בנהג האוטובוס בתל אביב, אבי, משמיע בקול חמור: “גברת, אין לך כרטיס. אנא רדי מהאוטובוס”. הוא מביט באישה הקטנה, רבקה, שלובשת מעיל ישן והחזיקה חזק בידיה את הקצה של המוט כדי לא ליפול.
האוטובוס כמעט ריק. מחוץ לחלון יורד שלג רך בירושלים והאופק האפור עטוף ערפל. רבקה שותקת, לוחצת בחוזקה על התיק המתוח שבידה אותו תיק שהיא נוהגת לשאת כשקונה במכולת.
אבי מעלה קולו: “בבקשה, רדי! כאן לא בית אבות!”. כמה נוסעים מסיטים את מבטם ומתחזים שלא שמו לב. אורלי, בחורה היושבת ליד החלון, נושצת על עצמה שן בחוסר נוחות. דוד, אדם בקאפט כהה, מקמט גבות אך נשאר במושב.
רבקה מתקדמת לאט אל הדלת. כל צעד משקיע מאמץ רב. הדלת נפתחת ברעש וקרן רוח קרה נושבת אל פניה. היא מתעכבת על מדרגה אחת, מביטה בנהג בעיניים.
ואז, בקול רך אך חזק, היא אומרת: “הייתי אם של אנשים כמוך. באהבה. ועכשיו אפילו לא מאפשרים לי לשבת.” היא יורדת מהאוטובוס ועוזבת.
האוטובוס נותר עם הדלת פתוחה. אבי מסתובב, כאילו מנסה להימלט ממחשבותיו. קולות קלים מתעוררים במבואה. אורלי מנגבת דמעות. דוד קם ופונה אל הדלת. אחד אחרי השני, נוסעים יוצאים, משאירים את הכרטיסים על המושבים.
בעוד דקות, האוטובוס נשאר ריק מלבד הנהג. הוא יושב בדממה, והסליחה שלא נאמרה צורבת בלבו. רבקה הולכת לאט בכביש המושלג. צללה מתמזג בחושך, אך בכל צעד מרגיש כבוד.
בבוקר הבא, אבי מגיע לעבודה כרגיל: משמרת מוקדמת, תרמימה של קפה, קו מסלול, לוח זמני. אבל משהו בתוכו השתנה לנצח. הוא לא מצליח להרים עין; מבטו נצמד לזיכרון של רבקה עיניה אינן זועמות, אינן פגועות, פשוט עייפות. המילים רודפות אותו:
“הייתי אם של אנשים כמוך. באהבה.”
הוא נוסע במסלול, ושמה לב לשערות של זקנים בתחנות. הוא רוצה למצוא אותה, אך אינו יודע למה לבקש סליחה? לעזור? או פשוט להודות בטעותו.
אחרי שבוע, בערב, כשהמשמרת מתקרבת לסיומה, הוא רואה בתחנה של שוק מחנה ידוע אישה זקנה קטנה, מקטורה, באותו תיק והמעיל. הוא מפסיק את האוטובוס, פותח את הדלת ויורד.
“בסבתא” הוא אומר ברוך. “סלחי לי. אז הרגע ההוא טעיתי.” היא מרימה אליו מבט. פתאום היא מחייכת בחן, ללא טענות, ללא זעם.
“החיים מלמדים אותנו כל יום משהו. החשוב הוא להקשיב. ואתה הקשבת.”
הוא מסייע לה לעלות לאוטובוס, יושב אותה במושב הקדמי, מושיט תרמילה עם תה. הם נוסעים בשקט, אך השקט חם, מואר. שניהם מרגישים הקלה קלה.
מאותו רגע, הוא מניח בכיסו כמה שוברי קנייה למי שלא יכול לשלם כרטיס, במיוחד לבסביות. בכל בוקר לפני תחילת המשמרת הוא נזכר באותה משפט. הוא הפך לזיכרון של אשמה וללקח איך להיות בן אדם.
האביב מגיע פתאום. השלג נמס, ובתחנות מתפזרות תחילות של פרחי קרח שמוכרות שלוש יחידות בכל חבילה. הוא מכיר את הפנים של רבים, מברך ועוזר להם לקום. לפעמים הוא רק מחייך ויודע כמה זה חשוב עבורם.
אבל את רבקה הוא כבר לא רואה. הוא מחפש אותה בכל יום, שואל אחרים, מתאר אותה. מישהו מציע שאולי היא גרה ליד בית הקברות על הגשר. הוא נוסע לשם כמה פעמים בסופי שבוע, בלי מדים, בלי אוטובוס, רק בשביל לטייל ולחפש.
יום אחד הוא פוגש שם צלב עץ פשוט עם תמונה במסגרת אליפסה אותן עיניים. הוא עומד שם בשקט, העצים משרשים צחוק הרוח, השמש חודרת דרך העלים. בבוקר הבא, על המושב הקדמי של האוטובוס נמצא זר קטן של פרחי קרח. הוא קוטף אותם, מניח לידם שלט קרטון שכתב במו ידו:
“מקום למי שנשכח, אך שלא שכח אותנו.”
הנוסעים קוראים את המשפט בעיניים רכות. מישהו מחייך, מישהו מניח מטבע על המושב. והנהג ממשיך בנסיעה לאט, בזהירות. לפעמים הוא מאט מעט כדי שגם סבתא תוכל לעלות.
כי עכשיו הוא מבין: כל סבתא היא אמא של מישהו. כל חיוך הוא תודה של מישהו. וכל מילה קצרה יכולה לשנות חיים.
