– נו, זהו זה! – קרא סשה – הכל נכון! המילה האחרונה צריכה להיות תמיד של הגבר בבוקר הגיע לנצרי לבית יפימנקו הנכד הבוגר מהעיר, שבחתונתו הם ביקרו לא מזמן. סשה הגיע לקחת תפוחי אדמה, כי הוא תמיד עזר לסבתא וסבא האהובים לשתול ולהוציא את התפוחי אדמה. – נו, ספר כבר, סשה, איך אתה מסתדר עם סבטלנה שלך? – שאלה הסבתא בדאגה בזמן שעבדה ליד התנור. – ככה, לפעמים טוב, לפעמים פחות, סבתא… – ענה סשה לא בהתלהבות. – יש ימים ויש ימים… – רגע, רגע – אמר הסבא, דרוך – מה זאת אומרת, יש ימים ויש ימים? כבר הספקתם לריב? – לא, עוד לא, מנסים להחליט מי הבוס בבית – הודה הנכד. – אוי ואבוי… – נאנחה בשעשוע הסבתא – מה יש בכלל להחליט? זה הרי ברור מאליו. – ברור – פרץ סבא בצחוק – שתמיד האישה היא בעלת הבית האמיתית. – נו נו… – נשמע שוב מהתנור. – סבא, מה אתה אומר? – הנכד הסתכל מופתע – אתה צוחק עליי, נכון? – לגמרי לא – ענה הסבא נחרצות – ואם אתה לא מאמין, תשאל את סבתא שלך. נו, קטיה, תגידי – למי בבית תמיד המילה האחרונה? – מספיק עם השטויות – ענתה סבתא בטוב לב. – לא, תגידי! – התעקש סבא – מי מחליט אצלנו, אני או את? – טוב, אולי אני… – מה זאת אומרת? – לא האמין הנכד – אני תמיד חשבתי שמי שצריך להחליט זה הגבר. – עזוב אותך, סשה – צחק סבא – במשפחה אמיתית זה לא ככה בכלל. בוא אספר לך כמה סיפורים, ותבין לבד. סיפור – נו, הנה זה מתחיל – רטנה הסבתא – עכשיו הוא עוד יספר על האופנוע. – איזה אופנוע? – התפלא הנכד. – זה שעומד מלא חלודה במחסן – אישר הסבא בחיוך – עוד מעט בן מאה. ותדע איך סבתא הכריחה אותי לקנות אותו? – סבתא? הכריחה? – כן, היא אפילו הביאה לי כסף משלה, אבל קודם הייתה סיפור אחר. פעם הרווחתי די כסף, בדיוק לאופנוע עם סירה. אומר לקאטיה, סבתא שלך, – רוצה לקנות אופנוע עם סירה, שנוכל להביא תפוחי אדמה מהשדה. פעם היו נותנים לנו חלקה מחוץ לעיר. סבתא שלך התעקשה. אמרה – עדיף נקנה טלוויזיה צבעונית, שהייתה יקרה אז. תמיד הבאת תפוחי אדמה באופניים – תמשיך ככה. שק על השלדה – וקדימה! טוב, אמרתי, המילה שלך תמיד אחרונה. קנינו טלוויזיה. – ומה עם האופנוע? – לא הבין הנכד. – גם את האופנוע קנינו… – נאנחה הסבתא – רק אחרי שהסבא כמעט שבר את הגב, אז אני נאלצתי לגרור את כל התפוחי אדמה לבד. כמעט הכל סחבתי. ואז, בנובמבר, כשמכרנו את החזירים, נתתי לו את כל הכסף ואמרתי – סע תקנה אופנוע עם סירה. – ובסתיו הבא שוב היה לנו קצת כסף – המשיך הסבא – אני אומר: הפעם צריך לבנות סאונה חדשה, הגג של הישנה קרס. אבל סבתא שוב התעקשה – עדיף נקנה רהיטים, שנחיה כמו אנשים נורמליים. טוב, אמרתי, המילה שלך אחרונה. קנינו רהיטים. – ובאביב הסאונה קרסה מהשלג – סיימה הסבתא – מאז החלטתי, שכדאי לעשות מה שאיוואן אומר. – נו, זהו זה! – קרא סשה – הכל נכון! המילה האחרונה צריכה להיות תמיד של הגבר. – לא, סשה, לא הבנת – צחק הסבא – הרי כל פעם לפני שאני עושה משהו, אני שואל – מותר לי לתקן את התנור? ואם היא מסכימה – אז עושים. – ומאז, בכל מקרה, אני תמיד אומרת – תעשה כמו שאתה חושב נכון. – אז סשה, בסופו של דבר, המילה האחרונה תמיד של האישה – סיכם הסבא – הבנת? סשה חשב, פרץ בצחוק, חשב שוב, ולבסוף פניו אורו. – עכשיו הבנתי, סבא. כשאחזור הביתה, אגיד: ‘טוב, סבטה, טסים לטורקיה, כמו שאת רוצה. ואת הרכב, בינתיים, לא אתן למוסך. הגיר עושה בעיות, צריך להחליף. אם הרכב יתקלקל – שיהיה. ניסע כל החורף לעבודה באוטובוס. רק נקום שעה קודם, מה כבר קרה…’ ככה זה, נכון, סבא? – בדיוק החלטה נכונה – הנהן הסבא בחיוך – עוד שנה-שנתיים, הכל יתאזן אצלכם בבית. ואשתך תמיד תהיה הבוסית בבית. יותר קל לגבר ככה, אני יודע מניסיון…

Life Lessons