יומן אישי 14 בדצמבר
“תראי מה זה, אם את כזאת חכמה תרגמי!” המנהל צחק וזרק לעברי את החוזה, ורק שבוע לאחר מכן כבר ראיתי אותו אורז את החפצים שלו.
עמדתי והבטתי בסימן המרוח של מגף על הרצפה שזה עתה שטפתי במסדרון המשרדים של ‘תעשיות זרקור’. הטעם המוכר של אקונומיקה וסבון פשוט צרב לי בגרון. אני בת שלושים ושתיים, וחמש השנים האחרונות עברו במדידת חיי בדלי מים ומדרגות מבריקות, במקום מה שחלמתי פעם.
“נו, רותם, את ישנה שם?” קולו החותך של מנהל המפעל, אורי זילברמן, פילח את האוויר. “בעוד עשר דקות ייכנסו הנציגים מגרמניה לחדר הישיבות. אני לא רוצה לראות אפילו גרגר אבק אחד!”
הזדקפתי בשקט, כמו תמיד. התרגלתי להיות שקופה, אף אחד כאן לא יודע שמתחת לחלוק הכחול של העובדות, אני מוסתרת אשה שקראה פעם גתה במקור והייתה בדרכה להיות עורכת דין בינלאומית. אבל כשאמא שלי חטפה שבץ, וחובות השיקום טרפו לנו את הדירה ואת כל התקוות, הפכתי לבלתי נראית. הגרמנית שלי התקברה אי שם, פינתה מקום לטבלת תורנויות ולסקוטש ברייט.
בחדר הישיבות עמד חום מחניק. על השולחן שאך סיימתי להבריק, הונחה קלסר עור כבד; הדף העליון, כולו אותיות זרות, שלא קראתי שנים. “Vertrag über die Übertragung von Anteilen” האותיות התרככו ונהיו מובנות. חלפה בי צמרמורת זה לא סתם חוזה, זה גזר דינו של המפעל: זילברמן מתעד שורת רכוש למראית עין, משאיר למשקיעים קליפה וריקה וחובות ענק לעובדים.
“מה, רותם? את מנסה להבין את הכתובים?” אורי זילברמן נכנס והתנודד בהתרסה. לצדו דידר המהנדס הראשי, רפי הולנדר.
לא הספקתי לזוז. הם קפאו, ואני הרמתי מבט. משהו בי נאחז בגאווה ההיא, שחשבתי שכבר איבדתי.
“כאן יש טעות, אורי. בסעיף 12. בגרמניה הם מקבלים שליטה מלאה אם יש לכם עיכוב משכורת ראשון. אתה בעצם חותם על ויתור מוחלט עוד חודש זורקים אותך מהמפעל.”
פניו האדימו בגוון חולני. הוא מלמל, “שמעת, רפי? יש לנו מומחית משפט בינלאומי. תראי את עצמך עם הדלי והחולצה המלוכלכת, נותנת לי עצות!”
הוא התקרב עד שנשימתו החריפה מפרפום ועראק כמעט חנקה אותי.
“תרגמי, חכמה.” הוא זרק את החוזה לידי, מול כולם.
“בבקשה. אם מחר ב-8 בבוקר אין לי תרגום עם כל ההערות שלך הולכת לאסוף בקבוקים בפינוי אשפה ואת אינך עובדת כאן יותר. אמא שלך תחזיק מעמד זמן רב על לחם יבש?”
המהנדס פנה הצידה. בשקט, הרמתי את הקלסר כבד, כמו מסלול חיי.
אותו לילה לא עצמתי עין. ישבתי במטבח, למול נורה חיוורת, כשאמא בחדר הסמוך גונחת מתוך שינה. חוזה מוטל לפני, ולצידו מילון שפעם שירת אותי באוניברסיטה.
עבדתי כמו מטורפת. כל משפט הפך שקוף; כל פיתול חוקי נגלה. ראיתי עד כמה זילברמן מפיל בפח לא רק את עצמו, אלא גם את מאות העובדים. הוא טמן דוחות שקריים, החביא חובות.
בבוקר לא נגעתי שוב בסמרטוט. לבשתי שמלה שחורה, אחת יחידה ששמרתי, כמו שקיוויתי אולי ליום שבו אלך לבקש תמיכה מהביטוח הלאומי.
בשמונה בדיוק נכנסתי למשרד של זילברמן.
“הבאתי את התרגום, אורי. ואני מציעה שתחשוב שוב אם לחתום על זה יש סעיף שמטיל עליך אחריות אישית על כל הרכוש.”
הוא אפילו לא עיין. רק נשף עשן של סיגריה יקרה. “תחזרי למגב, יועצת. לא פיטרתי אותך רק כי ממחר אין מי שישטוף את המדרגות.”
למחרת הגיעה המשלחת. המנהיג, מר שניידר, עם ארשת גראניט. הדלת נסגרה, אבל במסדרון שמעתי ככל שעבר הזמן, קולו של זילברמן ננעץ גבוה ודק.
פתאום הדלת נפתחה, מר שניידר יצא, המסמכים תורגמו בידיו.
“Wer hat das geschrieben?” הסתכל סחור סחור. “מי כתב את זה?”
המתורגמן, צעיר מבולבל, התמהמה. זילברמן, מזיע, זינק אחריו: “שטויות, אדון שניידר! זאת עובדת הניקיון ש אני מפטר אותה מיד!”
שניידר סמן לו לחדול, ניגש אלי. “את?”
“אני,” עניתי בגרמנית צחה. “והייתי בודקת את סעיף חובות הלקוחות בנספח 4. המספרים שם לא עולים בקנה אחד עם המאזן.”
זילברמן הצטמק. רצה להניף יד ולצעוק, אבל שניידר עצר אותו.
“דיי.” קולו היה קר. “ידענו שמרמים אותנו הסקירה אישרה את כל החשדות. זילברמן, עורך הדין שלנו יוצר קשר מייד. אתה לא רק מאבד את העסקה. אתה מאבד הכול.”
הוא הביט בידיי, סדוקות, צלקות מכל שטיפה.
“אנחנו צריכים כאן מישהי שמבינה את המפעל, שמכירה חוק. מחר אנחנו ממנים הנהלה זמנית תסכימי להוביל איתנו סקירה משפטית מלאה?”
הסתכלתי על זילברמן רפה, אחוז בדלת, מבולבל ואבוד.
“מסכימה,” לחשתי.
חלף שבוע. במשרד המנהל שקט. ישבתי על אותו שולחן שממנו זרק עליי מסמכים. חליפת טריקו חדשה, שנקנתה מכסף ראשון בשקל.
דפיקה עדינה. רפי, המהנדס הראשי.
“רותם גב’ בן-ישי זילברמן כאן לאסוף חפצים. השומרים מחכים לאישור שלך.”
יצאתי למסדרון. אורי עמד ליד המעלית, עם קרטון: כמה פסלונים, תעודה ממוסגרת, בקבוק ערק חצי ריק. פתאום נראה זקן בעשור, עייף, ז’קט יקר גלש מגופו.
הוא הביט בי בלי זעם, אלא בריקנות סתומה.
“תרגמת, אה?” מלמל. “מסופקת?”
“רציתי רק שבית החרושת ימשיך לעבוד, אורי,” עניתי. “שהעובדים יקבלו משכורת, לא שאתה תקבל בונוסים מהחובות שלהם.”
הרמתי יד לשומרים. הם זזו הצידה. הוא נכנס למעלית, הדלתות נטרקו חתכו אותו מן העולם שהיה בו פעם מלך.
חזרתי אל המשרד שלי. הלכתי לחלון, ראיתי את החצר והמנקה החדשה, נערה צעירה במדים כחולים, נבוכה עם המגב.
משהו בי, שלחוץ שנים, פתאום התרפה. רגליי רעדו, ישבתי בכבדות. לא ניצחתי במלחמה, אבל מצאתי את עצמי מחדש.
שלפתי את הטלפון להתקשר הביתה.
“אמא? זו אני. הכל בסדר. מחר יבוא רופא אמיתי, מהמרכז. אל תדאגי, נסתדר. לא צריך לחסוך יותר בתרופות.”
ניתקתי, הבטתי בערימת החוזים. עבודה מחכה לי אבל סוף-סוף, יש סיבה לחיות אותה.
