נשארו שמונה ימים עד לחתונה שלי, כשאבא שלי נפטר בשנתו. הייתה זו שיחת טלפון מהמרכז הרפואי שטרפה את כל עולמי בעודי בעבודה; אמרו לי שאין מה לעשות יותר. התיישבתי על הרצפה במסדרון ולא הבנתי בכלל איך להגיב, איך לעכל. אמא שלי הלכה לעולמה לפני שנים ואבא היה כל מה שנותר לי. מטפלת הבית שמטפלת בו מצאה אותו היה לה מפתח.
אני הילד היחיד הבן המפונק שלו. כל יום דיברנו. בבוקר היה מתקשר לשאול אם אכלתי ארוחת בוקר, בערב לשאול אם חזרתי בשלום הביתה.
הימים הבאים היו בלגן מוחלט שבעה, קבורה, אנשים באים לנחם. ישנתי בקושי שעתיים בכל לילה. כל הזמן הסתכלתי על הטלפון, כאילו אני מצפה לקבל SMS ממנו, כדי להשיב לו. ארוסתי, שמה נועה, הייתה איתי ביום הראשון, אבל אחר כך התחילה להתרחק. הרגשתי שהיא לא יודעת להתמודד עם כל הכובד והעצב.
שלושה ימים אחרי ההלוויה היא שלחה לי הודעה: “צריך לדבר על החתונה.” עניתי שאני פשוט לא מסוגל לחשוב על זה כרגע, שאני התרסקתי. היא התעקשה. נפגשנו באותו ערב והיא אמרה לי ישר ולעניין: “מה נעשה? הכל שולם האולם, התזמורת, השמלות, התפריט. אי אפשר לאבד את הכסף הזה.”
הסתכלתי עליה ובאמת לא האמנתי למה שאני שומע. אמרתי לה: “קברתי עכשיו את אבא שלי, אני באבל. אין לי ראש למסיבה, ריקודים וחגיגות.” היא טענה שהיא מבינה את הכאב שלי, אבל חייבים להיות ‘פרקטיים’, אי אפשר לזרוק כך את כל הכסף.
אז קמתי מהכיסא וביקשתי לסגור חשבון שתסביר לי כמה היא שילמה, כמה המשפחה שלה, וכמה אני. משכתי את החסכונות ששמרתי לבית שלנו, החזרתי לה כל שקל, אפילו עלה לירה. נתתי לה את המעטפה ואמרתי: “כאן זה נגמר. אני לא יכול להתחתן עם מישהי שבזמן הכי קשה בחיים שלי מחפשת את התועלת ולא את הלב שלי.”
היא שתקה, אחר כך פרצה בבכי ואמרה שאני מגזים ושאני עוד אתחרט. עניתי שלא איבדתי דוד רחוק, אלא את אבא שלי היחיד שהיה לי ואם היא לא מבינה את זה, היא לא האישה שאיתה אני רוצה לבנות בית.
ביטלנו הכל. הודענו לכל המוזמנים שאין חתונה. רובם הבינו, גם אם חשבו שאנחנו רק דוחים. היו גם כאלה שחשבו שאני משוגע שאפשר להתחתן ואז להתאבל. אני פשוט לא יכולתי. לא הייתי מסוגל לחייך, לשים כיפה ולברך בעודי מרוקן.
חלף זמן. עברתי את התהליך שלי. מכרתי את הרכב של אבא, סידרתי את הבית, סגרתי את הפרק הזה. לאחרונה נודע לי שנועה כבר נשואה לאחר. רק שנה מהפירוק. ראיתי תמונות בפייסבוק שמלת כלה, מסיבה ענקית, חיוכים, הרמת כוסות לחיים.
לפעמים אני שואל את עצמי אולי הייתי יותר מדי חד וקשה. אולי הייתי צריך לחשוב שוב. אבל אז אני נזכר באותו יום ישבנו אחד מול השנייה, היא דיברה על כסף ואני התפרקתי ומבין שפעלתי נכון. ברגעים כאלה אתה מגלה מי באמת נמצא שם בשבילך.
