הכול היה נראה בסדר. לפי האולטרסאונד, התינוקת הייתה בריאה לגמרי. אבל הלידה הייתה קשה מאוד. זו הייתה בת, אך עם בעיות רפואיות לא פשוטות. המצב היה חמור עד כדי כך שהרופאים התחילו לשכנע אותי לוותר עליה.
התינוקת שלי שכבה באינקובטור. כשבעלי הגיע לבקר, הרופא אמר לו שכנראה היא לא תשרוד, ואם תשרוד היא תהיה עול כבד. הוא חשב על זה הרבה, ובסוף החליט לעזוב כדי שלא יהרוס לעצמו את החיים. לא אמרתי דבר הייתי בדיכאון עמוק.
אבל לפני ששוחררתי מבית החולים, אמרתי שאני לא אוותר על בתי. בעלי ארז את חפציו ועזב. חזרתי עם התינוקת לדירה ריקה. נשארתי לבד, רק אני והיא. החלטתי להילחם בשביל בת שלי. פניתי לכל רופא ובית חולים שהסכים לקבל אותנו, ניצלתי כל הזדמנות. ולבסוף, המאמץ השתלם.
היו אמהות נוספות שהיו להן ילדים חולים, והן תמכו בי בדרך. יום אחד, בבית החולים, פגשתי גבר ששיתף אותי בסיפור שלו: אשתו עזבה אותו בשביל מישהו אחר, לא היו להם ילדים, והוא נשאר בודד.
הוא התבונן בבת שלי בחמלה שהעלתה דמעות בעיניי. הוא עזר לי בעצות, בידע ואפילו בכסף שלו. עם הזמן התקרבנו, ובסוף כבר לא רצינו להיפרד. התחתנו.
היום בתי, נטע, כמעט לגמרי בריאה. ויש לנו גם בן ילד קטן ומקסים. למדתי שהחיים יכולים להפתיע אותנו דווקא ברגעים הקשים ביותר, ואם לא מוותרים מוצאים תקווה, ואהבה, אפילו מהכיוון הכי פחות צפוי.
