נו, אז תעודת נישואין באמת חזקה יותר מזוגיות בלי חתונה? – הגברים צחקו על נדיה

נו, אז תעודת נישואין באמת חזקה יותר מזוגיות בלי חתונה?
הצחקו על נעמי הגברים
אני לא אלך למפגש שלושים שנה לסיום הלימודים, אחר כך אני מספרת לעצמי שתהיה לי דיכאון.
שיילכו מי שהולכים כל שנה, הם לא שמים לב איך הם השתנו צעקה נעמי לטלפון כשצילה, החברה היחידה שנשארה לה, התקשרה.
ולמה את כל כך חוששת מהמראה שלך?
התפלאה צילה.
הרי נפגשנו לפני חמש שנים בערך, והיית בסדר גמור, לא השתנית כל כך.
העלית קצת במשקל או מה?
עזבי, זה לא קשור, אני פשוט לא רוצה, די, אל תשכנעי אותי, צילה!
נעמי כבר רצתה לסיים את השיחה, בתקווה שצילה תבין אותה ותמשיך לצלצל לאחרים מהרשימה.
הפעם החברה לא ויתרה.
נעמי, הקבוצה שלנו גם ככה כבר מצומצמת.
מה, מישהו הלך לעולמו?
נעמי נבהלה בלי משים, היא אומנם לא מחשיבה את עצמה לצעירה לגמרי אבל גם לא עד כדי כך שבני גילה יתחילו ללכת לעולם הבא.
לא, לא קשור, חלק עזבו את הארץ.
רק אורי שניידר נפטר, כבר לפני עשרים וחמש שנה כשהוא היה ממש צעיר, אמרתי לך.
אז די, כל המחזור נפגש, ארבע קבוצות, בפועל שלושים אנשים בסך הכול.
את הרי סוף סוף חיתנת את הבן שלך, נכון?
אז מותר קצת לשמוח.
צילה המשיכה לדבר, ונעמי עוד פעם נזכרה באורי שניידר.
תמיד היו לו עיניים עייפות ומבט נעדר, והבנים בקבוצה חשבו שהוא חלש.
ובסוף התברר שהיה לו לב חלש.
הוא למד טוב, חלם לבנות גשר ענק בחיפה, אבל לא הספיק כלום.
ומה היא הספיקה, נעמי?
התאהבה באיתן, שהיה ראש צוות בבנייה, המקום אליו היא הלכה לעבוד אחרי התואר.
הוא היה עובד כמה שבועות ברצף, ואז חוזר הביתה למשפחה.
הם יצאו זמן רב, איתן אפילו קרא לה “אשתו” מול כולם.
היה אומר שנישואין אזרחיים הם עדות לאהבה אמיתית, שאנשים חיים יחד לא בזכות הניירות אלא בזכות האהבה…
אבל כשנעמי גילתה שהיא בהריון, פתאום איתן לא חזר יותר לעבודה בתל אביב.
התברר שיש לו כבר שלושה ילדים ואשתו חולה.
איתן עזב הכל ולא הודיע לה אפילו.
נעמי הבינה שאין לה מה לבקש מגבר שיש לו שלושה ילדים ואישה בבית.
היא עזבה גם כן את אתרי הבנייה, לפני שמישהו יבין משהו.
הגברים שם עוד צחקו עליה:
נו, תעודת נישואין בסוף שווה יותר מזוגיות בלי חותמת.
אבל נעמי כבר הפסיקה לשים לב, עברה לעבוד במכולת ליד הבית, חברה מהבניין סידרה לה שם עבודה.
סיכמו ביניהן שגם אחרי שתלד, תמשיך לעבוד יומיים בשבוע.
אמא שלה הסכימה לשמור על דני, כי הבת שלה “לא יוצלחית” ואיך העבירה עבודה טובה שכזו?
את הרי גידלת אותי ככה!
בכל זאת צעקה פעם נעמי לאמא שלה, כשזו שחזרה לה במילים קשות.
קיוויתי שלפחות את תצאי בסדר, שלמדתי אותך על חשבוני, והנה…
צעקה עליה האם.
מה שזורעים קוצרים, אמא, מה את מצפה?
ענתה לה נעמי ואז הצטערה.
אחר כך התחבקו ובכו יחד, אבל מה זה משנה.
מה עכשיו יהיה?
אז כשהתקשרה אליה צילה להזמין אותה למפגש חמש השנים לסיום, ברור שלא הלכה.
כולם שם יספרו על המשפחה, על הקריירה, יראו תמונות, בעוד שנעמי מנקה שלוש עבודות בלובי של הבניין, בבית ספר ובגן ילדים.
על מה בכלל יש לה לשוחח איתם?
או ליתר דיוק, על מה להם לשוחח איתה…
בשביל דני הייתה מוכנה לעשות הכול, הוא היה הנחמה היחידה שלה.
במיוחד אחרי שאמא שלה, כשדני התחיל ללכת לגן, החליטה שמספיק לה עברה לגור אצל אחותה בכפר בטענה שבחיפה כבר לא טוב לה והיא צריכה אוויר נקי.
אבל פתאום אחרי כמה שנים, למזלה של נעמי, קיבלה חצי משרה בתפקיד מקצועי.
דני בדיוק התחיל בית ספר, ונעמי הספיקה הכל אפילו לקחת אותו מהצהרון אחרי הצהריים.
דני היה בין הילדים הראשונים שהולכים הביתה מוקדם, וקינאו בו.
עם הזמן התחיל איתן מהעבודה האחרת לחזר אחריה, אבל נעמי עצרה אותו מהר.
יש לה בן, והוא לא צריך “דוד” זר בבית.
אבא לא יחזור, ולא צריך עוד בעיות.
במשך הזמן נעמי הפגינה כישורים גבוהים בעבודה, וברגע שדני גדל, קיבלה משרה מלאה כמהנדסת גם השכר השתפר.
אבל תמיד הרגישה שהחיים שלה חצי-חיים, גם כלפי חוץ הייתה מבוישת.
התלבשה בפשטות, לא צבעה שיער, ובגיל ארבעים התחילה אפילו להאפיר.
הרגישה שאין לה זכות לשמחה, כי הייתה עם גבר נשוי וכמעט לקחה ילדיו את אבא שלהם.
אסור ללבוש בגדים עליזים, להתאפר ולהיות נראית, שמא מישהו שוב יתעניין בה.
גם לא האמינה כבר באהבה אמיתית.
מסביבה היו לא מעט גרושות, והיא לא הרגישה טובה מהן אולי אפילו קצת פחות…
דני, הבן, להפתעתה הפך לילד חם ומוקיר תודה, כל הכאב לא הרס אותו.
היה נוסע לקיץ לכפר אצל סבתא חנה ואחותה מנוחה, עוזר להן בכל.
חפר ערוגות, נטע תפוחי אדמה, גזר וסלק עם הסבתות, השקיע יום ולילה בעבודה, ובסתיו חפר שוב את התפודים ועזר לסבתות לסגור ריבות ומלפפונים חמוצים בצנצנות.
היה חזק מגיל צעיר, בקע עצים וסידר אותם בגזעים מסודרים.
פעם גם האמא שלה אמרה לנעמי שזכתה בהרבה, שדני כזה ילד, ונכד אהוב גם לה ולאחותה.
אז מה לנעמי ויש עכשיו לקפה של מפגש מחזור שלושים שנה?
כל המחשבות האלו רצות לה בראש בשנייה אחת.
והנה, היא שומעת את צילה מתעקשת:
אז סיכמת?
הקפה מול הישן, יום שישי הבא בשלוש בצהרים, בואי, לפחות יהיה לי עם מי לדבר, אין לי עם מי.
תבואי?
הקול של צילה רעד במפתיע, ונעמי, בעצמה לא יודעת למה, פשוט אמרה:
טוב, אני אבוא…
כשסגרה את הטלפון כבר הצטערה על ההבטחה.
ניגשה למראה, בחנה את עצמה, הרימה שוב את הנייד, כמעט התקשרה לבטל אצל צילה.
אבל המספר של ראש-הקבוצה היה כל הזמן תפוס, ולנעמי פתאום נהיה לא נעים…
מאוחר בלילה פתחה את הארון, שלפה את השמלה הכחולה שדני קנה לה בחתונה שלו.
דני ונעמה בקושי שכנעו אותה אז, הכלה נסעה איתה לקניון וטרטרה אותה מחנות לחנות.
עד שכולן אהבו את השמלה ההיא, וגם נעמי בעצמה.
מצאו שם גם נעליים, ואז נעמה לקחה אותה לסלון וחפפה לה והכינה לה תסרוקת.
זה היה רק בשנה שעברה דני ונעמה חיים משל עצמם, ומאושרים.
ושוב צמחו לה שיערות לבנות, ואין לה בשביל מי להסתדר.
זה אפילו נהיה לה מוזר להתגנדר.
בכל זאת, סידרה את השיער, לבשה את הכחולה, רק בקושי שמה אודם ומיד מחקה.
בבית קפה היה רעש ועמוס, כשהגיעה בזמן.
צילה קלטה אותה מיד וקפצה אליה נעמי, את נראית נהדר, כמה כיף שבאת!
גם צילה עצמה עלתה קצת במשקל, אבל זה אפילו החמיא לה, עשה אותה צעירה.
הן דיברו ודיברו, ישבו יחד, אחר כך מישהי קראה לצילה ונעמי נותרה לשבת עם עצמה, שתתה מיץ, האזינה למוזיקה והביטה סביב.
ובדיוק הפלייליסט היה מהימים שהם היו סטודנטיות שירים שמילאו את החלומות, תחושת חיוניות, צעירות ושאיפות גדולות.
אפשר להזמין אותך לריקוד?
שמעה נעמי קול נעים בין המוזיקה.
הרימה ראש ומיד זיהתה.
זה היה יונתן ברק מהקבוצה המקבילה.
הוא כבר היה נשוי בשנתו השלישית באוניברסיטה, ונעמי הצטערה על כך, פעם חיבבה אותו.
נעמי, כמה יפת נהיית, באתי לראשונה למפגש הזה, לא מזהה אף אחד ואתך אין בעיה ישר זיהיתי!
הושיט לה יד ונעמי לא סירבה.
קמה איתו לריקוד, תפסה מבט מופתע מצילה שחזרה אל השולחן.
רקדו כמה ריקודים, שתקו רוב הזמן.
ואז יונתן הופתע ושאל אותה:
נעמי, אפשר ללוות אותך?
אגיד מראש אני כבר מזמן גרוש, אם מחכה לך מישהו בבית…
רק רוצה ללוות, כבר מאוחר…
יונתן ליווה את נעמי עד הבית, ולמחרת הם נפגשו שוב ומאז לא נפרדו.
נעמה, כלתה של נעמי, עזרה לה לבחור שמלה ונעליים לחתונה היא כבר מעט בהריון, בקרוב נעמי תהיה סבתא.
היה לה מביך להיות כלה בגיל הזה.
אבל הפעם הרשתה לעצמה להיות מאושרת.
ונעמה לחשה לה:
נעמי, את נראית נפלא!
אנחנו, דני ואני, כל כך שמחים בשבילך.
שמחה מותרת בכל גיל, זה לא אסור!
ואכן, ישבה לצד בעלה החדש, יונתן, ושאלה את עצמה:
אולי עכשיו גם לי מותר?
נעמי סוף סוף סלחה לעצמה, ואפשרה לעצמה לחיות באושר…
תכתבו בתגובות מה אתם חושבים, ואל תשכחו לתת לייק.