נשארו לי שמונה ימים לחתונה, ואז אבא שלי החליט שהגיע הזמן לעקוף את כל ענייני הרפואה וללכת לעולמו, ועוד בסתלבט מתוך שינה. בדיוק הייתי בעבודה כשהטלפון מהמרכז הרפואי איכילוב הפך אותי לרגע למפסיד במשחק החיים. “אין מה לעשות יותר,” אמרו לי ברוגע ישראלי מפחיד. התיישבתי על רצפת המסדרון, מנסה להבין מה עושים עכשיו. אימא נפטרה עוד לפני שנים, ובאמת אבא היה כל מה שנשאר. הסייעת שהייתה אחראית עליו מצאה אותו. טוב שהיה לה מפתח, אחרת אולי הוא היה מתקשר בעצמו ומברר למה אני לא עונה.
אני בן יחיד. הבנדיט המפונק של אבא, כמו שהוא אהב להגיד. היינו מדברים כל יום בבוקר חוקר אם אכלתי משהו, בערב מתרגש לבדוק אם חזרתי בשלום. עכשיו, פתאום אין טלפונים, אין שאלות. רק שקט.
הימים שאחרי היו מין בלגן, תרבות ישראלית של מנחמים, שבעה, דמעות בעיניים ואנשים שמתעקשים להגיש קפה עם עוגיות. ישנתי אולי שעתיים בלילה. כל הזמן הסתכלתי על הפלאפון כאילו מחכה להודעה מאבא, רק כדי לגלות שאין.
הארוסה שלי, רחלי, הייתה איתי ביום הראשון, אחרי זה הפכה לשקופה. נראה היה שהיא חוששת להיתקע עם כל הכאב הזה. ביום השלישי אחרי ההלוויה היא כתבה לי: “צריך לדבר על החתונה.” עניתי שאין לי ראש לזה, שאני לא מתפקד, אבל היא התעקשה. נפגשנו, והיא בלי שום הקדמה הפציצה: “מה עושים? הכול שולם: האולם, המוזיקה, השמלה, התפריט. אי אפשר לזרוק את הכסף, זה עשרים אלף ש”ח!”
הסתכלתי עליה כאילו היא הציעה לי למכור את אבא ב-ebay. אמרתי לה: “קברתי עכשיו את אבא. אני באבל. חגיגות, מחולות, לחיים זה לא מתאים.” והיא, בנחישות ישראלית, אמרה שצריך להיות “מעשיים”. “אי אפשר פשוט לזרוק את הכסף,” הוסיפה.
אז קמתי מהכיסא, ביקשתי שתסכם כמה היא שילמה, כמה המשפחה שלה וכמה אני. משכתי את החסכונות שהיו אמורים להיות בית ראשון שלנו והעברתי לה את כל השקל האחרון. מסרתי לה את המעטפה, ואמרתי: “די. אני לא מתחתן עם מישהי שבזמן הכי קשה בחיי חושבת קודם על חגיגה מאשר על הצער שלי.”
היא שתקה. אחר כך בכתה, אמרה שאני מגזים, פועל מתוך כעס, ושהצטער. עניתי לה שיש הבדל בין לאבד דוד רחוק לבין לאבד את אבא היחיד שהיה לי ואם היא לא מבינה את זה, אז לא נועדנו להיות משפחה.
ביטלנו הכול. שלחנו הודעות, אין חתונה. רוב המוזמנים הבינו, אפילו חשבו שאנחנו סתם דוחים. היו כאלה שאמרו שיצאתי דפוק “תתחתן, אחר כך תתאבל”. אני לא מסוגל. לא יכול לחייך, לא יכול להרים כוס לחיים.
חלף זמן. סיימתי את התהליך, מכרתי את הרכב של אבא, סידרתי את הדירה, סגרתי תקופה. בקיצור, restart. לא מזמן גיליתי שהיא כבר נשואה לאחר. רק שנה אחרי. ראיתי תמונות באינסטגרם שמלה לבנה, מלא שמח, לחיים בלי הפסקה.
לפעמים אני תוהה אם הייתי יותר מדי חד ומהיר בהחלטה. אולי הייתי צריך לחשוב עוד רגע. אבל אז אני חוזר ליום ההוא אנחנו יושבים אחד מול השנייה, היא סופרת שקלים ואני מתפרק ומרגיש שבחרתי נכון.
