זוכרת איך, ברגע ההוא, חזר לי לראשי שהסבל הרב לא יימשך לנצח. זה היה היום שבו אמרתי לאורי: «הדי, לא עוד, אני מגישה גירושין». המילים יצאו מהר, כמעט כרגיל, ואני, אורלי, תמרתי על הפתעה. שנים של קנאה, לילות ללא שינה כשקיוויתי לו עד עלות השחר, מצאת ההצדקה כולם נצטו במשפטים קצרים שכמעט נשמעו ברפרוף.
אורי הטה את ראשו אליי, מבטו נגע במבוכה. באמת? שאל בקול מתעטש. מה גרם לך להחליט ככה?
במקום לענות במילה, חייכתי בפליאה. הריח של בושם זר על חולצתו, הודעות שראיתי במקרה, המבט שלו דרך העיניים כאילו הייתי רהיט ישן בחנות הכל נצבר והפך למרקם של תסכול. גם האישה במשרד, השכינה בקומה למעלה, והמלצרית בקפה שבו חגגנו את יום השנה כל אלה נכללו בתשובתי.
ההליך נמשך חודשים ארוכים, עד כדי כך שהשכחתי לאכול לעיתים. בית המשפט, תביעות, ישיבות אינסופיות הפכו ללילה ארוך שאין ממנו בריחה. נכנסתי לחדר הישיבות בחולצה ישנה משלי אותה שהייתה לפני הלידה, הצמרת נמתחת על הירכיים, הרוכסן מאחורי הגב לא נסגר לגמרי, והקארדיגן שכחתי היה כמסכה של כבוד.
אורי ישב מולי בחליפה חדשה, עניבה מודרנית עם דוגמה מרשימה, וגרביי נצפו במבטו זה היה הרגע הראשון מאז שהקניתי לעצמי נעליים חורף לילדינו, חמש מאות שקלים, במוכר מהשכונה הסמוכה. בזמן שנסעתי אליהם באוטובוס המלא, חשבתי איך יעקב צריך עוד מכנסיים, מעיל וקפוצ’ון לקיץ.
העו”ד הציג את המסמכים. לפי תנועות הכסף בבנק קולו היה קריר ועסקי בתקופה של שמונה עשר חודשים האחרונים, נתבעת הוציא במקומות אוכל ובידור סכום השווה לתקציב המשפחה השנתי.
מבטים אל המספרים לא יצרו תמונה ברורה. מסעדות, בתי קפה, חנות פרחים (למרות שלא קיבלתי משם זר), חנות תכשיטים עגילים, שרשראות, טבעות. לא לקח לי רגע לחשוב אם אוכל לקנות לבן שלי, יובל, בננה אחת, ולא חבורה של פירות, כי חבורה היא מותרות. חיתכתי תפוחים לפרוסות דקות כדי למתן, בישלתי קוסמל על מים במקום חלב שהפך יקר, ושתיתי תה ריק מחשש שמשקל יעזור.
אורי גנח, תקן את העניבה. אלה הכספים שלי. הרווחתי אותם בעצמי הוא ניגן במילים.
אחרי הישיבה הוא תפס אותי בחניה, תפס את מרפקי, והפנה אלי. אתה חושב שתזכה במשהו? קולו טפטף רעל. אקח את יובל, תביני? אקח.
הסתכלתי בשקט על האיש שעבר איתו חמישה שלבים של חיי, מי שנתתי לו בן, שמילא את חיי קפאון, וגרם לי לאבד את ההכשרה, את העבודה, את עצמי. את חסרת תועלת, המשיך בו גאווה. אתה לא תורמת דבר, רק עוני. אני הולך לחנך אותו לגבר, לא לשיבשו. ואת תשלמי לי מזונות, ולא ההפך!
הוא חזר על המילה «חסרת תועלת» וגרסאותיה עד אינסוף: «את לא מבינה, שכחת, מה לקחת ממנה». והייתי מקבלת זאת כי אהבתי, כי הייתה לי משפחה, כי כך היה.
הוא המשיך להתקשר, לדרוש ממני לתת לו את הילד למנוע ממני השפעה שלילית, למנוע ממנו לבזבז מזונות למקומות בלתי ברורים. באחת השיחות, כשלא חמתתי עוד, השבתי: טוב, קח אותו.
הקול של הקצה נשתק. מה? אמרתי. אני אומרת טוב. אביא את יובל מחר.
והבאתי. יובל עמד במרפסת של אורי, שרת הקטן, עם תיק דינוזאור, תיק שבו שכבת בתוכו הפיג’מה האהובה עליו, ספר על החלל, ושׂה בָּרוּחַ עם אוזן נקרעה. אורי הביט בו כאילו הוא יצא מהרוח.
הנה הוא, נחתתי את התיק על הרצפה. גדל אותו.
אמא? קולו רעד.
ישבתי לידו, חיבקתי אותו בחוזק, נושמת את ריח השמפו הילדי והשלווה של השמש. תבלה זמן עם אבא, תניח שזה הרפתקה. אני אחסר ואלחזור בכל יום.
יצאתי מבלי להביט אחורה, הסתתרתי באחת הפינות, נשענתי על קיר וידיים על פני, שדדתי: «מה אני עושה?», אבל תחושת העייפות משיחותיו של אורי, מקולו והקונספירציות שלו, הייתה חזקה מדי.
אורי חזר בטלפון שעה מאוחר יותר. לונה, … נימח. מתי יובל הולך לגן? מחר או מתי? שאל.
לגן? קלטתי. הוא הולך כל בוקר משעה שמונה. לא ידעת? שאל.
ממה אני יודע טוב, אסדר.
הוא לא הצליח לסדר. חזר על יובל אל ולנטינה פטרובנה בערב «שעתיים, עד שאפתור את העניינים» ואז נעלם.
בימי הרביעי נצלצלה הטלפון של חמותי לשעבר, ולנטינה קראה בחיוך סולף לפני שהשיבה. איבדת את מצפונך? קולה הרעיש משקף זעם. תכנתי את הילד ולפתקתי? אני, בגיל שישים, כבר מזכירה, הלחץ!
הבאת את הילד אליך, עניתי קרה, כמעט ברכה. הבאתו לאביו, שמבטיח לגדול אותו לגבר אמיתי. הוא מכריז שהדין יפגע בו אם לא יעמוד במילה.
הוא עובד! אין לו זמן! חזרתי.
אז יש לי זמן? גם אני עובדת, כל היום, מתמודדת לבד. אמרתי.
אבל הוא
ולנטינה פטרובנה, קטעתי, נתתי לו את יובל לבקשתו. שארו עליו.
שתיקה קצרה נמשכה בקו, ואז צלילים קצרים של חוגה.
ולנטינה חזרה אחרי יומיים, קולה נרדם, עייפה: בואי, קבלי את יובל. אין לי כוח יותר.
הגעתי לערב, יובל קפץ אליי מהדלת, תפס את הרגליים, ונגש קידמתו.
אמא, אמא, אמא
הוא חזר על המילה כמו תפילה, ואני גידלתי את ראשו. די הרפתקאות, בואי נלך הביתה.
ולנטינה עמדה בפתח, ידיים מוצבות, מבטה מלא אכזבה לא חרטה, רק תסכול מתסכל, ולא חשבה שהחתן אינה כה חסרת תועלת.
אורי נעלם. לא קרא, לא שלח הודעה, ולא הופיע בחזית הבית עם דרישותיו. הוריו שלו גם לא ביקרו את הנכד; הם הגיעו רק פעם אחת, אחרי כמה שנים. אז היה יובל שבע, בכיתה ב’, מתאמן בספורט בריכה ומאוהב בבנייה בלגו.
יום אחד פתח את הדלת וראה אנשים זרים.
מי אתם? שאל.
יובליק! קראה ולנטינה, קופצת בידיים. אנחנו סבתא וסבא!
יובל פנה, מבולבל:
אמא, כאן אנשים מבחוץ.
הדיבור היה קצר וקר, ולנטינה התלוננה שאבינו לא הכיר, לא חיבק, לא נגע. ניקולאי קיבץ ראשו והסתכל על חינוך מודרני.
הם עזבו, הצביעו על הילד כעל בעל תכונות חסרות תועלת כמו אמא שלו. סגרתי את הדלת וצחקתי. למה הם חשבו שירוויחו?
הזמן רץ כמו נהר, יובל הגיע לגיל אחד עשר, הפך לדומה למר קודמו של אמא, חזה של חזק, מבט חד וחודר. הוא לא שאל על אביו, אולי יום יבקש ואני אהיה שם, אגיד אמת בלי מרכיבים, בלי מרירות. בינתיים אנחנו מסתדרים, שנינו.
הזכרון עלה פתאום קארין, החברה שלי, בוכה במטבח, שופכת איפור על הפנים.
הוא מאיים לקחת את סרז’ה, אנחה קארין. הוא רוצה עורך דין, מביא תעודות אין לי מושג מה לעשות!
הבאתי לה תה, קירבתי כלי קפה.
קארין, רוצה עצה?
רוצה, כל דבר. אני הולכת להשתגע.
תני לו את הילד בעצמך.
קארין עצרה עם הכוס.
מה? קראה.
אספי את החפצים, קחי את סרז’ה לאביו. תגידי: «גדל אותו». שלשי ימים, אולי פחות. ושאלתך תיפתר לנצח.
את רצינית? היא ראתה בי הסתכלות מתלבטת, תקווה קונפוזלית.
בהחלט, נלמד מהניסיון שלי.
היא נראתה מבולבלת, אך גם עם ניצוץ של תקווה. ואז? שאלה.
ואז? שתיתי תה והטייתי בגב הכיסא. אחר כך תמשיכי לחיות, בלי האנשים שמחפשים אותך רק לתווית משפחה ברשתות החברתיות.
הזכרתי את אורי, את הוריו. הכל נותר בעבר. אבל למדת את השיעור, במצוין.
