נדמה לי שהאהבה נגמרה – את הבחורה הכי יפה בפקולטה, – אמר אז, מושיט לה זר חרציות מהשוק ליד תחנת הרכבת. אנה צחקה, מקבלת את הפרחים. החרציות הריחו כמו קיץ – ומשהו בלתי מוסבר ונכון. דמיטרי עמד מולה עם מבט של מישהו שיודע בדיוק מה הוא רוצה. והוא רצה אותה. הדייט הראשון שלהם היה בפארק הירקון. דמיטרי הביא שמיכה, תרמוס עם תה וכריכים ביתיים שאמא שלו הכינה. ישבו על הדשא עד החשיכה. אנה זכרה איך הוא צחק, זורק את הראש לאחור. איך נגע לה ביד, כאילו במקרה, איך הביט בה – כאילו היא הבן אדם היחיד בתל אביב. אחרי שלושה חודשים לקח אותה לסרט צרפתי, שהיא בכלל לא הבינה אבל צחקה איתו מכל הלב. אחרי חצי שנה – הכיר לה את ההורים. אחרי שנה – ביקש שתעבור לגור איתו. – אנחנו ממילא יחד כל לילה, – אמר דמיטרי כשהוא משחק בשערה. – למה לשלם על שתי דירות? אנה הסכימה. לא בגלל הכסף, ברור. פשוט לידו העולם קיבל משמעות. הדירה השכורה הקטנה שלהם הריחה כמו מרק עוף בימי ראשון ומצעים טריים. אנה למדה להכין את קציצות השום והשמיר שהוא אהב – בדיוק כמו שאמא שלו עושה. בערבים דמיטרי היה מקריא לה כתבות על עסקים וכלכלה. חלם על עסק משלו. אנה הקשיבה, מניחה את לחייה על כף היד, ומאמינה בכל מילה. הם תכננו חיים משותפים. קודם לחסוך למקדמה. אחר כך דירה. אחר כך רכב. בטח שגם ילדים – בן ובת. – נספיק הכל, – אמר דמיטרי, מנשק לה את הפדחת. אנה הנהנה. כשהיה לידה, הרגישה בלתי מנוצחת. …חמש עשרה שנות נישואין עטפו אותם בחפצים, הרגלים וטקסים. דירה יפה בצפון תל אביב, מול גינה ירוקה. משכנתא לעשרים שנה שהם מחסלים מוקדם, מוותרים על חופשות ועל מסעדות. קורולה כסופה בחניה – דמיטרי בחר, התמקח, הבריק אותה כל שבת. הם בנו הכל מאפס, בלי עזרת הורים, בלי קשרים ובלי מזל. פשוט עבדו קשה, חסכו, התאזרו בסבלנות. היא מעולם לא התלוננה – גם כשנרדמה במטרו בדרכה הביתה מהעבודה. גם כשרצתה לברוח ליוון. תמיד דמיטרי אמר שהם צוות, ואנה האמינה. היא קבעה כלל בליבה: דמיטרי תמיד ראשון. אם היה לו יום קשה – בישלה ארוחת ערב, מזגה תה, הקשיבה. אם רב עם הבוס – ליטפה את ראשו, לחשה שיהיה בסדר. אם התייאש – מצאה מילים נכונות, הרימה אותו בחזרה. – את העוגן שלי, הבסיס שלי, – היה אומר דמיטרי בשעות קשות. אנה חייכה. להיות העוגן של מישהו – לא אושר זה? היו תקופות קשות. אחרי חמש שנים פיטרו את דמיטרי. ישב בבית חודשים, חיפש עבודה, התמרמר. בפעם שנייה היה גרוע יותר – הסתבך עם מסמכים, פוטר בתסבוכת כספית. מכרו את הרכב כדי לכסות. אנה לא האשימה ולא התלוננה. עבדה בשתי עבודות, חסכה על עצמה. דאגה רק לו. בסוף דמיטרי התרומם – מצא עבודה טובה יותר, קנו שוב רכב אותו דגם. החיים חזרו למסלולם. לפני שנה, אנה אמרה לו לראשונה: – אולי הגיע הזמן? אני כבר לא בת עשרים. אם נחכה עוד… דמיטרי הנהן. ברצינות. – נתחיל להתכונן. אנה עצרה נשימתה. שנים של חלומות ודחיות. הנה, זה מגיע. היא שינתה הכל – אכלה בריא, טיילה, החלה לקחת ויטמינים, עשתה בדיקות. הקריירה זזה הצידה – דווקא עכשיו כשעמדו לקדם אותה. – בטוחה? – שאלה המנהלת שלה. – זה צ׳אנס של פעם בחיים. אנה הייתה בטוחה. קידום זו נסיעות, לחצים, לא טוב להיריון. – אני אעבור לסניף ליד הבית, – אמרה. העבודה החדשה הייתה משעממת, אבל אפשר ללכת הביתה ב-6, להשקיע במשפחה. השגרה התנהלה. אנה למדה להכיר אנשים חדשים, לבשל לעצמה, ללכת לישון מוקדם – הכל בשביל התינוק. הכל בשבילם. הקור התגנב לאט. בהתחלה לא שמה לב. דמיטרי עבד עד מאוחר, התעייף. קורה. אבל הוא הפסיק לשאול על היום שלה, לא חיבק בלילה, לא הביט בה כמו פעם. בבית נהיה שקט מוזר. פעם היו משוחחים עד שעות הלילה – על שטויות, על חלומות. עכשיו דמיטרי ישב בפלאפון, ענה במונוסילבים, נרדם עם הגב. אנה שוכבת לידו, מרגישה פר. בין שניהם תהום של חצי מטר מזרן. האינטימיות נעלמה. שבוע, שבועיים, חודש – הפסיקה לספור. היו לו תמיד תירוצים: – עייף. מחר. מחר לא הגיע. פעם העזה לשאול. עצרה אותו בדרך למקלחת: – מה קורה? תדבר איתי. דמיטרי הביט לצד. – הכל בסדר. – זה לא נכון. – את סתם חושבת יותר מדי. יעבור. עבר אותה, ננעל במקלחת. המים זרמו. אנה עמדה במסדרון, יד על הלב, כואב. החזיקה עוד חודש. ואז שאלה ישירות: – אתה אוהב אותי? שתיקה. ארוכה, מפחידה. – אני… לא יודע מה אני מרגיש אלייך. אנה ישבה על הספה. – לא יודע? לראשונה הביט לה בעיניים. שם – ריקנות. מבוכה. לא אש, לא תשוקה, לא כלום ממה שהיה פעם. – נראה לי… האהבה הלכה. מזמן. שתקתי כי לא רציתי לפגוע בך. חודשים חיה אנה בגיהנום הזה, מחפשת הסברים. אולי בעיות בעבודה. אולי משבר גיל. אולי סתם תקופה קשה. ולמעשה – הוא פשוט הפסיק לאהוב. ושתק, בזמן שהיא ויתרה על הקריירה, תכננה עתיד, הכינה את הגוף לאימהות. ההחלטה נפלה בפתאומיות. בלי עוד ״אולי״, ״נחכה״, ״פתאום יעבור״. די. – אני מגישה בקשה לגירושין. דמיטרי החוויר. אנה ראתה את הגרון שלו יורד. – תני עוד צ׳אנס… ננסה… – לנסות? – אולי אם ילד יבוא – זה יפתור. אומרים שילדים מקרבים בני זוג. אנה פרצה בצחוק עצוב, צורב. – ילד רק יהרוס. אתה לא אוהב אותי. אז למה ילדים? כדי להתגרש עם תינוק בידים? דמיטרי שתק. לא היה לו מה לומר. אנה עזבה באותו ערב. אספה תיק, עברה לחדר אצל חברה. הגישה בקשה לגירושין כעבור שבוע, כשהידיים הפסיקו לרעוד. התחיל מסע ארוך של חלוקת הרכוש – דירה, רכב, חמישה עשר שנה של החלטות משותפות. עורך הדין דיבר על שווים, על מו״מ, על חלקים. אנה הנהנה, הרשימה, ניסתה לא לחשוב על זה שחייה הפכו למטרים רבועים וכוחות סוס. מצאה לעצמה יחידת דיור. למדה לחיות לבד. לבשל למנה, לראות סדרות בלי הערות, להירדם לרוחב המיטה. בלילות ההזכרות הציפו. ריח החרציות מהשוק. השמיכה בפארק הירקון. הצחוק שלו, הידיים שלו, הלחישה: ״את העוגן שלי״. כאבה לה נפש עד העצמות. חמישה עשר שנה לא מוחקים כמו בגדים ישנים. אבל מתחת לכאב החל להסתנן משהו אחר – הקלה, צדק. היא הספיקה לעצור בזמן. לא לקשור את ידיה עם ילד, לא להיתקע בבית ריק רק למען ״שלמות המשפחה״. בת שלושים ושתיים. כל החיים לפניה. מפחיד? מאוד. אבל היא תסתדר. אין לה ברירה אחרת.

נראה לי שהאהבה כבר לא פה

את הבחורה הכי יפה בחוג הזה, אמר אז, מושיט לה זר חרציות מהשוק ליד רכבת הקלה.

טליה צחקה, קיבלה את הפרחים. החרציות הריחו כמו יולי בכנרת ומשהו שהיה פשוט נכון. יואב עמד מולה עם מבט של אחד שיודע בדיוק מה הוא רוצה, ומה שהוא רצה זה אותה.

הדייט הראשון שלהם היה בגני יהושע. יואב הביא שמיכת פיקניק, תרמוס עם תה ובייגלה ביתי שאמא שלו הכינה. הם ישבו על הדשא עד שנכבו האורות בפארק. טליה זוכרת איך הוא צחק עד שעלה לו דמעות, איך נגע בה כבדרך אגב, ואיך הביט בה כאילו היא האדם היחיד בכל תל אביב.

אחרי שלושה חודשים לקח אותה יואב לסינמטק לראות קומדיה צרפתית, שהיא לא הבינה, אבל צחקה בכל זאת מהשטותניקיות שלו. אחרי חצי שנה הכיר אותה להורים. אחרי שנה שאל אם תעבור לגור איתו.

הרי אנחנו יחד כל לילה, פסק יואב, מסדר לה את השיער למה לשלם על שני דירות?

טליה הסכימה. לא בגלל הכסף, ברור. פשוט לידו העולם הסתדר, כאילו סוף סוף מישהו הניח את החלק האחרון בפאזל.

הדירה השכורה שלהם הריחה בשבתות כמו מרק עוף ובימי שלישי, כאילו עבר מסדר כביסה של בית מלון. טליה למדה להכין את הקציצות בדיוק עם שום ושמיר, כמו שאמא של יואב אוהבת. בערבים יואב הקריא לה קטעים מהמוסף הכלכלי והיו לו חלומות פלוס-minus על סטארט-אפ. טליה שמעה, היד על הלחי, והאמינה לכל מילה.

היו להם חלומות: לחסוך, ואז דירה, אחר-כך אוטו אמיתי, ובסוף ילדים שניים, בן ובת, שיהיה איזון.

נספיק הכול, נשבע יואב, מנשק את הקודקוד שלה.
טליה הנהנה. לידו, היא הרגישה בלתי מנוצחת.

…חמש עשרה שנות זוגיות נערמו כמו מדיח כלים מלא: חפצים, הרגלים, ריטואלים. דירה ברחוב טוב מול גינה ירוקה. משכנתה על עשרים שנה שמחקו בסבלנות, מוותרים על חופשות במסעדות. טויוטה כסופה בחניה יואב בחר, יואב ניהל מומ, יואב הבריק אותה כל שבת.

גאווה מילאה לה את החזה. הם עשו את זה לבד. בלי עזרה מההורים, בלי פרוטקציות, בלי זכייה בלוטו. פשוט עבדו קשה, חסכו, נשכו שפתיים.

היא מעולם לא התלוננה. אפילו כשנרדמה ברכבת הקלה אחרי יום מתיש והתעוררה בקצה השני של העיר. אפילו כשרצתה לברוח על מטוס לאי יווני. הם צוות. ככה יואב היה אומר, וטליה האמינה.
הכלל הברור היה: קודם כל שלוות הנפש של יואב. טליה שיננה את זה, חרטה על הנשמה. יום קשה בעבודה? ארוחה חמה, תה, אוזן. ריב עם הבוס? היא ליטפה לו את הראש, לחשה שיהיה טוב. משבר ביטחון עצמי? היא הרימה אותו מן הבור.

את העוגן שלי, העורף שלי, הכוח שלי, הוא אמר בימים קשים.
טליה חייכה. להיות עוגן של מישהו לא כולם זוכים.

היו תקופות קשות, מי לא מכיר. פעם ראשונה אחרי חמש שנים החברה בה עבד פשטה את הרגל. יואב ישב בבית, עובר בין אתרי דרושים, נהיה אפור יותר מיום ליום.

פעם שנייה היה גרוע יותר. פוטרו אותו עם פיצוץ כלכלי ושמו אותו במינוס מטורף. נאלצו למכור את הטויוטה הישנה כדי לסגור חור.

טליה אף פעם לא האשימה. לא במילה, לא במבט. היא לקחה עוד פרויקטים, עבדה לילות, צמצמה הוצאות. רק דבר אחד היה חשוב שיואב לא יישבר, שלא יאבד אמונה בעצמו.

…יואב התאושש. מצא עבודה חדשה, אפילו טובה יותר. קנו שוב טויוטה כסופה. החיים חזרו למסלול.
לפני שנה ישבו במטבח, וטליה העזה להגיד מה שהדהד בה מזמן:

אולי הגיע הזמן? לא נשארתי בת עשרים. להמתין עוד ועוד
יואב הנהן, רציני.

בואי נתחיל להתכונן.

טליה עצרה את הנשימה. כל כך הרבה שנים של ציפייה, דחייה, לא עכשיו. והנה עכשיו.

היא דמיינה את זה אלף פעמים. כף יד עדינה אוחזת באצבע. ריח טלק תינוקות. פסיעות ראשונות בסלון. יואב מקריא סיפור לפני השינה.

תינוק. משלהם. סוף סוף.

שינויים התחילו מיד. היא שיפצה תפריט, בנתה לוח זמנים, קבעה תורים, בדיקות, ויטמינים. הקריירה פינתה מקום, למרות שבדיוק עכשיו היה דיבור על קידום.

את בטוחה? שאלה הבוסית מאחורי משקפי קרוא, זה הזדמנות של פעם בחיים.

טליה הייתה בטוחה. קידום אומר טיסות, שעות לא שגרתיות, עצבים. לא מתכון להיריון רגוע.

אני אעבור לסניף אחר, אמרה.

הבוסית משכה בכתפיים באיפוק מרשים.

הסניף היה חמש עשרה דקות מהבית. עבודה בנאלית, יומיומית, בלי עתיד מזהיר. אבל בשש בדיוק היא כבר בדרכה הביתה ובסופש לא עונים למיילים.

טליה התרגלה בקלות. בעבודה כולם די חביבים, אם כי לא בדיוק זאבי קריירה. היא השיגה לעצמה אוכל ביתי, טיילה בהפסקה, נרדמה כל ערב כמו ילדה טובה. הכל לתינוק. הכל בשביל המשפחה שבדרך.

הקור התחיל בקטנה. בהתחלה טליה לא שמה לב. יואב עובד המון, עייף, הגיוני.

אבל הוא הפסיק לשאול איך עובר היום שלה. הפסיק לחבק לפני השינה. הפסיק להסתכל עליה כמו פעם, כשקרא לה היפה של הפקולטה.
נהיה שקט בדירה. חשוד מדי שקט. פעם היו צוחקים על שטויות, פטפטו בלילות. עכשיו יואב קבור בפלאפון כל ערב, עונה קצר, מסתובב לישון עם הגב אליה.

טליה שכבה לידו, מביטה בתקרה. ביניהם תהום בעובי חצי מיטה.

הקרבה נעלמה. שבועיים, שלושה, חודש. טליה הפסיקה לספור. ליואב היו אלף תירוצים:

אני מותש. מחר, טוב?
שמחר לא הגיע.

פעם אספה אומץ ושאלה ישירות, חוסמת לו את הדרך למקלחת:

מה קורה פה? תהיה ישר.
יואב הביט הצידה, אל המשקוף.

הכל בסדר.
ממש.
את סתם מפרשת. תקופה. זה יעבור.

עקף אותה וננעל במקלחת. המים זרמו, והיא נשארה במסדרון, לוחצת יד על החזה שכאב. כאב עיקש, מהסוג שלא עוזב.

היה לה עוד חודש של נסיונות. עד שיום אחד שאלה בכל הכנות:

אתה אוהב אותי?
השתררה שתיקה. ארוכה, סוגרת אוויר.

אני… לא יודע מה אני מרגיש אלייך.

טליה התיישבה.

לא יודע?

ואז סוף סוף יואב הרים אליה עיניים. בפנים ריקנות, מבוכה. לא נשאר זכר לאותו ברק מלפני חמש עשרה שנה.

נראה לי שזה הלך. מזמן. שתקתי לא לפגוע בך.

חודשים טליה חיה בגיהינום הזה, בלי האמת. חיפשה מבטים, ניתחה כל מילה, ניסתה לתרץ אולי לחץ בעבודה, אולי משבר גיל, אולי סתם תקופה רעה מתמשכת.
אבל האמת פשוטה: הוא כבר לא אוהב. ושתק, בזמן שהיא תכננה עתיד, ויתרה על קידום, הכינה את הגוף לאמהות.

ההחלטה נפלה בסוף פתאום. בלי “אולי נחכה”, בלי “אולי זה יעבור”. מספיק.

אני מגישה תביעת גירושין.

יואב החוויר. טליה ראתה את התפוח בגרון שלו קופץ.

רגע. למה ישר ככה? בואי ננסה
לנסות?
אולי נביא ילד, אולי זה ישנה. ילדים מחברים, לא?

טליה צחקה צחוק צורב, לא מחמיא.

ילד רק יסבך. אתה לא אוהב אותי! למה להביא ילד? כדי להתגרש כשיש עגלה בבית?

ליואב לא היו תשובות.

טליה עזבה באותו ערב. ארזה תיק קטן, עברה לחדר אצל חברה. אחרי שבוע, כשרעד הפסק להתקיים, פתחה תיק גירושין.

החלוקה איימה להימשך שנים: דירה, אוטו, כל מה שנאסף בחמש עשרה שנות ביחד. עורך הדין דיבר על שמאות, חלוקה, פגישות. טליה קימטה פתקים, סימנה, ניסתה לא לחשוב על זה שהחיים שלה עכשיו הופכים ליחידות דיור ולכוחות סוס.

בסוף מצאה דירה קטנה לעצמה. טליה התרגלה לארוחת ערב לסירוגין, לסדר מגבות למגירה אחת, לישון בזווית שבא לה.

בלילות היה מתגנב געגוע. היא הייתה קבורה בכרית, מדמיינת חרציות, שמיכות בפארק, את הצחוק שלו, את הידיים, את ה”לך עוגן שלי”.

כאב שלא עובר. חמש עשרה שנה אי אפשר למחוק כמו מחסן הישן בפסח.

ועדיין, מתחת לכל הכאב הייתה הקלה. ידיעה שעצרה בזמן. שלא נכנסה להריון עם גבר שכבר לא רצה בה. שלא נתקעה בנישואים חסרי משמעות רק “בשביל הילדים”.

שלושים ושתיים. כל החיים לפניה.

מפחיד? בטירוף.

אבל תסתדר. הרי אין לה אף אפשרות אחרת.