נועה הייתה אישה מודרנית למדי, או לפחות כך שאפה להיות. תמיד הייתה לבושה בטוב טעם, והדבר נבע מעבודה טובה שבה זכתה להערכה רבה מהממונים עליה. היו לה שני בנים בוגרים הבכור בן שלושים ושמונה, והצעיר בן שלושים. נוסף על כך, נועה הייתה חמות לשתי כלות.
היא נהגה לומר כי כלותיה שונות מאוד זו מזו, כמו הבנים שלה שונות מהותית. כלתה הבכורה, גילה, הייתה בת קיבוץ. נועה בעצמה לא האמינה בסטיגמות לגבי “בנות עיר” ו”בנות קיבוץ”, אך גילה, בעלת אופי שגרתי, הייתה ממש דוגמה לקריקטורה של בת קיבוץ.
באופן טבעי, נועה לא התערבה בעניינים האישיים של הבנים שלה, ולכן כמעט לא ידעה דבר על איך הם חיים עם נשותיהם. כל מה שהיא ידעה על הבן הבכור ומשפחתו הוא שגילה התחתנה איתו מכיוון שהייתה בהריון, והילד הראשון שלהם נולד חמשה חודשים אחרי החתונה. גילה התייחסה לבעלה כמו עניין מעשי הכרחי.
יתרה מכך, גילה הייתה אישה מסובכת וקשה לקרבה. היא התקשרה אל נועה רק כאשר היו לה ולבעלה בעיות, כי הייתה לה נטייה גדולה להתלונן. לגילה לא היו חברות, משום שלא פשוט היה לנהל איתה שיחה.
לעומת זאת, כלתה הצעירה, שירה, הייתה שונה לחלוטין. אחרי החתונה התיידדה עם נועה ואהבה לשוחח איתה. ברבות הימים, נועה אפילו עזרה לשירה למצוא עבודה במשרד שבו עבדה. הקולגות העידו ששירה חרוצה ונעימה מאוד. לשירה היו כמה חברות קרובות, איתן נפגשה מדי פעם.
בוקר אפור אחד הופיעה גילה במשרד של נועה. נועה ידעה שמשהו לא הסתדר אצל בנה הבכור בתקופה האחרונה, אך לא התערבה. באותו היום, באה גילה לבקר את חמותה יחד עם אחותה:
“די, נועה, אני לא יכולה יותר. נמאס לי! החלטתי לעזוב את הבן שלך ולשכור דירה, שיחיה לבד, הדחליל הזה.”
“בוקר טוב, גילה. את יודעת שאני לא אוהבת להתערב בזוגיות שלכם. תגידי לי רק איפה תשכירי דירה? ואיך הילדים יגיעו לבית הספר?”
“אני אשכור דירה במרכז תל אביב.”
“גילה, איך תשלמי שכר דירה? הדירות בתל אביב יקרות!”
“על זה אני רוצה לדבר איתך! בתור סבתא, את חייבת לעזור לי. את חייבת לי!”
“גילה, אין לי סכום כזה. אם את באמת זקוקה לזה, חכי לערב. אמשוך מהחשבון ואעביר לך את מה שצריך. לא חשבתי שתבקשי סכום כזה גדול.”
“גילה, בואי נלך,” משכה אותה אחותה בחולצה, “את יודעת שאמא תמיד לצידו של הבן שלה.”
בעודם עומדות לצאת, ראו את שירה, מבוהלת, מציצה מאחורי הדלת.
“למה את מסתכלת? את עוד תספגי את אותו היחס! בטוח תקבלי תשובה דומה ממנה. אם תצטרכי משהו גם ממך היא לא תעזור!”
שירה ממש קפאה לשמע התפרצות הזעם הזו. היא הביטה בנועה בעיניים תוהות, ונועה אמרה לה בשקט: “זה לא משהו גדול. אעביר לה את הכסף בערב, אם היא כל כך זקוקה. בסך-הכל כסף, אין צורך להתרגש.”
בסופו של דבר, נועה הבינה שאי אפשר לפתור כל בעיה בכסף. מערכות יחסים ומשפחה דורשות סבלנות, הכלה והקשבה, ולא פתרון מהיר. לפעמים, דווקא שיחה לבבית או מילה טובה תורמת פי כמה מאשר שטר חדש של שקל.
