נו, הוא לא יפה ואין בו צורך. אז זרקתי אותו. הלב של אמא כמעט נעצר. אבא יצא החוצה לחפש את הילד.

פעם אחת, זקנה מתל אביב החליטה לעשות מעשה טוב. אספה את כל החפצים שמזה זמן רב מטרידים את מנוחתה חולצות רקומות, חצאיות פרחוניות, שמלות חג, כובעים כל מה שתפס מקום מיותר בארון שבסלון. לרגע הבזיק במוחה: אולי אביא הכול לבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי; אולי זקוקים לכך איזה פליטים מאפריקה או דיירי הרחוב.
היא דחסה את הבגדים לשקית בד ובשקט הניחה אותה בפינת הסלון, תכננה להוציא אותה מחר. אחר כך נכנסה תחת שמיכת כותנה ושקעה בשנתה.
בלילה חלמה. קולות העיר נמסו, דירתה הוארה באור מוזר, חיוור ואינסופי. היא ראתה את עצמה עומדת במרכז הסלון, אוחזת בשקית אך לא הרגישה שם, אלא מתבוננת בעצמה מרחפת מצד שמעל. ליבה נמלא שמחה מוזרה, מתוקה ומטשטשת.
פתאום הופיעה לפניה ילדה קטנה, עדינה וסקרנית, בשם נועה. נועה שאלה בקולה החלומי:
מה יש בשקית?
הזקנה חייכה אל הילדה, ופיה דיבר מעצמו:
אספתי כל מיני דברים שכבר מיותרים לי. הם סתם תופסים מקום. אשאיר אותם בבית הכנסת, למי שזקוק באמת.
נועה הביטה בשקית בריכוז ואמרה:
אבל השקית מלוכלכת. אולי תכבסי אותה קודם? זה יעשה אותה יותר נעימה.
בטח, בטח, ענתה הזקנה בקול קטיפתי.
רק אל תשכחי, צחקה הילדה ונמוגה בלי קול.
הזקנה התעוררה באחת. קפצה ממיטתה, דפיקות ליבה עדיין מלווים בהדים מחלומה. “מלאך? אולי שליחה מלמעלה?” תהתה לעצמה.
מבטה ננעץ בשקית. בלי לחשוב, החלה לרוקן אותה כדי לכבסה כאילו חלום הוא צו מוחלט. זה נשמע מוזר, כמעט מגוחך, והיא ידעה אחרים יגידו שהיא תמימה, אולי אפילו משוגעת. וגם היא כבר כמעט לא האמינה בדברים כאלה, עד שקרה מה שקרה.
בקומה אחרת בבניין, נולד תינוק למשפחת בנאי לא הילד הראשון, אלא האח הצעיר. המשפחה כינסה את הדודים, החברים והשכנים לחגיגה לכבוד הברית. אך משפחת בנאי הייתה מלאת אמונות טפלות: הזהירו את האורחים שלא ישבחו את מראה הילד או יהללו את יופיו.
וכך, כל אורח, במקום לשבח, מלמל: תינוק לא יפה. ריבונו של עולם, לא יפה בכלל. אינו מוצא חן בעיניי. האם מהנהנת, האורחים עוברים לחדר השני.
האח הבכור, מטיאס, הקשיב למה שנאמר. גבותיו התקדרו. “אם איש אינו רוצה את התינוק, ואם כולם אומרים שהוא מיותר, מה הטעם בו בכלל?” לא חשב הרבה. הרים את התינוק, טס אל המרפסת, הביט כלפי מטה וכמו שזורקים בובה, שלח את אחיו לאוויר.
נעתקה נשימתי כששמעתי זאת, ומי יודע מה היה קורה לולא אלוהים שלח עזרה.
בדיוק אז, הזקנה, ששמה היה רבקה, סיימה לכבס את השקית ותלתה אותה על חבל כביסה שבלטה מחלונה אל הרחוב הסואן.
ואילו מהקומה למעלה, כמו מן השמיים עצמם, התרסק התינוק הישר אל שקיתה של רבקה.
רק כאשר שקט מוזר השתרר בבית, ההורים שמו לב. נכנסו במהירות לחדר ולמרפסת, וגילו את מטיאס משקיף מטה. איפה התינוק? שאלו. ומטיאס ענה בפשטות: לא צריך אותו. זרקתי אותו.
לב האם כמעט פסק לפעום. האב רץ החוצה, וראה, לתדהמתו, את התינוק רובץ בשקית על חבל הכביסה, חי ובריא.
איזה נס! פרצו ההורים בבכי מרוב שמחה.
למי הודו? לרבקה כמובן. אף מילה לא נזרקה כלפי שמיים, אלא רק תודה לזקנה. רק היא, בליבה, ידעה שאלוהים היה שם. לו רק לא הייתה חולמת את החלום, לו לא שטפה את השקית… חלום אחד שלח מלאך, והמלאך הציל חיים.
מדוע כולנו מייחסים נס למזל, אף פעם לא לבורא? על זה חשבתי המון. אולי כל אחד יפרש כפי רצונו, אך דבר אחד אני יודעת בצירופי מקרים אני לא מאמינה. על נסים תמיד מודה לאל. כי אין נס בעולם בלי ידו של הקדוש ברוך הוא.