תדבר איתי, דוביק
– אל תפחד, דוביק! הכול בסדר! הם יצעקו עוד קצת ויירגעו… כנראה…
אני מחבקת את דוביק חזק-חזק לעצמי ועוצמת עיניים. אסור לי לפחד. אני כבר ילדה גדולה. סבתא חנה אמרה לי את זה. אם כבר מלאו לי חמש אז אני כבר גדולה. כולם באמת מתייחסים אליי ככה. אפילו הפסקתי לבכות בזריקות. זה הרי בושה! רק עם דוביק אני יכולה להיות שוב קטנה, כמו שהייתי פעם. דוביק ראה אותי כבר בכֹּל מיני מצבים. אותו קיבלתי מאמא כשנולדתי דובון מצחיק עם רגליים קצת עקומות, החבר הכי טוב שלי. לו אפשר לספר כל משהו. הוא לא ילך, כמו רומי מהגן, לרוץ ולספר לגננת. הוא רק יסתכל עליי בשקט עם העיניים העגולות שלו, יבין הכול וישתוק. ואם מפחיד, כמו עכשיו, הוא גם ירגיע אותי. נעים איתו, הוא רך ומוכר. וגם אמא ואבא שלי אנשים קרובים, אבל ברגעים שהם כך צועקים זה על זה, הם נראים לי חדים כמו קוצים. אין לי איך להסביר, אבל זה מרגיש לי כאילו בכל הבית צומחים פתאום שיחים עם קוצים כמו בסיפורים, וככה אף אחד לא באמת יכול לגעת לשני, וצעקות בכל מקרה אף אחד לא שומע. למה הם רבים? הם הרי גדולים מה כבר יכול להעליב אותם? עד כמה שהבנתי, גדולים אמורים לדבר, למצוא שפה משותפת… אולי בכלל יש להם עלבונות אמיתיים? עלבונות גדולים? כאלה עוד לא פגשתי, אבל אולי הם בכלל ממש מפחידים. הרי כשאני נעלבת מרומי, ואני בוכה אפילו לגלידה אין לי חשק. אז אולי עלבונות גדולים הרבה יותר גרועים.
אני פוקחת עיניים ומקשיבה. נראה שנגמר. שקט, וזה סימן שאמא הלכה לבכות במקלחת, ואבא בכעס שקט במטבח, והגיע תורי. קמתי לאט מהרצפה, מאחורי המיטה, שם ישבתי, ונשמתי עמוק. יש לי חדר כל כך יפה… אמא הלכה איתי לבחור טפטים ורהיטים, והתייעצה איתי איזה צבעים אני רוצה. המיטה הלבנה עם השמיכה הוורודה, הארון שאסף את כל הבגדים שלי, המדפים עם כל הצעצועים שכבר לפעמים אני שוכחת שיש לי. כל כך לא רציתי לעזוב את החדר הזה, פה-כמעט-רגוע עכשיו. אבל דוביק מסתכל עליי, ואני לוחשת לו חצי-בוכה:
– אני יודעת הכל. עכשיו! תישאר פה, אני הולכת.
הנחתי את דוביק על הכרית ויצאתי החוצה. קודם כל, לאמא. איתה תמיד הכי קשה. הדלת של המקלחת הייתה סגורה, כמו תמיד. דפקתי חלש:
– אמא?
– מה?
– אפשר לבוא אלייך?
הדלת נפתחת, ואני רואה את אמא יושבת שקטה על שפת האמבטיה.
– מה את צריכה? את צריכה לשירותים?
– לא. באתי אלייך. לקחתי נשימה גדולה ונכנסתי. אני מפחדת מהרגע הזה, אמא תתחיל לבכות עוד פעם, לחבק אותי חזק חזק ולהבטיח שהכול יהיה טוב. וגם אני אתחיל לבכות לא בגלל שאני מרחמת על אמא, אלא כי אני יודעת שבאמת לא יהיה טוב. כי זה מה שמרגישים. טוב זה רק לפעמים, עוד לפני שכל הקוצים צומחים, ואז שוב חוזר לריב.
אני מנגבת את העיניים ומסתכלת על אמא.
– למה?
– מה למה, ילדה שלי?
– למה אתם תמיד צועקים? אם את ואבא לא אוהבים, אולי עדיף קצת להתרחק? סבתא חנה אמרה לי שאם רבים, עדיף קצת להתאוורר. ואז אי אפשר לריב בכלל.
אמא קפאה, נועצת בי מבט. אף פעם לא דיברתי איתה על זה. תמיד הייתה בטוחה שלא שומעים את המריבות שלה ושל אבא. אני הרי קטנה, מה אני כבר מבינה?
– מיקה, למה את אומרת את זה? אני אוהבת את אבא…
– לא נכון, אמא.
– מה את אומרת!
– אם היית אוהבת לא היית צועקת עליו ככה. את עליי לא צועקת.
אמא נשארת שקטה. איך מסבירים אהבה ומריבה בכלל? הרי צעקות וסכסוכים מסובכים… אולי בעצם תמיד זה מתחיל מעצב או עלבון קטן, ואז מתנפחים מהם הדיונים והריבים. בעצם, אולי גם אני לא אוהבת כשצועקים, בטח גם גדולים מרגישים ככה. וזה לא כזה פשוט.
– צריך לשבת ולחשוב מה עשינו, זה מה שסבתא חנה תמיד אומרת. אני מלטפת את הלחי של אמא, מסירה לה את הדמעות.
– גם סבתא חנה אומרת את זה? אמא מחייכת בין הדמעות.
– כן! והיא צודקת. אני ורומי התפייסנו הרבה יותר מהר ככה. ועכשיו אנחנו רבים פחות, רק כשמלשינה עליי לגננת.
– איך גדלת… אמא מחבקת אותי.
– אני בכלל לא גדולה עדיין, אמא. אם הייתי גדולה, שיחררתי חיבוק ולחשתי, לא הייתי כל כך פוחדת.
– ממה את פוחדת? אמא שואלת.
– שאולי בפעם הבאה שתריבו, תעזבו אותי.
– מה זאת אומרת?
– תלכו איפה ששקט. הרי אי אפשר לחיות רק שרע, נכון? אפילו לך רע, נכון, אמא?
– כן… חכי, את חושבת שנעזוב אותך? את פוחדת מזה?
– כן… ולבסוף אני מתייפחת. יישאר רק דוביק! ואם שוב יאבד, כמו במונית? ואז אהיה לבד. שאלתי את סבתא חנה, והיא כבר זקנה מדי בשביל להיות אמא.
– מיקה! אל תבכי! אני לעולם לא אעזוב אותך! איך אפשר?
– אבל כשאתם רבים, אתם שוכחים ממני…
– ברור שלא… אמא עוצרת באמצע. נכון. ברגעים האלה שום דבר לא חשוב, לא הייתי רואה כלום חוץ מהכעס, אבל ממך, בתי, באמת לא חשבתי. לא ראיתי את זה.
אני יורדת מהברכיים של אמא, משאירה אותה עם המחשבות, ויוצאת מהאמבטיה. אני הולכת לאבא. אבא קל יותר, לפעמים הוא יותר שותק.
במטבח אורי יושב, מביט מהחלון לכיוון רחוב דב הוז. חשבתי אתמול בלילה כמה אני אוהבת אותו, גם כשהוא עצוב או כועס. ניגשתי, עליתי על הברכיים שלו ולחשתי:
– אבא?
– מיקי, למה את ערה?
– עוד לא מאוחר! אני מתכרבלת אליו צעקתם…
– סליחה.
– למה?
– למה צעקנו?
– כן…
– אני לא יודע. זה פשוט קרה…
– גם אתה נעלבת מאמא? בחנתי אותו טוב-טוב. אני צריכה היה לומר להם קודם. במקום לבכות בחיבוק עם דוביק. כשאני ורומי רבנו, אלינור הגננת הושיבה אותנו ודיברה על זה עד שנרגעתי. ככה פותרים.
– אמא אמרה לך שהיא נעלבה ממני? אבא הוא מחבק אותי חזק, מריח את הראש שלי.
– לא. הבנתי לבד.
– איך?
– כשאתם אוהבים, אתה מחבק את אמא. היא מחייכת. כשרבים, אתם צועקים. נכון?
אבא לוקח צעד אחורה, מחייך בעצב.
– איך גדלת…
– גם אמא אמרה ככה.
– ומה היא עוד אמרה?
– שהיא אוהבת אותך. ואותי.
ואני רואה על פניו שהוא נרגע. יורדת ממנו והולכת לדוביק בחדר שלי. “לדובון אסור להישאר לבד,” אני מסבירה. והוא אומר לי בעיניים השקטות האלה: תישני חמודה, יהיה בסדר.
בלילה, אני במיטה אחת עם דוביק, חיבוק אחד סביבו, והשנייה על אמא שישנה סוף סוף, עייפה ועצובה. אני מלטפת לה קמט בין הגבות. פעם לא היה לה. אמא נושמת קצת בחלום, והקמט נעלם. אני מלטפת, מחבקת, וחושבת הלוואי שמחר יהיה יום טוב באמת. כל כך הרבה פעמים שמעתי “שיהיה יום טוב”, ורק המילים. אולי הפעם באמת?
בבוקר אני, אמא ו… הפלא ופלא אבא במטבח. אבא עדיין בבית, קפה אצלנו, והוא הכין עוגה! כזאת עם קצפת מעצבנת ברור שלא קנה. הוא בטח חיפש כל הלילה את השפופרות לעיצוב הקרם. אמא מסתכלת עליו, הוא לוקח צעד, מסתכל בעיניים, אומר:
– סלחי לי. על הכל. לא הקשבתי, האשמתי, לא נשארתי בשבילך… לא אתקן הכול בבת אחת, אבל… אולי תחשבי?
אמא בוהה בו, ואז מחייכת, עונה חצי בלחישה.
– שנינו היינו לא משהו. גם לי יש על מה לחשוב.
– להרבה זמן?
– בערך עוד שבעה חודשים.
אבא נעצר, לא מבין. אמא פושטת כתפיים בחיוך קל:
– הבנת מצוין.
אני מופיעה על הסף, דוביק חבוק בזרועותיי, עיניים משפשפת:
– כבר השלמתם?
הם מחייכים.
– יש עוגה? מותר בארוחת בוקר?
– היום מותר הכל! אבא מחבק את אמא, לוחש לה אני אוהב אותך.
– גם אני! אמא מחייכת אליי אבל ילדות שלא התרחצו לא מקבלות עוגה.
– רצה לשטוף פנים! אני מושיבה את דוביק על כיסא תביאו שני חתיכות. לי ולדוביק.
– דובים לא אוכלים עוגות.
– בשביל זה אני פה לעזור לו.
כמה שנים אחרי זה, אמא תלך בשבילי הגינה עם עגלה, בדרכה לבית הספר לאסוף אותי, האחות שלי. ואורי, אבא לבן הקטן, עמית, ירדים אותו, יחבק, יגיד:
– תני לי. נחכה לך פה.
אמא תמשיך, חושבת על כל השנים. כמה השתפרו, גם כשלא היה קל. איך לקח לה חודשיים אצל סבתא חנה, ועד כמה ליוותה אותה הדרך חזרה, עם הרבה סליחות. אחי אוהב להגיד ‘אבא!’ לפני ‘אמא’ אבא מאושר.
ביום הראשון שלי בבית הספר, כשהייתי עם סיכה ענקית וחששתי, עמדתי גאה, הסתובבתי רגע ומשם חייכתי, לא מפחדת מחיים שמחכים.
– אמא!
– מיקי! איך היה?
– הכי טוב! המורה אמרה שרק שתיים מקסימות בכיתה אני ורומי.
– כל הכבוד! אמא מחבקת.
– איפה אבא ועמית?
– בפארק, ממתינים.
– יופי. ודוביק?
– איך אפשר בלעדיו! אמא צוחקת יושב בעגלה.
אני מחייכת. נכון, נתתי את הדוביק לאח הקטן, כי לחלק את הכי טוב עושים עם הכי קרובים. אבל באמת שרק למשפחה מספרים הכול.
ראיתי את ההורים מקדימה, מטיילים בפארק, נושאים ידיים ועמית בזרועות, מתווכחים בצחוק, ואני נושאת את העגלה ולוחשת לדוביק:
– תגיד, עכשיו באמת הכול בסדר?
הוא שותק ומביט בי, ואני יודעת שמעתי את התשובה.
