לילה אחד, רגע לפני שהחופש הגדול מתחיל, ניר בעלי הציע שנעביר את הקיץ בבית הקיץ של הוריו במושב ליד אשקלון. במשפחה שלנו יש שני ילדים יותם, בן תשע, שמחכה כל השנה רק לרגע שבו החופש יתחיל, ותמר, תינוקת בת שבעה חודשים, שבטח תיהנה יותר מהאוויר הפתוח והירוק מאשר מהעיר הלחה ורועשת. ניר הבטיח לי: אמא ואבא שלו ישמחו לראות את הנכדים, ואפילו יודעת כמה קשה כשיש ילדים קטנים אז לא תדרוש ממני יותר מדי.
חשבתי לעצמי, אולי זאת תהיה הזדמנות נהדרת לנו כולנו נתמלא שמחה של קיץ יחד. אבל המציאות, כמו תמיד בחלומות מוזרים, עסיסית ומלאה אי־הגיון, התגלתה כשקר מפתה…
עוד לפני שנאבדה תחושת הזמן, ניר ואבא שלו החליטו להיעלם אל העיר ולהשאיר אותנו אותי, הילדים, וחנה, חמותי לבד בבית הקיץ. הם חזרו רק לשבתות, ובאותן פינות של סופשבוע, ציפו לשולחן ערוך, רצפות נקיות, ואפס הפרעות, הכל כדי שינוחו אחרי שבוע עבודה. כל השבוע ברחתי מהמציאות עם יותם ותמר וחנה.
יותם, כאילו מתוך חוויה סוריאליסטית לגמרי, היה מספיק לו רגע אחד להפוך את הבית הציורי ספרים עפים, צעצועים כאילו עולים ברוח, ואני רק רצה אחריו. תמר הקטנה עדיין יונקת, ומשהו בתשישות ובכאוס גרם לי לאכול במהירות ולרוץ למיטה מוקדם, כמעט ב־21:00, כי פחדתי לאבד את החלב. הלחץ גבר עליי, ו”שלווה כפרית” נראתה פתאום כמו פספוס מוחלט.
העבודה בבית הקיץ התחלקה: חנה נטעה וזרעה, ואני נתקעתי במטבח, מרתיחה תבשילים ורודפת אחרי הקטנים. הוחלט שנשמור על הילדים לסירוגין. בכל ערב, כששני הקטנים מצונפים במיטה, שאלתי את חנה אם תרצה עזרה בגינה; תמיד סירבה. העייפות שלי לא הרשימה אותה, גם לא הדאגה הלילית לתמר.
המשכתי במסע החלום, סבורה שחנה ואני מסתדרות לא רע. אבל כמו במערכה של חלום שפתאום מתהפך, הופיע ניר בסוף השבוע, לקח אותי לצד, ואמר שאמא שלו נעלבה ממני. מסתבר שכל הזמן היא התעייפה בגינה, ואני, במקום לעזור, פשוט ‘ישנה כל היום’. ניר אפילו ציטט אותה: ‘כלה צריכה להתעורר שעתיים לפני חמותה ולישון שעתיים אחריה’.
חוץ מזה, חנה נפגעה מזה שלא סידרתי את מיטות הילדים אחרי שנחו, כי מבחינתה זה לא היגייני.
אני לא מושלמת בניקיון הבית, ואני לא מבינה למה חייבים להתייגע בגינה רק כדי לרצות את החמות… אולי בחלומות כאלה, אי אפשר לזכות אף פעם בנחת אמיתית. השקל שלי שווה בדיוק כמו הרגעים המוזרים האלה בקיץ, בין חלום למציאות.
