“נדה, אני בבית, בואי תקבלי אותי! // ליאון? מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? היית אמור לחזור רק בעוד שלושה ימים… // אשתו, בסביבות גיל שלושים, יוצאת למסדרון עטופה בחלוק משי, נבוכה למראה בעלה בדלת. // רציתי להפתיע אותך, נדה. הפתעתי? או שלא שמחה לראות אותי? – מחייך ליאון, גבר גבוה ורחב כתפיים, מרוצה מהרושם. // ממש שמחה! תלך ישר למטבח, אני אחמם לך משהו לאכול. // ליאון הולך למטבח, שם מחכה לו שולחן מלא: תותים, שוקולד, ארוחת ערב חמה – כאילו הכינו הכול במיוחד בשבילו. // נדה, איזה מטעמים הכנת! את פשוט נבונה, איך ידעת שאגיע? // הוא מתחיל לאכול, אבל אשתו לא מצטרפת. הוא חושב: בטח מתלבשת בשבילי. // ליאון, אני… אנחנו… // התבשילים שלך מעולים, נדה! – ואז מופיע אנדי, אחיו של ליאון, לצד אשתו, עיניו עייפות – כאילו זה עתה התעורר. // אה, הבנתי הכול… – ליאון מגיב בכאב. // ליאון, אני אוהבת את אנדי ורוצה להיות איתו. // הצלחות נופלות. מתברר שאשתו ואחיו, בזמן שהוא היה בנסיעות, היו יחד. // ומה עם איה? הבת יודעת? – שואל ליאון. // לא, היא אצל השכנה, רואה טלוויזיה. // כבר חצי שנה ככה… // ליאון משלים: טוב, יש לכם עשר דקות להסתדר ולעזוב. // אחרי לחץ נוסף: רוצה גט? יהיה גט, אבל רק דרך בית משפט! // וגם – אל תבקשו את הדירה! // בתהליך – איה נשאלת עם מי תרצה לחיות. אבא מבטיח לא להיעלם שוב, והיא בוחרת בו. // ליאון מחבק את איה, לוקח אותה ויוצא מהבית. // בבית המשפט, בשל חוסר אפשרות אצלה לגדל את הבת, מחליטים שאיה תישאר עם אביה. // ליאון מוכר את הדירה, עובר דירה עם איה, מסדר את סדרי היום סביב הבת. החיוך חזר לפניה, וזה שווה יותר מהכול… // מה דעתכם על הסיפור? כתבו בתגובות, סמנו לייק!”

עינתלה, אני בבית, תתכונני!

ד-דותן?! מה למה חזרת כל כך מוקדם? היית אמור להגיע רק בעוד שלושה ימים

אישה בסביבות גיל שלושים הופיעה במסדרון, מתעטפת בחופזה בחלוק משי, מביטה במבוכה בגבר שעומד בפתח הבית.

רציתי להפתיע אותך, עינת. נראה שזה עבד! את לא שמחה לראות אותי? גבר גבוה ורחב כתפיים חייך חיוך רחב, כולו סיפוק.

בטח, אני מאוד מאוד שמחה! לך ישר למטבח, אני כבר מחממת לך אוכל.

דותן הנהן, מלא בעצמו, והלך לכיוון המטבח. שם גילתה בפניו השולחן שפע: תפוחים, שוקולד, תבשילים ריחניים שיצאו הרגע מהתנור הכל כאילו הוכן במיוחד לכבודו.

וואו, עינת, את אלופה! איך ידעת שאני מגיע היום? יש לך חוש שישי!

הוא ערם לעצמו הר גדול של אוכל והחל לזלול בתיאבון, עינת לא הופיעה, אך הוא הבין שהיא בטח מתגנדרת לו בבגדים יפים של ערב מתמרחת, מתייפייפת עבורו

דותן, אני אנחנו

עינתלה, התבשיל שלך פשוט מעדן! והסלט, והלביבות איך עשית אותם כל כך טעימים? אסף?!

דותן הסתובב וראה את אשתו עינת מחזיקה בזרועו של אחיו, אסף. היא מביטה ברצפה, נראית אשמה, בעוד אסף, לבוש shorts וגופיה, משפשף עייף את עיניו כאילו זה עתה התעורר.

כן, דותן, אני פה. שלום, אחי

שלום. ועכשיו תסבירו לי מה קורה פה, או שבעצם כבר מיותר

דותן מזמן רציתי לומר. אני אוהבת את אסף, ורוצה להיות רק איתו. מצטערת עינת ענתה במהירות, בקול רפה לעבר בעלה לשעבר.

הצלחת נשמטה מידו של דותן, נפלה ונשברה על הרצפה, פירורי אוכל ועגבניות נמרחים כמו עננים צבעוניים על הרצפה.

ואם אני מבין נכון עכשיו בדיוק

כן. ממש עכשיו היינו יחד.

מדהים, פשוט מדהים, עינת! גם אתה, אסף, כל הכבוד! כל כך הרבה אהבה סביבי! עכשיו ברורה לי גם סיבת הארוחה המפוארת שהכנת, עינת ולמי בעצם יועדה

עינת לא העזה להביט בו ישירות. ההרגשה הייתה שעם כל הצצה, מקור אומץ הולך ואוזל לה בתוך הלב.

ומה עם רומי? מה נעשה עם הבת שלנו? היא יודעת משהו?

לא היא לא יודעת עדיין.

ואיפה היא עכשיו?

אצל השכנה, רואה טלוויזיה.

ואת שולחת אותה לשם לעיתים קרובות?

כבר כחצי שנה בערך

השאלות של דותן נגמרו. גם הרגשות התפוגגו. לא היה בו רצון לקרב או ויכוחים. מטבעו היה אדם רגוע, לא האריך ימים בכעס.

אבל אם כבר הגיע לשפל עדיף לברוח, כמו שאומרים. אבל זה היה החריג.

המפגש הזה עם שני יקיריו הפך פתאום דותן לאיש חי בחלום מוזר. הוא התבלבל לשבריר שנייה.

יש לך עשר דקות להיעלם מהבית. הזמן דופק אמר דותן, מסובב את ספלי התה. את מבטו לא הפנה אפילו פעם לעבר אחיו.

מה כבר עינת מצאה בו? נראינו כמעט זהים, אפילו נקודת חן יש לנו באותו מקום הוא לא רגיל לעבוד, וגם שטויות בראש שלו היא עוד תתחרט. אבל בחירתה. המשיך להרהר לעצמו ולקח לגימה.

אני לא הולך לשום מקום, כל עוד לא קיבלתי את ההסכמה שלך לפתע התרומם אסף.

ומה בדיוק אתה רוצה ממני?

שתסכים לגירושים תשחרר את עינת. היא כבר לא שלך!

ברור, ברור רואה למי אשתי אוהבת את ליבה. חייך דותן רוצים גירושים? תקבלו, אבל רק דרך בית המשפט. נראה אותך מבזבז את כל השח על עורך דין.

דותן עינת הניחה יד עדינה על פרק כף ידו. דותן, בבקשה, בוא ניפרד ברוגע, אתה הרי אדם טוב, אני יודעת

הוא נע בתנועת שלילה.

טוב, שיהיה. אבל אתה, אסף, לא אח שלי יותר!

ועוד משהו רצינו לבקש.

מה עכשיו?

תשאיר לי את הדירה אחרי הגירושים, דותן! עינת חייכה חיוך מתוק, ממשיכה ללטף את ידו. רומי כל כך קשורה לבית הזה, ולה חברים בשכונה אין לנו כסף לדירה אחרת, נצטרך לחזור להורים ביישוב

דותן נשען בסנטרו על אצבעות משולבות וחשב. עינת זיהתה את הרגע והתחילה לשיר בקול רך במיוחד:

דותן, מתוק שלי תעשה את זה רק בשביל רומי. אתה ילד טוב, תרוויח עוד הרבה כסף עם המשכורת שלך! בבקשה, זו בתך היחידה זה בשבילה

תרגעי, עינת קטע אותה. יש לי רעיון טוב יותר.

מה זה? היא פקחה עיניים בקריצה גדולה אולי גם את האוטו אתה משאיר? רומי הייתה עפה על זה

רומי תגור איתי.

מה?! נפלה עליה כמו רעם. בהתאם אתה לא יודע להתנהג עם ילדים! כל היום-לילה בנסיעות עבודה היא אפילו לא זוכרת איך קוראים לך!

עכשיו נבדוק אמר, ניגש לדלת, ושב אחרי דקות מספר עם הבת. ילדה בת עשר, זה עתה סיימה כתה ד’. היא אחזה בידו בחוזקה, חיוך מרוח על פניה.

למה הבאת אותה? שתשתתף במריבה? כעסה עינת.

אבל דותן לא ענה. התיישב, הניח אותה על ברכיו, דיבר איתה:

רומי שלי, רוצה לשאול אותך כמה שאלות, בסדר?

בטח! ענתה, מתרגשת מעצם קבלת תשומת הלב.

תבטיחי להיות כנה! נדבר כמו גדולים, כמו שאת שומעת אותי מדבר במשרד.

בדיוק כמו המנהלים אצלך?

בדיוק.

הילדה הנהנה, פיה חצי פתוח בציפייה.

תגידי, אמא שלך פגעה בך? סתם, השבוע, קרה שהיא הרימה עלייך יד?

רומי הסטה את מבטה, אצבעותיה מתפלפלות בבד שמלתה. עינת מיהרה לצעוק מה אתה שואל?! השתגעת? תן לילדה שלווה!

תהיי בשקט, עינת. אני מדבר עם הילדה שלי קטע אותה. אל תפחדי, רומי. תזכרי שהבטחת

הדמעות הצטברו בעיניה. היא חיבקה את צווארו ולחשה חרישית לתוך חולצתו:

כן, שלוש פעמים! פעם על ציון בבית הספר, פעם על חלב שנשפך, ופעם על זה שכעסתי על אסף היא התנשקה איתו כשהיית בנסיעה

ילדה שלי, אל תבכי ליטף את ראשה. אני איתך עכשיו. לא תיפגעי עוד.

היא משקרת! צעקה עינת לא נגעתי בה!

רוצה דירה ורכב אבל באמת חושבת על רומי? חייך דותן בערמומיות רומי, תשיבי לי על עוד שאלה?

כן

אם הייתה לך בחירה איפה לגור, איתי או עם אמא מה היית בוחרת?

שתיקה. מבטה נע בין ההורים. עינת מותחת את ידיה לנסיונות שכנוע.

תבטיח שתישאר איתי ולא תיסע שוב?

מבטיח! ענה מיד דותן.

אז אני בוחרת לגור איתך, אבא.

אוי לך! עינת קמה להכות, אך דותן מיד חיבק את הילדה, מסתיר אותה מאחוריו. אסף לא התערב כלל.

סיימנו שיחה, עינת. לא תראי אותה עוד. אמר בשקט, ועזב עם הילדה לחדר.

כשהתיק מוכן מראש, ארזו דותן ורומי חפצים ונסעו למלון בצפון תל אביב, שם היה רגיל להשתכן לנסיעות עבודה.

חולפים כמה חודשים, והדיון בבית הדין. העדר פרנסה ומגורים יציבים של עינת ואסף הביאו להחלטת השופט רומי תישאר עם אביה.

הילדה עצמה רצתה לחיות רק איתו, ורק שם.

דותן חילק את הדירה, מכר את חלקו, והן עברו יחד לדירת שלושה חדרים חדשה. רומי ראתה את אמה רק בשבתות. דותן שינה סדרי חיים, בלי נסיעות ארוכות, והילדה התחילה שוב לחייך. והחיוך שלה היה שווה יותר מכל סכום בשקלים

מה דעתכם על זה? לחצו לייק אם הסיפור נגע לליבכם.