“נו, ג’ינג’י, בוא נצא…” מלמל ולדימיר, מסדר את הרצועה המאולתרת מחבל ישן. הוא סגר את המעיל עד הסוף והתכווץ. פברואר השנה היה אכזרי במיוחד – שלג מעורב בגשם, הרוח חותכת עד העצם. ג’ינג’י – כלב מעורב עם פרווה ג’ינג’ית דהויה ועין אחת עיוורת – נכנס לחייו של ולדימיר לפני שנה. זה היה כשחזר מהמשמרת בלילה במפעל וראה אותו ליד פחי האשפה: הכלב היה מוכה, רעב, והעין השמאלית שלו מצולקת. באותו רגע נשמע קול צורם שמתח את העצב. ולדימיר זיהה את הדובר – סרגיי “העקום”, הבריון של השכונה, בן עשרים וחמש בערך, ומסביבו שלושה נערים – “הכנופיה” שלו. “מה קורה, דודי?” אחד מהם התחיל לצחוק, “אתה משלם מסים על הטיולים של המפלצת המכוערת שלך? תראה איך היא נראית, עין עקומה!” פתאום נזרקה אבן – פגעה בג’ינג’י בצד. הכלב יילל, התקרב עוד יותר לרגל של ולדימיר. “עזוב אותם,” אמר ולדימיר בשקט, אבל בקולו הייתה פלדה. “וואו, הדוד החדש התהפך עלינו! תשמע, זה האזור שלי, כן? גם כלבים פה מטיילים רק ברשותי!” ולדימיר נדרך. בצבא לימדו אותו לפתור בעיות מהר ובלי רחמים. אבל עברו שלושים שנה, והוא סתם מסגר עייף בפנסיה, שלא מחפש צרות. “בוא, ג’ינג’י,” פנה לדירתו. “אחלה!” צעק סרגיי אחריו, “פעם הבאה אני גומר לך את הכלב!” בלילה ולדימיר לא הצליח להירדם – שוב ושוב נזכר במפגש ההוא. למחרת ירד שלג רטוב. ולדימיר דחה את הטיול הכי מאוחר שאפשר, אבל ג’ינג’י ישב ליד הדלת, מסתכל בעיניים נאמנות. והוא נכנע. “טוב, טוב, מהר והביתה.” הם צעדו, משתדלים לא לעבור במקומות הרגילים. הכנופיה של סרגיי לא נראתה – כנראה ברחו מהחורף. כבר הרגיש בטוח, כשלפתע ג’ינג’י נעצר ליד מבנה קטנטן נטוש של תחנת חימום. אזן אוזן, הרח את האוויר. “מה קרה, זקן?” הכלב יילל, משך את הרצועה אל ההריסות – משם בקעו קולות מוזרים, כמו בכי או אנחות. “הלו, יש שם מישהו?” קרא ולדימיר. דממה. רק הרוח נשבה. ג’ינג’י משך יותר. במבטו האחד הייתה דאגה. “מה יש שם?” כרע ולדימיר על ברכיו – ואז שמע בבירור קול ילדי: “הצילו!” הלב של ולדימיר החסיר פעימה. הוא התיר את הרצועה, עקב אחרי ג’ינג’י. בהריסות התחנה, מאחורי ערימת לבנים, שכב נער בן 12 בערך – פניו חבולות, שפתיו שותתי דם, בגדיו קרועים. “אלוהים! מה קרה?…” כרע ולדימיר לידו. “דוד ולדימיר, זה אתה?” שאל הנער בעיניים חצי סגורות – זה היה אנדריי מישין, הבן של השכנה מהבניין ממול. נער שקט וביישן. “אנדריי! מה קרה?” “סרגיי והכנופיה שלו. ניסו לסחוט מכות כסף מאמא שלי. אמרתי שאלך למשטרה – הם תפסו אותי…” “כמה זמן אתה פה?” “מהבוקר. קר לי מאוד…” ולדימיר פשט את מעילו, כיסה את הנער. ג’ינג’י התקרב להתחמם איתו. “אתה יכול לקום?” “הרגל כואבת, נראה לי שבורה.” ולדימיר מישש בעדינות – כן, שבר, ואולי גם נזק פנימי. “יודע, יש לך טלפון?” “לקחו לי…” ולדימיר הוציא את הנוקיה הישנה והתקשר ל-101. אמבולנס יגיע תוך חצי שעה. “תחזיק מעמד, חמוד.” “אם סרגיי יגלה שאני חי, הוא יהרוג אותי,” אחז אנדריי בפחד אמיתי. “לא יתקרב אליך יותר,” ענה ולדימיר בתקיפות. “אתמול גם ברחתי מהם, לא?” “אתמול זה היה אני והכלב שלי. עכשיו… זה שונה.” לא הוסיף מילה – מה יגיד? שפעם הבטיח להגן על חלשים? שבצבא לימדו אותו לא להשאיר ילדים במצוקה? האמבולנס הגיע מהר. אנדריי הובהל לבית החולים. ולדימיר נותר לבדו עם ג’ינג’י מול התחנה הנטושה וחקר את מחשבותיו. אותו ערב ביקרה אותו אמא של אנדריי, רות. דמעות בעיניה: “חיים של הבן שלי חייבים לך!” הוא ליטף את ג’ינג’י – “לא אני, הכלב מצא את הבן שלך.” “אבל מה עכשיו? סרגיי לא יעזוב אותנו בשקט. השוטר אומר שאין הוכחות, ומילה של ילד לא עוזרת.” “הכול יהיה בסדר,” הבטיח, בלי לדעת איך. שעות שכב ער, מחשב – איך באמת אפשר להגן? לא רק על אנדריי – על כל הילדים בשכונה? בבוקר התשובה הייתה ברורה. ולדימיר לבש את המדים הצבאיים הישנים, המדליות, הביט במראה – חייל נשאר חייל, גם אם השנים עברו. “קדימה, ג’ינג’י, יש לנו משימה.” הכנופיה של סרגיי חיכתה ליד המכולת. “היי! סבא במדים! מה, יום העצמאות?” סרגיי חייך חיוך מלגלג: “לך הביתה, זקן. זמנך עבר.” “זמני רק מתחיל,” ענה ולדימיר בנחת. “מה אתה עושה עם התחפושת?” “להגן על החלשים מפני בריונים.” סרגיי פרץ בצחוק: “איזה חלשים? איזה ערכים?” “אנדריי מישין. אתה זוכר?” החיוך נמוג. “למה שאזכור לכאלה סתומים?” “אתה תזכור. כי הוא האחרון שילדך תיגע בו.” “מאיים עליי, סבא?” “אני מזהיר.” סרגיי התקרב עם סכין – “בוא אני אלמד אותך מי פה הבוס!” ולדימיר לא זז. רוח הלחימה עדיין שם. “הבוס פה זה החוק.” “חוק עלק! מי שמינה אותך?” “המצפון מינה אותי.” אז קרה הלא צפוי – ג’ינג’י, ששכב בשקט, קם, רשם את שיערו והתחיל לנהום. “מה, הכלב שלך?” התחיל סרגיי. “הכלב שלי לוחם. שרת באפגניסטן, גילה מטענים, לוחמה בטרור. יודע לזהות פושעים.” הם האמינו לכל מילה, אפילו ג’ינג’י נהיה נוקשה. “מצא עשרים מחבלים, כולם חיים. אז תגיד לי, חושב שהוא יפחד מנרקומן?” סרגיי זז אחורה. הפחד הופיע גם בעיני הכנופיה. “תקשיב – מהיום זה אזור בטוח. בכל יום אני עושה סיבוב, הכלב ימצא בריונים – ואז…” לא היה צורך להשלים. “אתה חושב להפחיד אותי? טלפון אחד ואני…” “תתקשר. רק תזכור – יש לי קשרים יותר חזקים משלך. אני מכיר הרבה יושבי כלא, כל מי שחייב לי טובה.” הכל שקר, אבל זה נשמע אמיתי. “ולדימיר ‘האפריקאי’ – זה השם שלי. אל תיגע יותר בילדים.” הסתובב חזרה – ג’ינג’י אחריו, זנב מורם. מאחור – שקט. עברו שלושה ימים. סרגיי והכנופיה כמעט נעלמו מהשכונה. ולדימיר עשה סיורים יומיים. ג’ינג’י לצידו, רציני. אנדריי השתחרר אחרי שבוע. למרות הרגל, הגיע לבקר. “דוד ולדימיר, אפשר להצטרף אליך? לסיורים?” “אפשר, תדבר קודם עם אמא.” רות לא התנגדה – שמחה שבנה קיבל דוגמה אמיתית. ובכל ערב נראו שלושה: גבר מבוגר במדים חגיגיים, נער וכלב ג’ינג’י זקן. הילדים אהבו את ג’ינג’י, ההורים הרשו להלטף אותו – משהו בו שידר אצילות. ולדימיר סיפר על הצבא, על חברות אמת – והילדים הקשיבו מהופנטים. פעם אחת, בדרך חזרה מהסיור, שאל אנדריי: “דוד ולדימיר, פחדת פעם?” “פחדתי. לפעמים אני עוד פוחד.” “ממה?” “שלא אספיק, שלא יהיה לי מספיק כוח.” אנדריי ליטף את הכלב: “כשאגדל, אעזור לך. וגם לי יהיה כלב כזה.” “יהיה בטוח.” וג’ינג’י רק כשכש בזנב. מעתה כולם ידעו – זה הכלב של ולדימיר האפריקאי. יודע להבחין בגיבורים ובנבלים. וג’ינג’י נשא בגאווה את משמרתו. הוא כבר לא סתם כלב רחוב – הוא מגן השכונה.

Life Lessons