הכול היה בסדר. לפי בדיקות האולטרסונוגרפיה, התינוקת הייתה בריאה לגמרי. אבל הלידה הייתה קשה. זו הייתה בת, אך הייתה בעיה. בעיה כל כך רצינית עד שהרופאים התחילו לשכנע אותי לוותר עליה.
התינוקת הייתה באינקובטור. כשבעלי בא לבקר, הרופא הראשי אמר לו שהילדה לא תשרוד, שהיא תהפוך לעול. הוא חשב הרבה והחליט שעדיף לוותר, שלא להרוס לעצמו את החיים. אני לא אמרתי כלום הייתי מדוכאת ומיואשת.
אבל רגע לפני שהשתחררתי, הודעתי שלא אעזוב את בתי. בעלי ארז את חפציו ועזב. חזרתי לדירה ריקה עם התינוקת. התרוצצנו בין בתי חולים ורופאים, נאחזנו בכל תקווה קטנה. והשקעה השתלמה.
רבות מהאמהות עם ילדים חולים תמכו בי. פעם אחת, פגשתי גבר בבית החולים. הוא שיתף אותי בסיפורו: אשתו עזבה אותו לטובת בחור צעיר, ולא היו להם ילדים, וכך נשאר לבד.
הוא הביט בבת שלי החולה בעיניים מלאות אהבה ורוך, ודמעות זלגו לי. הוא עזר לי בייעוץ, בקשרים, בכספו. הפכנו לחברים קרובים ובמהרה לא רצינו להפרד. התחתנו.
היום בתי כמעט לחלוטין בריאה. היא אלופה באתלטיקה. ויש לנו גם בן קטן במשפחה ילד מתוק נוסף. למדתי שבחיים אסור לוותר על מי שאוהבים, שהאהבה וההתמדה מנצחים כל קושי.
