נו באמת, מה אם קצת התפרצתי… — למי את כבר חשובה בכלל, זקנה? את רק מכבידה על כולם בבית הזה. מסתובבת פה ומסריחה. אם זה היה תלוי בי, כבר מזמן… אבל אין לי ברירה אלא לסבול. אני שונאת אותך! פולינה כמעט נחנקה מהתה, עדיין משוחחת בווידאו עם סבתה, זיניידה סרגייבנה, שיצאה רגע מהחדר… שיחת הווידאו נותרה פתוחה, המצלמה והמיקרופון עובדים. פולינה עוברת למסך המחשב — ואז קרה הלא יאמן. הקול מהמסדרון. זוג ידיים לא מוכרות מופיע על המסך, אחר כך החזה, ואז הפנים. אולגה. אשתו של אחיה. כן, זה היה הקול שלה. האישה מתקרבת למיטה של הסבתא, מרימה את הכרית, ואז את המזרן ומחטטת. — יושבת כאן, שותה תה… הלוואי כבר תמותי, באמת. למה לגרור את זה. גם ככה אין לך תועלת, רק תופסת מקום ואוויר… — רוטנת הכלה. פולינה קפאה, מתקשה לנשום… בהמשך התמונה נחשפת — מי שחשבה שהיא חלשה, בסוף מגלה שיש לה את הכוח להגן. סיפור על סודות כואבים, תעוזה שקטה, ובחירה: האם לשתוק בשם השלום? או לעמוד על שלך — כי אף אחת לא אשמה בזה שהיא פשוט זקנה.

לקח לי שישים וחמש שנה להבין באמת: הכאב הכי גדול הוא לא בית ריק, אלא לחיות בין אנשים שכבר אינם רואים אותך. שמי חנה, והשנה חגגתי שישים וחמש. גיל עגול, נשמע יפה, אבל לא הביא איתו שמחה. אפילו העוגה שהכלה שלי אפתה – לא התחשק לי לטעום ממנה. איבדתי לא רק תיאבון למתוק, אלא גם לציפייה. רוב חיי חשבתי שזקנה זה בדידות: חדרים שקטים, טלפון שלא מצלצל, סופי שבוע אילמים. דמיינתי שזה העצב האמיתי. היום אני מבינה שיש משהו כואב יותר: לא בדידות, אלא לגור בבית מלא אנשים, ולהיות שקופה בתוכו. בעלי נפטר לפני שמונה שנים. היינו נשואים שלושים וחמש שנה. הוא היה שקט, מאופק, אדם של מעשים ולא של מילים, שתמיד ידע להרגיע אותי במבט אחד. כשעזב – עולמי התערער. נשארתי לגור קרוב לילדים – גיא ודנה. נתתי להם הכול. לא כי הייתי חייבת, אלא כי האהבה אליהם הייתה כל עולמי. תמיד הייתי שם – חום, מבחנים, חלומות רעים. קיוויתי שיום אחד כל האהבה תחזור אליי. בהדרגה, הביקורים הלכו ופחתו. “אמא, עכשיו לא מתאים.” “פעם אחרת.” “השבת אנחנו עסוקים.” ואני חיכיתי. יום אחד גיא הציע: “אמא, בואי תעברי אלינו. יהיה לך חברה.” ארזתי את חיי בכמה קופסאות. נתתי את השמיכה שתפרתי, מסרתי את הקומקום לשכנה, מכרתי את האקורדיון הישן – ועברתי לבית שלהם. בהתחלה היה חם. הנכדה חיבקה אותי. יעל הציעה לי קפה בבוקר. אבל אז משהו השתנה. “אימא, תורידי ווליום.” “תישארי בחדר, באים אלינו חברים.” “בבקשה, אל תערבבי לנו את הכביסה.” ואז הגיעו המילים הקשות: “שמחים שאת כאן, אבל אל תגזימי.” “אמא, תזכרי – זה לא הבית שלך.” ניסיתי לעזור. בישלתי, קיפלתי כביסה, שיחקתי עם הנכדה. אבל הרגשתי בלתי נראית. או אפילו יותר גרוע – משקולת שקטה שאנשים מתנהלים סביבה בזהירות. לילה אחד שמעתי את יעל מדברת בטלפון. היא אמרה: “חמותי כמו אגרטל בפינה. היא שם, אבל כאילו לא נוכחת. ככה יותר קל.” לא עצמתי עין כל הלילה, ובהיתי בצללים על התקרה. הבנתי – מוקפת במשפחה, אני לבד מאי פעם. חודש אחרי, הודעתי להם שמצאתי דירה קטנה בכפר, בעזרת חברה. גיא חייך – הקלה שלא ניסה להסתיר. היום אני גרה בדירה צנועה בחצרות יפו. מכינה לעצמי קפה בבוקר. קוראת ספרים ישנים. כותבת מכתבים שלא אשלח. אין הפרעות – ואין ביקורת. שישים וחמש שנה. אני כבר כמעט לא מצפה לכלום. רק שוב קצת להרגיש – אדם. לא מעמסה, לא לחש ברקע. וזה מה שלמדתי: בדידות אמיתית היא לא הדממה בבית, אלא הדממה בלב של האנשים שאתה אוהב. זה להיות נסבל – אבל לא שמים לב אליך. להתקיים – אבל לא באמת להיראות. הזקנה לא ניכרת על הפנים, היא נמצאת באהבה שפעם נתת, וברגע שבו אתה מבין – שכבר אף אחד לא מבקש אותה.

לקח לי שישים וחמש שנה להבין באמת. הכי כואב זה לא לשבת לבד בבית.

00

Vete y no regreses jamás – La desgarradora despedida de Miguel entre lágrimas: “Vete, ¿me oyes? ¡Vete y no vuelvas nunca!” Con manos temblorosas, el joven aparta la pesada cadena y lleva a Berta hasta la verja del patio, abriéndola de par en par para intentar empujarla hacia la carretera, mientras ella no entiende por qué la están echando. ¿De verdad la abandonan? ¿Por qué? Si ella no ha hecho nada malo… “Vete, te lo suplico”, repite Miguel, abrazando a su perra, “no puedes quedarte aquí, él volverá en cualquier momento y…” Justo entonces, la puerta de la casa se abre de golpe y en el umbral aparece el ebrio Basilio, blandiendo un hacha… ***** Si las personas fueran capaces de imaginar por un instante lo dura que puede ser la vida de un perro que termina en la calle sin quererlo, seguramente muchos cambiarían su actitud hacia ellos. Al menos los mirarían con compasión y no con desdén, como suele ocurrir. Pero, ¿cómo iban a saberlo? Los perros no pueden contarlo. Ni quejarse de su destino. Toda su pena la llevan dentro. Pero yo os contaré una historia. Una historia de amor, traición y lealtad que empieza cuando Berta dejó de ser querida desde muy pequeña…

Diario personal Vete y no vuelvas Vete, ¿me oyes?

00

לקח לי שישים וחמש שנים להבין באמת: לא הבית הריק הוא הכאב הכי גדול, אלא לחיות בין אנשים שכבר לא רואים אותך שמי חנה. השנה מלאו לי שישים וחמש – מספר עגול, נעים להגייה, אך לא הביא איתו שמחה. אפילו העוגה שהכינה לי הכלה שלי לא מתקה לי בפה. אולי איבדתי את התיאבון – גם למתוק, גם לתשומת לב. רוב חיי חשבתי שזקנה היא בדידות – חדרים שקטים, טלפון שאינו מצלצל, סופי שבוע אילמים. חשבתי שזו העצבות העמוקה ביותר. היום אני יודעת שיש דבר קשה יותר – גרוע מהבדידות הוא בית מלא אנשים שבו את הולכת ונהיית שקופה. בעלי נפטר לפני שמונה שנים, אחרי נישואים של שלושים וחמש שנה. אדם שקט ומרגיע, שידע להדליק תנור בכפור ולנחם במבט אחד. מאז שעזב, העולם איבד איזון בשבילי. נשארתי לגור קרוב לילדיי – עומר ומירי. נתתי להם הכל, כי אהבה אליהם הייתה בשבילי כל המשמעות. הייתי שם בכל מחלה, בכל מבחן, בכל סיוט לילי. האמנתי שיום אחד האהבה תחזור אליי באותה צורה. אבל הביקורים הלכו והתמעטו. “אמא, לא עכשיו”, “פעם אחרת”, “השבוע אנחנו עסוקים”. חיכיתי. יום אחד עומר אמר: “אמא, בואי תעברי אלינו. יהיה לך ליווי.” ארזתי את חיי בכמה ארגזים, תרמתי שמיכת טלאים שתפרתי, נתתי את הקומקום הישן לשכנה, מכרתי אקורדיון מאובק, ועברתי לדירה המודרנית והבהירה שלהם. בהתחלה היה חם. הנכדה חיבקה אותי, מיכל הציעה לי קפה בכל בוקר. ואז הטון השתנה. “אמא, תורידי ווליום לטלוויזיה”, “תישארי בחדר, יש לנו אורחים”, “אל תערבבי את הכביסה שלך עם שלנו”. ואז הגיעו המילים שנתקעו בי כמו אבנים: “אנחנו שמחים שאת כאן, אבל אל תגזימי”, “אמא, תזכרי שפה זה לא הבית שלך”. ניסיתי לעזור – בישלתי, קיפלתי כביסה, שיחקתי עם הנכדה, אבל הרגשתי בלתי נראית. ואולי גרוע יותר – משקל שקט, שכולם הולכים סביבו על קצות אצבעות. לילה אחד שמעתי את מיכל בטלפון אומרת: “החמות שלי כמו אגרטל בפינה – נוכחת, אבל לא מורגשת. כך יותר קל”. לא נרדמתי. שכבתי ערה והסתכלתי בתקרה, עד שהבנתי משהו כואב: מוקפת במשפחה, אני מרגישה בודדה מתמיד. חודש אחר כך אמרתי שמצאתי מקום קטן במושב, חברה הציעה לי דירה. עומר חייך בהקלה אפילו בלי להסתיר. כיום אני גרה בדירה צנועה ליד חיפה. מכינה לי קפה בבוקר, קוראת ספרים ישנים, כותבת מכתבים שלא נשלחים. אין הפרעות. אין ביקורת. שישים וחמש שנים. הציפיות שלי נמוכות עכשיו. אני רק רוצה להרגיש שוב בן אדם. לא נטל, לא לחישה ברקע. זה מה שלמדתי: הבדידות האמיתית היא לא השקט בבית, אלא השקט בתוך הלב של מי שאהבת. זו להיות סבילה, אך לא נשמעת; להיות קיימת בלי להיראות באמת. הזקנה לא ניכרת בפנים – היא מה שקורה כשכל האהבה שנתת מתפוגגת, ואת קולטת שכבר אף אחד לא מחפש אותה.

לקח לי שישים וחמש שנה באמת להבין. הכאב הכי גדול הוא

00

ילדה לא רצויה – איך תרצי לקרוא לתינוקת שלך? – רופא מבוגר, חיוך מקצועי על פניו, הביט בסבלנות בפציינטית הצעירה שלו. – עוד לא החלטנו על שם, – התערבה לראשונה בשיחה נטליה, שישבה על הכיסא לצד המיטה. – זו החלטה חשובה, דריה צריכה לחשוב טוב. – אני לא רוצה בכלל. – להפתעת כולם, אמרה האם הצעירה בעצמה. – אני בכלל לא מתכוונת לקחת אותה. אחתום על ויתור. – מה את מדברת? – קפצה האישה, ובעוד היא מעיפה מבט כועס בדריה פנתה אל הרופא. – היא לא מבינה מה היא אומרת. ברור שניקח את התינוקת הביתה. – אני כבר אחזור מאוחר יותר, תנו מנוחה. – לרופא באמת לא היה עניין לקחת חלק בדרמה המשפחתית. ברגע שהרופא יצא וסגר אחריו את הדלת, נטליה התנפלה על דריה בתוכחות. – איך את מעזה לדבר ככה? מה יחשבו עלינו? גם ככה נאלצנו לעזוב ולבוא לעיר הזאת כדי להתמודד עם זה בשקט. הילדה הזאת חייבת להישאר במשפחה שלנו. – ומי אשם בזה? – דריה הביטה בה בעיניים חודרות. – אם היית מקשיבה לי בזמן, כל זה לא היה קורה. הייתי ממשיכה ללמוד וּמִתְקַבְּלֶת לאוניברסיטה. אם הילדה הזאת חשובה לך – את מוזמנת לגדל אותה. דריה הפנתה את פניה אל הקיר, מסמנת בבירור שהשיחה מבחינתה הסתיימה. נטליה ניסתה עוד כמה דקות לדבר אל לבה, כשלפתע נכנסה האחות וביקשה ממנה בנימוס לצאת – החולה זקוקה למנוחה. דריה נשארה לבד בחדר. היא נחנקה בדמעות בכרית, מתפללת בשקט שהסיוט הזה ייגמר. נקישה רפה בדלת אילצה אותה למחות את הדמעות. היא נשמה עמוק ואמרה: – תיכנסו. דריה ציפתה לראות אחות, או לכל היותר את אבא שלה. אך האישה שנכנסה הייתה זרה לה לחלוטין. – אפשר לעזור? – מי היה יודע כמה קשה לה לשמור על חזות רגועה! – שמעתי… ממש במקרה! פשוט דיברו רופאים ליד החדר שלי… – האישה התבלבלה, לא הצליחה לשאול במה מדובר. – כן, אני באמת מתכוונת לוותר על התינוקת. זו האמת. זה מה שמעניין אותך, נכון? – ראיתי איך… אמא שלך… – היא לא אמא שלי! – חתכה דריה בחדות, מאבדת לחלוטין את הרוגע המדומה. – רק אמא חורגת שמדמיינת לעצמה הרבה. אמא האמיתית שלי בכלל עובדת בחו”ל. – סליחה, לא רציתי לפגוע, – האישה התבלבלה לגמרי. – פשוט יש לי שלושה ילדים ואני לא מצליחה להבין למה את עושה את זה. וגם גדלתי כל הילדות בבית יתומים, ואני כל כך דואגת לתינוקת שלך. היא הרי לא אשמה… – כאלה קטנים מאמצים מהר, ככה אומרים לי. – משכה דריה בכתפיה. – ואני לא מסוגלת אפילו להחזיק אותה, לא כל שכן לגדל. אם נטליה לא הייתה מתערבת אז, היום לא הייתי נמצאת כאן. – את הרי כבר גדולה, יכולה להחליט, נכון? מעל חמש עשרה? – איזה בושה זו! – חיקתה דריה את אשת אביה במרירות. – איך נוכל להסתכל לאנשים בעיניים! – אני לא מבינה… – אני אספר, – חייכה דריה בעקמומיות. – אולי אז תפסיקי לשפוט אותי. ********************************************** השנה האחרונה בתיכון הייתה אסון עבור דריה. מעבר לזה שפבל, האהוב שלה, גויס לצבא, צירפו לכיתה שלהם בחור חדש מהמרכז, בן עשירים שנשלח לכאן ע”י אבא כעונש – וזה התחיל להציק לכל הבנות. לא עניין אותו קשר אלא עוד סימון על הרשימה שלו. בדיוק בגלל זה שלחו אותו לגלות, שלא יפגע בשמו של אביו. מאקר חילק מתנות יקרות, לקח למועדונים, מסעדות. אחת אחרי השנייה הבנות נפלו ברשתו, כל אחת מקווה להפוך לכלה של “הנסיך”. דריה הייתה היחידה שנשארה חזקה. היא הייתה מאוהבת – ורק את פבל רצתה. כשהחבר הבין שאין לו מה לחפש, עבר לאחרות – לפחות כך זה נראה. כמה שהיא טעתה! בסוף דצמבר, מסיבה קטנה בבית של אחת החברות, כל הכיתה התאספה, מאקר גם הוא טרח להגיע – אבל לא בשביל לחגוג לחברה יום הולדת… באמצע המסיבה נכנס לדריה טלפון. היא יצאה לדבר, ומיד כשחזרה, ראתה את מאקר יושב בסמוך למקום שלה. בהתחלה לא ייחסה לזה חשיבות, אבל מהר מאוד הרגישה לא טוב… בבוקר התעוררה, בקושי פוקחת עיניים. מאקר שוכב סמוך אליה, מחייך חיוך רחב. – נו, ומה את עושה עניין – אמר, כאילו כלום לא קרה. – הנה, קחי בתור פיצוי. למען האמת הופתעתי. פבל שלך פראייר רציני. לחזור הביתה היה קשה. חשה מסוחררת, הראש הסתובב. העוברים ושבים הביטו בה בבוז. דריה אפילו לא ניסתה להוציא מפתח, רק לחצה על הפעמון, ביודעה שאמא חורגת נמצאת. – איפה הסתובבת? – נזפה נטליה ברגע שראתה אותה. – לא חזרת הביתה, לא עונה לטלפון, ואני בכלל לא אדבר על המצב שבו את נראית! אם אבא שלך היה רואה אותך… – תזמיני רופא ומשטרה – קטעו דריה בקשיחות. – אני רוצה להתלונן. שהוא ייענש. נטליה קפאה. חיברה בין הדברים. – מי? – מה, מי? – מאקר, למי עוד יש חוצפה כזאת. תזמיני, או שאני בעצמי מתקשרת. – חכי עם זה. – הרהרה נטליה. היא תמיד חיפשה רווח. – בכל מקרה יחפו עליו. נפתור את זה אחרת. אני אדבר עם אבא שלו – שישלם פיצוי. – את לא נורמלית?! – לא יכלה דריה להאמין. – איזה פיצוי?! אני הולכת למשטרה עכשיו! – את לא הולכת לשום מקום! – אחזה בה נטליה וגררה לחדר. לדריה לא היו כוחות להתנגד. – את תישארי אשמה, כל היישוב ידבר עלייך. אני אטפל בזה. לדריה לא היה טלפון. היא איבדה אותו בדרך, או אולי השאירה אצל חברה. וגם לצאת לא יכלה – אמא החורגת נעלה את הדלת. הראש הסתובב, המיטה קראה לה… אחרי יומיים נסעה לסבתא, שגרה במרחק של כמאה קילומטרים, כבר בגיל מבוגר מאוד. דריה ניסתה להסתיר ממנה הכול, כדי שלא תדאג. חודש לאחר מכן קיבלה דריה את הבשורה הקשה – אותה לילה השאיר חותם. היא בהריון. נטליה קפצה משמחה – הילד הזה יבטיח לכל המשפחה חיים ללא דאגות! הסבא ישלם יפה, יכסה שוב את עלילות בנו. העיקר לא לספר כלום, לפחות עד החודש החמישי. אף אחד לא שאל את דריה מה היא רוצה. ברגע ששמעה את רצונה להפסיק את ההריון, החלה נטליה בצעקות, ושמרה עליה מקרוב. הסבא לא היה נלהב מהמצב, אבל שילם ובטיח להמשיך לשלם קצבה נאה. ************************************************ – עכשיו את מבינה? הילדה הזאת גרמה לי לכל כך הרבה סבל. פבל עזב אותי – לא האמין לי. החברות ניתקו קשר, נאלצתי לעבור עיר. אפילו תיכון לא סיימתי! – סליחה, שפטתי בלי לדעת – הרגישה האישה שלא בנוח. – אבל התינוקת בכל זאת לא אשמה. – דריה, אנחנו צריכות לדבר! – פתאום נכנסה נטליה בחדר, גוררת את בעלה אחריה. – מבקשת זרים לעזוב, יש לנו עניינים משפחתיים! האישה נתנה לדריה מבט מלא חמלה ויצאה, סוגרת את הדלת. – אני לא אתן לך להרוס לי את התוכנית שתיכננתי! אם תשאירי את הילדה בבית החולים – אין לך למה לחזור! ולמי תלכי? הסבתא שלך הלכה לעולמה, הדירה שלה כבר לא שלנו. תתחילי לקבץ נדבות? – לא, היא תבוא איתי. – אל החדר נכנסה אישה אלגנטית. עיני דריה אורו. – אמא! הגעת! – בטח שהגעתי. לא הייתי משאירה אותך לבד בצרות. – אלבינה חיבקה את בתה. – אילו רק סיפרת לי הכול קודם, אפשר היה לחסוך הרבה. חשבתי שיהיה לך קל יותר לסיים כאן לימודים. – חשבתי שאת לא צריכה אותי – נפלטה דריה בבכי. בסופו של דבר, היא עדיין רק ילדה. – מישהי גרמה לי לחשוב שאת לא רוצה לדבר איתי. המתנות שלי הוחזרו סגורות, לא הצלחתי לתפוס אותך. חשבתי שאי אפשר לסלוח לי. לא נורא, – חייכה אמא, מנגבת את דמעות בתה. – נעזוב, ותשכחי את הכול… ******************************************************** דריה עזבה הכל. את התינוקת לקחה נטליה, בתקווה לחיים קלים. אבל… כשהסבא הגילה על כך, הוא הגיע ולקח את הילדה אליו. מאקר נאלץ להכיר באבהות – למרות שנאבק בזה. ודריה? היא סוף סוף מאושרת. היא לצד מי שבאמת יאהב אותה – ולא יפקיר לעולם…

יומני היקר, איך אקרא לבת הקטנה שלי? שאל אותי הרופא

00

מה את מתרגשת, בסך הכל התפרצה… — למי את בכלל נחוצה, זקנה? את סתם מעמסה לכולנו. מסתובבת פה, עושה ריח. אם רק היה תלוי בי… אבל צריך לסבול. שונאת אותך! פולינה כמעט נחנקה מהתה. רק לפני רגע דיברה עם סבתה זינאידה בוידאו, והיא קמה לרגע מהחדר. הטלפון נשאר על השולחן, מצלמה ומיקרופון פעילים. פולינה עברה בינתיים למחשב — ואז זה קרה. קול נשמע מהמסדרון. פולינה חשבה שהיא מדמיינת, אבל כשהביטה בטלפון — ראתה ידיים זרות, אחר כך צד גוף, ואז פנים. אולגה — אשתו של אחיה. האישה ניגשה למיטת הסבתא, הרימה כרית ואז מזרן וחיפשה מתחת. — יושבת לה כאן, שותה תה… הלוואי שכבר תמות כבר. סתם תופסת מקום בעולם, לא עושה כלום, — המהמה הכלה. פולינה קפאה, מדמיינת לרגע שלא נושמת. כעבור דקה עזבה אולגה, בלי לקלוט שהמצלמה דולקת. הסבתא חזרה, חייכה בלי שמחה בעיניים — ושאלה כרגיל על העבודה. פולינה ניסתה להבין, כשרצתה לצעוק ולהוציא את הנחשית הזו מהבית. סבתא זינאידה תמיד נראתה לה חזקה כמו ברזל, אף פעם לא רמה קול. חמורה אך מבינה, מורה מיתולוגית לספרות ארבעים שנה. כשסבא מת, התעקמה מעט, יצאה פחות מהבית וחייכה פחות. אבל לא איבדה את רוח החיים והאופטימיות. פולינה אהבה את הסבתא שנלחמה תמיד עבור כולם: נתנה לנכד את הדירה שישלם על לימודים, עזרה לנכדה במשכנתא, תמיד עזרה — בסתר או בגלוי. אחיה גרישה ואולגה עברו לדירת הסבתא. סבתא שמחה: “אשמח לעזור לצעירים, וכך לא משתעממת לבד.” פולינה עזרה בקניות ובתרופות, בלי להרגיש שזו חובה — אלא נתינה מהלב. אבל אולגה — תמיד עם מסכה, נימוס מזויף, מבט קר. כלפי חוץ עשתה רושם טוב וגם עזרה לסבתא, אבל כשגרישה נסע מהבית — הכול השתנה: — פתאום נעשתה עצבנית, התחילה לקחת מוצרים לעצמה, אמרה שאני ממילא מקבלת ממך הרבה, אומרים שאני זקנה ולא צריכה הרבה. לקחה ממני הלוואה מהכסף שלך, קנתה לעצמה מקרר עם מנעול והכניסה לשם כל טוב. כסף לא החזירה. אחרי זה חיפשה לי מחבואי כסף, לקחה כל מה שיכלה. — לקחה לי את הטלוויזיה ואמרה שזה מזיק לעיניים, גם אינטרנט מדי פעם מנתקת. אני חיה כמו בכלא. — לא סיפרת לגרישה? — שאלה פולינה. — היא איימה שאם אגיד — תספר לכולם שאיבדה הריון בגללי, שכולם ירחמו עליה וישנאו אותי. פולינה הבינה שנגמר השתיקה. היא נסעה עם בעלה, ביקשה הסבר, פרצה את המנעול של אולגה ומצאה את כל המצרכים המיוחדים לאמא שלה. כשאולגה נכנסה, דרשה ממנה לעזוב את הבית בתוך 10 דקות, או שהיא תמצא את הדברים שלה ברחוב. גרישה צעק עליה בטלפון — “תגידי, מי את חושבת שאת? את מפרקת משפחה!” — ופולינה ענתה: “הלוואי והיית בודק מה באמת קורה בבית של סבתא. אשתך רעבה אותה. זכור מי ויתר על נכס למענך.” אולגה התבכיינה ברשתות, גרישה תמך בה. פולינה לא שמעה מהם יותר. בדירת סבתא חזרה השלווה — חוץ מהשקט שהיה לה מוזר בהתחלה. לאט־לאט למדה סבתא לראות סדרות בטלפון, אפילו צחקה בקול: “לא צחקתי כך שנים, כמעט כואבות לי הלחיים.” פולינה חייכה. הפעם היא זו ששומרת על סבתא, כמו שסבתא שמרה תמיד עליה.

את מי בכלל את מעניינת, זקנה? את רק מעמסה על כולנו.

00

El abuelo Era verano. Volvía a casa al atardecer después de entrenar. Veo a un abuelito, muy mayor, que se había caído en el asfalto y no podía levantarse. Toda la gente que pasaba se apartaba de él (pensando que estaría borracho), mientras él murmuraba algo para sí mismo y extendía los brazos hacia la gente. Desde pequeña, mi madre me enseñó a ayudar a todo el mundo en la medida de mis posibilidades. Así que me acerqué y le pregunté: “¿Quiere que le ayude?”. Pero él no podía responderme con claridad, solo murmuraba y me tendía las manos. Una mujer que pasaba me reprende, diciendo: “Aléjate de él, ¿no ves que está borracho? A ver si te pega algo. Además, está todo sucio. ¡Te vas a manchar!”. Al fijarme mejor, vi que el abuelo tenía las manos llenas de sangre. Me entró un terror infantil. Tampoco me pudo responder con claridad cuando le pregunté qué le pasaba; solo murmuraba y resignado levantó del suelo una bolsa que tenía al lado llena de cristales de botellas de cerveza rotas. Recogió del suelo un par de trozos más y los metió en la bolsa. Así que por eso tenía las manos llenas de sangre. Me puse a limpiarle las manos con toallitas húmedas, para poder ayudarle a levantarse y acompañarle a casa (puede que esté mal, pero sinceramente no quería mancharme la ropa de sangre…). Al terminar, le ayudé a incorporarse. Cuando le pregunté su dirección, no reaccionó; sólo balbuceaba y empezó a señalarme con la mano por dónde debía ir. Así conseguí acompañarle hasta un bloque de pisos en ese mismo patio. Me indicó el telefonillo y, con los dedos, me mostró dos cifras. Supe que era el número de su piso. Llamé y contestó con preocupación una voz de mujer. El abuelo murmuró algo otra vez y en unos segundos una mujer y un hombre salieron corriendo a la calle. Primero se acercaron al abuelo, preocupados, buscando si le había pasado algo. Después, el hombre, agradeciéndome, lo cogió en brazos y se lo llevó al piso, mientras la mujer insistía en cómo podían agradecerme la ayuda. Yo me negué, quería volverme ya, pero de repente me pidió que esperara un momento, como si recordara algo. Corrió al portal y volvió enseguida con una enorme cesta de frambuesas. “Son de nuestro huerto”, presumió. De nuevo le di las gracias pero rechacé la recompensa, pero insistía: “Llévatelas, por favor. Casi nos volvemos locos cuando llegamos de la finca y vimos que el abuelo no estaba en casa. Y te cuento el porqué. En plena guerra, los alemanes lo tomaron prisionero. Como ocupaba un cargo importante y no quería dar información, se mordió la lengua hasta herirse. Y claro, allí la higiene brillaba por su ausencia. Mientras pudo escapar del campo, la herida se le infectó y tuvieron que amputarle media lengua. Por eso ahora casi no puede hablar, sólo emite sonidos como un mudo. En nuestro patio, por las noches, vienen adolescentes a beber cerveza y tiran las botellas por cualquier lado. Ya hemos puesto varias quejas a la policía para que hagan algo, porque los niños cogen todo esa porquería con las manos o, peor, se cortan pies y manos con los cristales. Desde que Sonicha, mi hija, se cortó el pie, el abuelo se dedica a limpiar el cristal que dejan esos salvajes para que los niños no se hagan daño. Pero ya está muy mayor, apenas le aguantan las piernas. Hay veces que hemos tenido que esconder las llaves para que no salga, pero sigue intentando irse. Una vez se cayó y estuvo cinco horas en el suelo, hasta que llegué del trabajo; nadie le ayudó. Ya nos estábamos preparando para salir a buscarle cuando llegó tu llamada. Gracias, de verdad”. Tras escucharla, me quedé muda. Me puso la cesta en las manos y, después de inclinarme agradecida (sí, me incliné porque no me salían las palabras), me marché. A mitad de camino rompí a llorar. ¿Por qué nuestro país es así? ¿Por qué siempre pensamos sólo en nosotros mismos? Os hago un llamamiento: si veis a alguien caído, que no puede levantarse, no asumáis que está borracho. Acercaos a él. ¡Quizás necesite vuestra ayuda! Y esto va especialmente para los jóvenes: ¡no olvidemos que somos PERSONAS, no animales!

Te cuento una cosa que me pasó en verano, volviendo

00

נו, מה אם קצת התעצבנה… — למי את בכלל חשובה, זקנה טרחנית? רק מעמיסה על כולם. מסתובבת פה ומעיקה. אם זה היה תלוי בי, מזמן… אבל אין ברירה, חייבים לסבול. שונאת אותך! פולינה כמעט נחנקה מהתה. רק לפני רגע שוחחה עם סבתה זינאידה סרגייבנה בשיחת וידאו. היא יצאה לרגע מהחדר. “חכי דקה, מתוקה, אני כבר חוזרת,” אמרה וקמה מהכורסה באנחה קלה. הטלפון נשאר על השולחן. המצלמה דולקת, המיקרופון גם. פולינה עברה בינתיים למחשב. ואז… זה קרה. קול מהמסדרון. פולינה חשבה שדמיינה. ולא הייתה מוודאת אם לא הייתה מביטה בטלפון. לפי קול הדלת, מישהו נכנס לחדר. על המסך הופיעו ידיים זרות, אחר-כך צד הגוף, ולבסוף – הפנים. עולה. אשתו של אחיה. כן, הקול גם שלה. היא ניגשה למיטת הסבתא והרימה כרית, אחר-כך את המזרן, חיטטה מתחתיו. — יושבת פה כל היום עם תה… הלוואי שתלך כבר, באמת. מה הטעם להמשיך לסחוב? ממילא אין ממך תועלת, רק תופסת מקום ונושמת… — קיטרה הכלה. פולינה קפאה. לשנייה שכחה איך נושמים. כעבור רגע יצאה אוליה מבלי להבחין במצלמה. כעבור כמה דקות חזרה סבתא. חייכה, אבל זה היה חיוך עייף וקצת כבוי. — חזרתי. דרך אגב, איך הולך בעבודה? הכול בסדר? — שאלה כבדרך אגב. פולינה הנהנה קצרות. המידע שקיבלה טרם התאושש בליבה, הכול בה דרש להוציא מיד את הכלה החצופה מהבית. עכשיו. זינאידה סרגייבנה תמיד נראתה לפולינה כמו ליידי מברזל. אף פעם לא הרימה את קולה — פשוט הייתה בה הנחישות המיוחדת של מחנכת ששנים עמדה מול כיתות ותלמידים והוריהם. ארבעים שנה לימדה ספרות, הילדים העריצו אותה: ידעה להחיות אפילו את טולסטוי ודוסטויבסקי. כשנפטר סבא, לא נשברה. אבל הגב הזדקף פחות, החיוך פחות רחב. יצאה פחות החוצה, חלתה יותר. ובכל זאת, נשארה מלאה שמחת חיים – בעיניה לכל גיל יש יופי, והיא ניצלה כל רגע. פולינה אהבה מאוד את סבתא, כי אתה תמיד מרגיש בטוח לידה. היא תסתדר עם כל צרה. כשהיה צריך עזרה לאחיה, נתנה לו את הדירה הנוספת כדי שיוכל לשלם שכר לימוד; לפולינה נתנה את מעט החיסכון שהיה – למשכנתא. כשהתלונן אחיה גרישה אחרי החתונה על השכירות היקרה, סבתא בעצמה הציעה חדר אצלה. “הדירה גדולה, לכולם יש מקום, ותהיה עליי השגחה. אם לחץ הדם יעלה או הסוכר ישתולל…” — גם כך משעמם לי לבד. לצעירים עזרה לא תזיק, — אמרה בהתלהבות. גרישה אחראי לקצת סיוע, ופולינה בינתיים עוזרת בסידורים, קניות ותרופות. לפעמים העבירה כסף, לפעמים הביאה מוצרי יסוד, תמיד למען בריאות הסבתא. — זה הבריאות שלך, בפרט עם הסוכרת, — הייתה מדגישה. סבתא תמיד הודתה, אבל הביטה הצידה — כאילו קשה לה להטריד מישהו. אוליה, אשתו של גרישה, מההתחלה נראתה קצת חלקלקה. דיבורים עדינים, נימוסים מופרזים, אבל בעיניים – קפאון. מבט בוחן, קר. פולינה לא התערבה – אלה עניינים שלהם. רק שאלה את סבתא אם הכל בסדר. — הכל מצוין אצלנו, יקירה, — הרגיעה זינאידה. — אוליה מבשלת, שומרת על הבית. היא צעירה, עוד לומדת, זה בא עם הזמן. עכשיו פולינה ידעה שזו הייתה הצגה. מול כולם אוליה שה תמה, ובלי עדים —… — סבתא, שמעתי הכול… מה זה היה? סבתא קפאה, משכה בכתפיים, הסיטה מבט. — זה כלום, פולי. אוליה פשוט עייפה, תקופה קשה, גרישה בעבודה. לפעמים היא מתפרצת… פולינה בחנה את סבתא כאילו בפעם הראשונה. שמה לב לכל קמט חדש. ראשה של זינאידה כבר לא מורם בגאווה, אבל עקשנותה לא נעלמה. גם העייפות נשארה. ונוסף משהו — פחד. — מתפרצת? שמעת מה היא אמרה לך? זה לא סתם. — פולינצ’קה… — קטע אותה סבתא — אני יכולה לסבול. נו, קצת התעצבנה. היא עוד צעירה, חמה. אני באמת זקנה, לא צריכה הרבה. — טוב, סבתא, אל תעשי ממני טיפשה — ענתה פולינה. — או שאת מספרת הכל, או שאני עולה לאוטו ומגיעה אליך. תחליטי. סבתא שתקה ארוכות. לבסוף נשפה עמוק, הורידה כתפיים, תיקנה את המשקפיים. נעלמה ההצגה – פתאום הביטה בפולינה אישה קטנה, מכווצת, לא הסבתא שתמיד ראתה. — לא רציתי להגיד… את עסוקה בעבודה, למה להטריד? דימיינתי שיעבור לבד… הסיפור עם אוליה התברר כארוך ומלוכלך יותר ממה שפולינה חשבה. הצעירים הגיעו אל זינאידה עם מזוודות ותכניות לחסוך לדירה תוך חצי שנה. בהתחלה סבתא שמחה: הבית התמלא חיים, בבוקר היה מי שדורך, במטבח אפו עוגות, הגישו לה תה, ליוו אותה לרופא. ואז גרישה יצא לעבודה ואוליה השתנתה. — תחילה רק הייתה כעוסה, — סיפרה זינאידה. — חשבתי שזה בגלל גרישה. אחר-כך התחילה לקחת מצרכים לה. אמרה שאת מביאה יותר מדי, ואצלה הרי צעירה – צריכה אוכל, יש לה ילד בבטן. אני הרי— לא אכפת לי, אפילו טוב לרדת במשקל. אוליה ביקשה הלוואה מסבתא — וקיבלה ממנה את כספי התרופות שקיבלה מפולינה. קנתה לעצמה מקרר חדש ושמה בחדרה, ונעלה במנעול. את כל המעדנים שפולינה מביאה סגרה שמה לעצמה. את הכסף לא החזירה. עם הזמן התחילה אף לחפש מטמונים אצל סבתא. — את הטלוויזיה לקחה, אמרה שזה מזיק לעיניים — סבתא ניגבה דמעות. — אינטרנט מנתקת לפעמים. לי הרי מתקשרים, רוצה לקרוא חדשות, מתכונים… לפעמים אני מרגישה פה בכלא. — וגרישה יודע? — שאלה פולינה. סבתא הנידה בראש. — אמרה שאם אדבר, תגיד לכולם שבגללי איבדה הריון. ששיגעתי אותה. ואני בכלל לא יודעת אם הייתה בהריון, אבל היא אמרה שכולם ירחמו עליה וישנאו אותי. פולינה לא ידעה מה לענות. רצתה לזעוק. במקום זה אמרה: — סבתא, אף אחד לא רשאי להתנהג אלייך כך. אף אחד. לא צעירים, לא מבוגרים, לא שייכים ולא זרים. הסבתא פרצה בבכי. פולינה הרגיעה, אך בליבה כבר החליטה – היא לא תשתוק. חצי שעה אחר־כך נסעה עם בעלה, ניקיטה, אל סבתא. תיארה לו בדרך הכול. בהתחלה התקשה להאמין, אבל לא היה מקום לחשדות. סבתא פתחה את הדלת מיד, מבולבלת. — מה באתם ככה בלי הודעה? הייתי לפחות מרתיחה מים… — לא באנו לתה, סבתא — אמרה פולינה — באנו לצדק. איפה אוליה? — יצאה. לא מדווחת לי… נו, כנסו כבר. הם עברו למטבח. המקרר באמת היה כמעט ריק: קצת חלב חמוץ, כמה ביצים, מלפפונים חמוצים בריקבון. בפריזר – רק קרח. ניקיטה הבין. המשיכו במהירות. חדרה של אוליה היה נעול במנעול פשוט. ניקיטה פתח מיד. בפנים – מקרר מלא עד אפס מקום: באותה יוגורטים שפולינה הביאה לסבתא רק לפני ימים, גבינות, נקניק ביתי, ירקות טריים. פולינה רתחה, אבל שמרה על איפוק. התמקמו בחדר של סבתא לחכות. אוליה חזרה כעבור חצי שעה. — מי נגע לי בדלת?! — צרחה וקימצה אגרופים. ואז הופיעה פולינה. — אני. אוליה קפאה, נבוכה. ניסתה לשוב לחוצפה, אבל פולינה התקרבה, הביטה בעיניים. — אני הנכדה של בעלת הבית. מי את בכלל? — התקרבה אליה. — יש לך עשר דקות לארוז. אחרת תמצאי את החפצים שלך מתחת לחלון. הבנת? — אגיד לגרישה! — קראי למי שאת רוצה! גרישה לא כאן. ואם צריך – אגרור אותך החוצה בשערות. אוליה קיטרה אבל ארזה בשתיקה. קיללה כל הדרך, ניסתה לעצבן את פולינה, אבל היא עמדה בשקט. סבתא עמדה ליד הדלת וניגבה דמעות. — פולינצ’קה… למה צריך ככה… יעשו רעש, השכנים… רק אז קמה פולינה, חיבקה את סבתא. — זה לא רעש, סבתא. אנחנו פשוט מוציאים את הזבל. הם נשארו לישון אצלה. בבוקר מילאו לה את המקרר במצרכים, את הארון בתרופות. כשנפרדו, סבתא שוב בכתה, ופולינה קיוותה שזה לא בגלל אשמה או פחד מבדידות. אסרה עליה להכניס את אוליה בחזרה, בכל תנאי. באותו יום התקשר גרישה. צרח שהטלפון רועד. — את השתגעת? אוליה בוכה! איפה תגור עכשיו?! מה, מותר לך הכול רק כי יש לך כסף?! פולינה ניתקה. אחר צהריים שלחה לו הודעה קולית: — עדיף שתבדוק לבד. אוליה שלך התעללה בסבתא, הרעיבה אותה. תזכור: סבתא נתנה לך כל מה שיכלה. אם תעז להחזיר אותה – לא רוצה לראות את שניכם. גרישה לא ענה. ולא היה צריך. אוליה עברה זמן־מה לגור אצל חברה. העלתה פוסטים על “משפחה רעילה” ו”אין אמון באף אחד”. גרישה סימן לייק. מאז פולינה לא שמעה מהם. הדירה של סבתא התמלאה שלווה. אחרי שבועות ביקשה מפולינה ללמד אותה לראות סדרות בסמארטפון. התחילה עם “האמן ומרגריטה”, המשיכה לקומדיות. לפעמים צפו יחד. — הרבה זמן לא צחקתי כל כך, — הודתה הסבתא. — כבר כואבות לי הלחיים. שכחתי איך זה. פולינה רק חייכה. עכשיו היה לה שקט בנשמה. פעם סבתא היתה המגן — עכשיו היא שומרת עליה.

למי בכלל את נחוצה, זקנה מסריחה? רק מעיקה על כולם, סתם

05

עמדתי לעלות על טיסה כשבעלה של אחותי שלח לי פתאום הודעה: “תחזרי הביתה מיד” – זה היה כרטיס עלייה למטוס במחלקה ראשונה לטיסה 815 לאי לה סומברה, אי מבודד ויוקרתי ליד חופי קולומביה, שמפורסם בריטריטים של “התנתקות דיגיטלית” ופרטיות בלתי ניתנת לפריצה. המקום שבו מיליארדרים הולכים להיעלם לשבוע – ואין קליטה, וזה לא במקרה. אלנה ישבה בטרקלין היהלום ב-JFK, השקיפה על כוס השמפניה שלה כשבחוץ מסלול ההמראה היה אפור ורטוב, ובפנים הכול זהב, קטיפה ושקט. הטלפון שלה רטט. מארק: עלית כבר? הנהג מעודכן בשעת הנחיתה שלך. חפשי שלט עם ‘אלנה’. אל תדברי עם נהגי המוניות. אלנה חייכה והקלידה: עדיין לא. עוד חצי שעה לעלייה. אני מתגעגעת אליך כבר. בטוח שאתה לא יכול לבוא? הבועות קפצו מיד. מארק: את יודעת שאני לא יכול, מאמי. המיזוג הזה הורג אותי. אני חייב לסגור את העסקה כדי שנוכל סוף סוף להירגע. תיסעי. תנוחי. אני אצטרף אלייך בעוד ארבעה ימים. את צריכה את זה מאז שאבא שלך נפטר. הוא צדק. הוא תמיד צדק. מאז שאביה, איל הספנות רוברט ואנס, מת לפני חצי שנה, אלנה טובעת – לא במים, אלא בניירת. הירושה ענקית, אימפריה של נדל”ן, לוגיסטיקה ונכסים נזילים – והיא לא יודעת לנהל אותה. ואז הגיע מארק. בעלה בשלוש השנים האחרונות היה הסלע שלה. הוא עזב משרד אדריכלים מקרטע כדי לנהל את עזבון ואנס. הוא התמודד עם עורכי הדין, הנהלת החשבונות והדירקטוריון שראו באלנה טרף. הוא תכנן כל פרט בטיול הזה – הווילה הפרטית, טיולי הג’ונגל, הספא. “גב’ סטרלינג?” ליוותה אותה הדיילת בחיוך חד. “אנו מתחילים עלייה מוקדמת. למלא לך את הכוס לפני שאת יוצאת?” “לא, תודה,” אלנה אמרה, קמה ומסדרת את שמלת המשי שלה. “אני מוכנה.” היא לקחה את תיק היד – מתנה ממארק ליום נישואין – וצעדה אל הדלתות האוטומטיות. תחושת קור והתרגשות לא ברורה חלפה בגבה. היא ניערה את זה כחרדת טיסות ראשונה לבד – תמיד מארק טיפל בדרכונים, בטיפים, בלו”ז. בלעדיו, היא הרגישה תלושה. היא הלכה במסדרון הארוך לשער 42, עטופה בפשמינה. הטלפון רטט שוב. היא ציפתה להודעה אוהבת ממארק, אולי אימוג’י של לב. אבל זה לא מארק – זאת הייתה שרה. שרה: איפה את? אלנה קימטה גבות. היא לא דיברה עם אחותה שבועיים. שרה – האמנית, המרדנית, האחות “הבעייתית” – מעולם לא חיבבה את מארק. היא קראה לו “הכריש בחליפה”. הוא קרא לה “העלוקה”. אלנה: אני בשדה. טסה לטיול שמארק ארגן. למה? שרה: אל תעלי על המטוס. אלנה קפאה. הזרם האנושי עקף אותה. אלנה: שרה, תעזבי. אין לי כוח לדרמות שלך. שרה: אלנה תקשיבי. אני בבית שלך. באתי להחזיר את השעון של אבא. מארק חושב שאני המנקה. שמעתי אותו. שרה: הוא לא הזמין כרטיס חזור. אלנה נעצה מבט במסך. זה לא הגיוני… כמובן שהוא הזמין! מארק מטפל בהכול. שרה: זה טיול בכיוון אחד, אל. זה מלכודת. קריאת אחרונה לטיסה 815 ללה סומברה, הכריזה הכריזה. אלנה הרימה את כרטיס העלייה. הטלפון רטט שוב, חזק – הפעם זאת הייתה תמונה: מארק במשרד, טלפון לווייני ביד אחת ובקבוק וויסקי בשנייה, והכיתוב: שרה: הוא לא לבד. השתקפות גבר זר בחלון, צוואר מכוסה קעקוע, תיק מסמכים… שרה: תצאי מהשדה עכשיו. אל תתקשרי אליי. אולי יש לו רוגלה על הפלאפון. פשוט תברחי. אלנה הביטה בשער, במנהרה האפלה. פתאום היא נראתה כמו פּה של חיה טורפת. הסוף — אל תעלי. פאקינג תברחי. האם זה שבוע החופש או טיסה שלא תחזרי ממנה? האם אחותך באמת הצילה את חייך ברגע האחרון, או שאת עושה את טעות חייך כשאת מפספסת את הטיסה הזו? “טיסה 815 ללה סומברה”: כשהודעה אחת באמצע הטרקלין הופכת את חופשת החלומות לתחילתו של קרב הישרדות מסויט — בגידה, ירושה, ומה באמת מסתתר מאחורי בעל מושלם מדי.

עמדתי לעלות לטיסה כשפתאום בעלי של אחותי שלח לי הודעה, “

018