נגרר

נִגְרָר
גִּל עָיֵף מִלִּילּוֹת הַמְּשֻׁגָּעוֹת, מִקְּשָׁרוֹת שֶׁל יוֹם אֶחָד, וּמִפְּגָשִׁים לֹא פּוֹסְקִים, עַד שֶׁפָּגַשׁ אֶת רוּת.
יְשֵׁרָה, חַיָּכָנִית, חֲכָמָה מִיָּד הִרְגִּישׁ שֶׁעָנָה עַל מַה שֶּׁחִפֵּשׂ.
שָׁתוּ בָּרֶגַע בְּבֵית קָפֶה בְּתֵל אָבִיב, הָקְשִׁיבוּ לַנַּגָּנִים בִּשְׁדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד, דִּבְּרוּ עַל הַמַּצְלִיחוֹת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָה וְעַל אַהֲבָתָהּ לְשִׁירֵי פּוֹאֵטִים יִשְׂרְאֵלִים עִכְשָׁוִיִּים.
כְּשֶׁגִּילוּ שְׁנֵיהֶם אוֹהֲבִים סַלַּט יְרוֹק אִם תַּפּוּחִים, הֵבִינוּ שֶׁהַסִּיפּוּר חַיָּב לְהִתְקַדֵּם.
אֵת קְפִיצַת המַּדְרֵגָה בַּקֶּשֶׁר הִצִּיעָה רוּת בְּדִירַתָּהּ בְּרִשְׁיוֹן לְצִיוֹן, לְאֵרוּחַת עֶרֶב.
גִּל לָבַשׁ אֶת הֶחֱוִילָה שֶׁלוֹ, גִּלֵּחַ אֶת פָּנָיו, שִׁנֵּן קְצָתוֹת מִשִּׁירֵי אֲהוּבֶיהָ שֶׁל רוּת, קָנָה פְּרָחִים וְקָבַע יָיִן וְהָלַךְ כָּאִישׁ שֶׁיָּדוּעַ לוֹ בְּטוּחַ אֵיךְ יִהְיֶה הָעֶרֶב.
גִּל הָיָה אֵיתָן כְּכָל חָתוּל בֶּן בַּיִת שֶׁדּוֹרֵשׁ אֶת הָאוֹכֶל עֶשֶׂר פְּעָמִים בַּיּוֹם.
כָּל הַפֶּרֵטִים הָיוּ מְתוּכֲנִים, חוּץ מִנִּפְרָץ אֶחָד בַּפֶּתַח: “ערב טוב, קוראים לי שַחַר.
אִמָּא בַּמִּקְלַחַת, תִּכָּנס”.
גִּל נָעֲצָר.
לְנֶגֶד עֵינָיו עָמַד פָּנִים מְרוּבָּעִים שֶׁל נַעַר-גֶּבֶר.
יָדוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל שַׁחַר נִפְרְשָׁה לְלַחִיצָה, מְסוּגֶלֶת לְכַסּוֹת אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל גִּל בִּכְלִילוּת.
הֶרֶף עַיִן גִּל חָשַׁב שֶׁאִנּוֹ בַּדִּירָה הַנְּכוֹנָה, אֲבָל הָאִשּׁוּר הִגִּיעַ מִתּוֹךְ עֲטִישַׁה מוּצְחֶקֶת בְּסִגְנוֹן הַמֻּכָּר שֶׁל רוּת כָּךְ שִׁאַתוֹן אֵין פֶּקְפֵּק.
הַמַּצַּב רַק הֶחְרִיף כְּשֶׁנִּכְנַס וְרָאָה אֶת הַנַּעַלַיִם הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל שַחַר, שֶׁאַף בִּמְחִיוּץ עָלוּ אֵלָיו הַלֹּא חוּלים.
רוּת, אֲמָנָּם, גָּבוֹהַ רק עַד מָתְנֵי בִּנָּהּ.
גִּל חָשַׁב, חַבָּל שֶׁאֵין לִנָּשִׁים אוֹפְצִיָּה כָּזוֹ בּזָהָב תֵּן טַבַּעַת וּלְאַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים זֶה מַחְזִיר לְךָ חוּפָּה.
עוֹבֵר לַמִּטְבָּח, שָׁם הַשֻּׁלְחָן נִפְרַס לְתוֹךְ עֶרֶב עִם מַּטָּעִים, שַּׁחַר שׁוּב מַחֲלִיף וִילוֹנוֹת בְּלִי סַּמָּן.
“חמש דקָּה, אֲנִי בָּאָה!”, קָרְאָה רוּת מֵהַמִּקְלַחַת.
רַק לְאַחַר חֲמֵש פְּעָמִים חָמשוֹת, יָצְאָה בְּשִׁמְלַת עֶרֶב, פְּנֶיהָ זוֹרְחוֹת.
בְּמַבָּט אֶחָד קָרָאָה אֶת מַצְבּוֹ רוּחַ שֶׁל גִּל הָרוֹמַנְטִיקָה פָּגָה.
בְּלִי דִּיבּוּר, הָגוֹשָׁה א׳ת הָאוֹכֶל, מִזְּגָה לְעַצְמָהּ וְלוֹ יָיִן, חָלְקָה לְבַד.
“לָמָּה לֹא אָמַרְתְּ שֶׁיֵּשׁ לָךְ יֶלֶד?” שָּׁאַל גִּל בְּאֵמֶת נִפְגָּע.
“נִבְהַלְתָּ מֵהַנִּגְרָר?” חִיֵּכָה נוֹגוֹת רוּת.
“נִגְרָר?
זֶה רָכֶּבֶת שְׁלֵמָה,” פָּטַר גִּל.
“כָּכָה הוּא בְּאֲבָא שֶׁלוֹ.
הַגָּבֹהַ אֲפִלּוּ מִמֶּנּוּ.
יָכֹל לָצֵאת לַצַּיִד עִם זְאֵבִים כָּךְ סִפֵּר.”
וְעַכְשָׁיו אֵפוֹ?” לָחַץ גִּל.
“בְּהַפְסָקוֹת…
נַחַל לוֹקֵחַ אִתּוֹ לְהוֹפָעוֹת.
אֲנִי רַק מְקַבֶּלֶת מִכְתָּבִים, לְפִי הַכְּתָב, כִּלְאִילּוּ הַזְּאֵב כּוֹתֵב, יָתֵר יָשָׁר מֶנּוּ!”
“וְבֶן כַּמָּה הוּא?” הִרְכִּין גִּל רֹאשׁ.
“אַרְבַּע עֶשְׂרֵה.
לְפָנִים קִבֵּל תְּעוּדַּת זֶהוּת.”
“בְּאַלִּימוּת?”
“מְצַחֵק אַתָּה…”
הֵם הִמְשִׁיכוּ לֶאֱכוֹל בַּדִּמְמָה.
“אֶפְשָׁר עוֹד בָּשָׂר?” גִּל הוֹשִּׁיט אֶת הַצַּלַּחַת.
“אָהַבְתָּ?”
“בָּחַיִּים לֹא טָעַמְתִּי טָעִים כָּזֶה.
מַה זֶּה?”
“בֶּשֶׂר אַיָּל.
שַּׁחַר מכין אוֹתוֹ.”
“פְּסָקוֹת!
מַתָּנָה מֵהַבָּא עִם סֵפֶר מִתְּכוֹנִים יָשָׁן, סַכִּינִים, מוֹטוֹת, סִירִים, וְסְפֵּצִים אָחֵרִים.”
“בַּיִּת סָפוּן לָךְ לַסִּירִים…”
הטלפון של רות רָעַד, הִאִשֵּׁא סְלִיחָה וְיָצָאה לַחֶדֶר.
“גִּיל, אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁאֵר עִם שַׁחַר שָׁעָה-שְׁעָתַיִם?
קרה תקלה במִשְׂרַד, אֲנִי חַיֶּבֶת לָצֵאת…”
“אֲנִי?
לְהִשָּׁאֵר אִתּוֹ?…”
“נו, הוּא בֶּן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, שֶׁמָּא קוֹרֶה מַשֶּׁהוּ.”
“בוֹחֶרִים אוֹתוֹ?”
“שְׁמַע, אֲנִי אֲשַלֵּם לְךָ עַל הַיּוֹם הַזֶּה וְעַל הַשְּׁמִירָה, וּמֵעַכְשָׁו לֹא אֶתְקַשֵּׁר עוֹד.”
“אֵיךְ לִהְיוֹת אִתּוֹ?”
“תִּדַּבְּרוּ בֵּין גְּבָרִים, תֵּהיוּ.
אֲנִי רָצָה!” רות כְּבָר יָצְאָה וּגִּיל לֹא הִסְפִּיק לַעֲנוֹת.
גִּיל יָשַׁב בַּמִּטְבָּח, טִעֵן אֶת הַטֵּלֵפוֹן, אָכַל אֶת הַשְּׁאֵרִיוֹת וְרוּת לֹא חָזְרָה.
הוּא קָרָב לְחֶדֶר שַׁחַר, שָּׁם הִשְתַּמְּעוּ קוֹלוֹת מֻכָּרִים.
הִתְפַּתֵּחַ שַחַר לִנְגִינָה בָּחֶדֶר, הָיְתָה מַטֶּרָה עֲנָקִית מָעֵץ, נְעוּצִים בָּה חִצִּים וְסַכִּינִים.
עַל תִּקְרָה שָּׁרַע אוֹלן עֲטוּרַת גְּמוּלִים, וַאֲרוֹן עִם מִגְוָן מִשְחַקֵּי קוֹנְסוֹלָה חֲדָשִׁים.
“אֶזֶה חֶדֶר, מַשֶּׁהוּ מְפֹּאַר!
אֲנִי בְּחַיַּי לֹא חָלַמְתִּי עַל כָּזוֹ פִּינָה.”
“בַּקַּיִץ עוֹבֵד בִּקֵּטִיף,” עָנָה שַחַר, וְרוּךְ אֶת לִבּוֹ שֶׁל גִּיל.
“אַתָּה יָכוֹל לְהַלְווֹת טַעֲנֵיָּה לְסְמַרטְפוֹן?”
“אֶצֶל הָרַכֶּבֶת עַל הַמַּדָּף.”
“הָרַכֶּבֶת?” הִסְתַּכֵּל גִּיל, וְמָצָא מוּסָד רַכֶּבֶת קָטָן עָצוּם, בְּנִיָּה עֲצִמִית.
שַחַר סִפֵּר שֶׁהוּא מוֹסִיף מִזְמָן לְמִזְמָן וְתוֹכְנֵן גַּם גֶּשֶׁרִים.
“אֶפְשָׁר לְקַפֵּץ סִבּוּב?” בִּקֵּש גִּיל.
“שָׁנָה רְגִיעָה,” הֵנִיף הַנַּעַר וְפִתַּח.
***
רוּת חָזְרָה לְאַחַר שָׁעָה.
הָיְתָה בְּטוּחָה שֶׁגִּיל נֶעֱלַם, אֲבָל בָּה חדר הִשְתַּעֲשֵׁע וְנָשְׁקוּ עַל הָרִצְפָּה בְּרֵכָּבוֹת.
“גִּיל, זְמַן לָלֶכֶת הביתה,” לָחַשָּה רוּת.
“אָוֹ פּוּ!
אֵיזֶה שָׁעָה?” קָם גִּיל בְּהַפְּתָעָה.
“עֶשֶׂר וָחֵצִי,” פָּעָה רוּת בָּפוּסָקוֹת שֶׁלָּה.
“מוֹחָר מֵאֹד.
אֲנִי צְרִיכָה לִישׁוֹן.”
הִיא מָלְוָה אֶתוֹ לַדֶּלֶת וְהוּשִּׁיטָה לוֹ שְׁקוּף שֶׁל שְׁקָלִים.
“אֲנִי לֹא לוֹקֵחַ מֵאִשָּׁה תַּשְׁלוּם,” עָנָה בְּסַלְסֻנָה גִּיל.
“טוֹב.
תּוֹדָה שֶׁשָּׁמַרְתָּ עַל הַנִּגְרָר שֶׁלִּי.”
גִּיל חִיֵּךְ קַל וְהָלַךְ.
***
“אֲנִי רוֹצֶה לָבוֹא עוֹד פַּעַם בִּקְרוּב,” טִלְפֵּן גִּיל כַּעֲבוֹר יוֹמַיִם.
“תִּשְמַע, בַּעֲבוֹדָה יֵשׁ שֶׁטֵּף, אֵין לִי רֹאשׁ לְזֻגִּיּוֹת…
וְהַפְּגִישָה הָאַחֲרוֹנָה”
“מַה עִם שַׁחַר?
אֶפְשָׁר לבוא לַשְׁמוֹר עָלָיו?”
“שַׁחַר?
אֶצָּרָךְ לִשְׁאוֹל אוֹתוֹ.”
“כְּבָר שָׁלַחְתִּי לוֹ הוּא בְּסֵדֶר.
קָנִיתִּי לוֹ מִשְׂחָק חָדָשׁ לְ-PlayStation, נִשְׁבַּת בְּשֶׁקֶט וְאַתְּ זַרְקִי כְּרָצוֹן.”
“טוֹב, תָּבוֹא הַיּוֹם.”
בּוֹאֵרֶב זֶה גִּיל בָּא בְּלִי הַיָּקוּת.
אָפְס רוּחָנִיּוּת, לִי בֶּגֶד בָּסִיס, תִּיק גָּבוֹהַ מָלֵא חֲטִיפִּים וּמַשְׁקָאוֹת קָרוֹת, וְחִיּוּךְ שֶׁל נַעַר מְבֻיךְ.
רוּת בְּחַלָּק עִם מַסְּכָּה עַל הַפָּנִים וְרֵיחַ בָּצָל מִן הַמִּטְבָּח.
“אבקש מכם לשמור שקט, יש לי שיחה בזום,” הִנְחִיתָה רוּת.
בערב הִתקַּשׁוּ שַׁחַר וְגִּיל לִפְרֹד זה מִזֶּה, מְתוַּכְּחִים עַל פְּסוֹלֶט הִסְרָטָה.
לֹא הִתַּפְלָה רוּת שׁרק הִסְפִּיקָה לִפְרֹד בִּנֵּיהֶם.
“בְּשַׁבָּת אֲנִי אֵצֶא לִקְנוֹת פִּיתּוּי,” קָרָא שַחַר.
“כְּתוּבֶת לִפִּיתּוּי?” רוּת נָעֲצָה עֵינַיִם בְּגִּיל.
“אָנוּ יוֹצְאִים לַדָּגוּם דָּגִּים.
מֵאוּן גָּדוֹל שֶׁל יָמִים לֹא הָיִיתִּי עַל הַיַּם.”
“אַתֶּם יְדִידִים בֶּאֱמֶת.
עִם עִמִּי אַתָּה לֹא רוֹצֶה לְבַלּוֹת?”
“אָתה יְכוֹלָה לָבוֹא, לְשָׂמֵחַ לֶאֱרֹז לָנוּ סָנְדוִיצִ’ים.”
“חַה!
טוֹב, לִמְעוּט יֵשׁ לַיֶּלֶד עֲסוֹק.”
***
חָדָשׁ חָלַף.
רוּת צָלְלָה בַּעֲבוֹדָה, כָּל זְמָן לָעֲנָיָן בָּעֵסֶקִים.
וַאֲבָל גִּיל וְשַׁחַר הִסְפִּיקוּ: בָּנוּ אֶת הָרַכֶּבֶת, יָצְאוּ לַדּוּג סְרְטָנִים, הֶחְמִיצוּ קְוָס לְפִי הַמַּתְכוֹן הַיָּשָן.
שַׁחַר לִמֵּד אֶת גִּיל לְהִתְמַצֵּא בַּיָּעַר, וְגִּיל עָנָה עַל שְאֵלוֹת אִישִּׁיוֹת וְעָזַר לוֹ לָזְמֵן בַּתוֹחֶת מִתְן מִכִּתָּה מַקְבִּילָה.
הַכֹּל הָיָה שָׁקֵט עַד שֶׁפֶּתַעַם, בָּעֶרֶב, דָּפְקוּ בַּדֶּלֶת בְּכוֹחַ כָּזֶה שֶׁנָּפְלוּ מִקְּצָת פָּרָצוּפִים מֵהַתִּקְרָה.
רוּת פָּתְחָה וְרַעַשׁ טָעֵם דֶּבֶק שֶׁל בָּשַׂר דֹּב.
עוֹמֵד בַּפֶּתַח הָיָה גֵּאוֹרָה, בֶּן־זוּגָהּ לְפָנִים וַאֲבִי שַׁחַר.
“הִתְפַקַּחְתִּי, חָשַׁבְתִּי עַל הַכֹּל,” אָמַר וְאָמַד אֶת קוֹמָתוֹ.
“לִי וְלִפְּרִידְמָן נָסַק בַּרֵּגֶש, בָּא לַחֲיוֹת חַיִּים יְשֵׁבָה.
אֶשְמוֹר עֲלֵיכֶם.
תַּעַזְבִּי אֶת הַעֲבוֹדָה.
נֵלךְ לַדָּגוּ לַיָּם, נִצֵא לַצַּיִד.”
“נו באמת!” צחקה רות.
“עשר שנים נִעַלַּם, הִתְפַּטַּחְתָּ?
וְהַדֹּב גם בָּא לָחֲזוֹר?”.
“לא…
הַדֹּב לוֹקַח חוֹזֶה בְּאוּלְפָּן.
בְּא לִי בְּגַב”, קָרַץ גֵּאוֹרָה.
“אִזֶּה הַסִּיפּוּר.
נִדְחוּי נוֹסֵף!” הִצְטַלְּבוּ יָדֶיהָ רוּת.
גִּיל יָצָא מֵחֶדֶר כְּשֶׁלָּבֵשׁ חוּלְצַת רוּת.
“רוּת, לָקַחְתִּי אֶת הַחולצה…”
“מִי זֶה?” שָׁאַל גֵּאוֹרָה, מַרְצִיף אֶת אֶגְרוֹפוֹ.
“זֶה…
זה…” הִסְתַּבְּכָה רוּת.
שַׁחַר קָפַץ מֵהַחֶדֶר וְכִּפֵּף אֶת יַד אָבִיו לַקִּיר, עַד שֶׁצָּעַק.
“זֶה נִגְרָר!” שָׁרַק שַׁחַר.
“שַׁחַר!
זֶה אֲנִי, אַבָּא…
אֶיזֶה נִגְרָר?”
“נִגְרָר שֶׁעֹזֵר לָנוּ לִשֵּׁאֵת שֶׁלְּךָ עָזַבְתָּ.”
“לֹא עָזַבְתִּי כְּלוּם,” הֵבִין גֵּאוֹרָה.
גִּיל וְרוּת נִדְחֲקוּ זוֹ לְצִידוֹ, חוֹזִים בַּקֵּרָב.
“טוֹב, טוֹב עָלֵינוּ פָּס,” נִיכַּר גֵּאוֹרָה.
“אַתָּה מַשְקִיף, גָּדוֹל.
יָכוֹל לְהַצֵּיל כְּבָר חֲזִיר בַּיַּעַר,” שַׁחַר.
“מוּכָן לַצַּיִד מָחָר?
לִהְיוֹת בֵּן, לְפַצּוֹת עַל הַשָּׁנִים?
אֲנִי בְּכָל-זֹאת אַבָּא.”
רוּת הִסֵּסָה.
“אָבִין,”הֵנִיף גִּיל וְהִתְכּוֹנֵן לָצֵאת.
“סְלִיחָה…”
***
לְמָחָר הַבֹּקֶר, גֵּאוֹרָה וְשַׁחַר יָצְאוּ וְשַׁחַר חָזַר לְבַד בָּעֶרֶב.
“אֵיפֹה אַבָּא?” שָׁאֲלה רות.
“נִגָּר, עִם הַחֲזִיר.
הֶעֱלָה לַנִּגְרָר וְסָע לְאָפוֹת אוֹתוֹ.
הוֹרִיד אוֹתִי בָּעִיר.”
“אֵיךְ הִיאִיתִּי כָּל כָּךְ טִפְּשָׁה…” רוּת תָּפְסה רֹאשָׁהּ, נִפְעַנְּקָה לִגְּל.
“לא צריך, הוּא הִשְׁאִיר אוֹתִי, גַּם הֶחֱזִיר אוֹתוֹ.
גִּיל דָּאג לִיווֹת אוֹתִי, וְהִבְטִיחַ לִבָּקֵר מָחָר.”
“כָּךְ אָמַר?”
“כֵּן.
גַּם אָמַר שֶׁהִתְנַפֵּס אֵלֵינוּ, וְעַכְשָׁו בְּכָל־נִדְמֶה לֹא יִתָּפֵר מֵאִתָּנוּ.”
***
הַחַיִּים מַפְתִּיעִים, הִבֵּן גִּיל.
יֵשׁ נִגְרָרים שֶׁהוֹפְכִּים לְחֵלֶק מֵהַמִּשְפָּחָה אַתָּה יָכוֹל לִשְמֹר מֶרְחָק, אֲבָל הֵם בּוֹחֲרִים לִהְיוֹת קְרוֹבִים.
לפעמים האהבה לא נראית כמו שתכננו, אבל בדיוק שם מתחיל הסיפור האמיתי.