שמעי, את לא מבינה, אני חייבת לחלוק איתך מה עבר עליי בשבועות האחרונים. אני עדיין לא מעכלת הכול, אבל מרגישה שכבר אין לי כוחות להחזיק את זה בפנים.
ישבתי במסדרון של מחלקת כירורגיה בבית החולים איכילוב, ביד שלי דף מעוך עם תוצאות בדיקות והפניות לרופאים, כאילו הנייר הזה מצליח לכנס את כל הצרה לבפנים. הכיסאות מהפלסטיק הלבנים, הטלוויזיה תלויה על הקיר בשקט ורק הכותרות זוחלות, מנותקות לגמרי מהחיים שלי. ואז יצאה האחות.
“קרובי משפחה של יוסף בנימין?” היא קראה, ואני קפצתי ראשונה, עידו אחי קם מיד אחרי. עם אותה סווטשירט שבה הגיע באמצע הלילה, הידיים כל הזמן מוחבאות בכיסים, כאילו מפחד שיראו שהן רועדות.
נכנסנו לחדר. אבא שכב שם, גבוה כזה על המיטה, הברכיים בולטות תחת הסדין. בקבוק מים, תיק מסמכים וחולצת טריקו מקופלת הכול מסודר בשקט. הוא הסתכל עלינו, היה רוצה לחייך, אבל שומר אנרגיה.
“נו, מה קורה אתכם?” הוא מלמל, חלש.
אני התיישבתי על קצה הכיסא, לא להתנשא מעליו. כל כך רציתי לשדר ביטחון, אבל הבטן הייתה סלט.
“אנחנו פה. הכול בסדר. עכשיו תיכף…” נתקע לי הדיבור באמצע.
עידו התקרב כאילו הוא יכול להיות חומת מגן לאבא.
“אבא, רק תחזיק מעמד. אנחנו נדאג להכול, אבוא תמיד כשצריך.”
המילים “כשצריך” צפו באוויר, ואיכשהו חיפשנו בתוכן אחיזה. אתמול הרופא דיבר יבש, בלי לעודד. כל הפסקה היא בעצם פחד. הפחד הזה הדביק אותנו, כמו דבק שלא עוזב.
“עידו,” אמרתי, לא מסתכלת על אבא, “בלי ויכוחים עכשיו. מה שלא יהיה מסכימים, לא עוזבים. תישאר, ואני גם.”
עידו הנהן, חזק מדי.
“מבטיח. לא הולך לשום מקום. ואם צריך אני אקח עליי. שמעת?”
הוא דיבר לאבא, אבל מבטים שלו היו איתי, כאילו חתמנו חוזה.
אבא הסתכל בין שנינו. האצבעות שלו, יבשושיות, חמות, תפסו בשקט את הסדין.
“בלי שבועות,” הוא לחש, “פשוט אל תריבו.”
רציתי להבטיח שלא נריב, שאנחנו כבר מבוגרים, מבינים הכול. במקום זה שמתי את היד שלי על היד שלו, וממש קיוויתי שאם אגיד את המילים הנכונות הכול ילך חלק.
“אנחנו נסתדר,” אמרתי, “נעשה מה שצריך.”
כשלקחו את אבא על אלונקה לניתוח, אני ועידו נשארנו במסדרון. ההבטחה שלנו הפכה למשהו כמו קמיע קטן שמחזיק אותך. חזרנו עליה בלב, לא להתפרק.
שלחתי לבעלי הודעה: “נתקעתי עוד כמה שעות.” שמתי שקט. עידו התקשר לעבודה שלו, אומר שהוא לוקח חופש על חשבונו, למרות שידעתי שגם ככה הכל על בלימה אצלו.
הניתוח נמשך הרבה יותר ממה שביקשו מאיתנו לחכות. הרופא יצא, מסכה קצת עייפה, אומר: “עשינו מה שיכולנו, עכשיו 24 שעות חשובות.” הוא לא אמר “הכול בסדר”, אז נאחזתי בכל “יציב”.
“הפרוגנוזה זהירה,” הוסיף. “ההחלמה תיקח זמן. צריך השגחה, תרופות, תשומת לב.”
הנהנתי כמו ילדה בשיעור, פוחדת להפסיד מילה. עידו שאל על שיקום, מתי אפשר הביתה והביתה זה לא מחר. ואפילו בבית זו עבודה.
הימים אחר כך נהיו מרוץ: לבקר, לברר, להביא, לנסוע. ידעתי מתי עוברים הביקורים, כבר זיהיתי שמות של שתי אחיות, ידעתי איפה מקבלים מרשמים. תרופות ורשימות בטלפון ואפילו כתבתי לגיבוי בפנקס, כי סוללה נגמרת פנקס לא.
עידו בא כל יומיים, לפעמים אחרי הדמדומים. מביא פירות, מים, חיתולים חד פעמיים שביקשתי. משתדל לדבר חיובי, אבל ליד אבא משתתק, כאילו פוחד לטעות.
אבא מחזיק מעמד בכבוד. לא מתלונן, מבקש חמש דקות לעזור עם הכרית, או לגשת למים, וצולל בשתיקה כשהכאב חזק מדי. עיניים עצומות, נשימות איטיות, כמו שאמרו לו אי שם בשיקום. הסתכלתי עליו וחשבתי כבוד זה עבודה קשה.
אחרי שבועיים עברו אותו למחלקה רגילה, ועוד שבוע דיברו על שחרור. פחדתי בטירוף ודאי, כי בבית הכול תלוי בך.
ביום השחרור הגעתי עם בעלי ברכב, הבאתי מקל הליכה שמצאתי אצל השכנה, ובגד נקי. עידו הבטיח לבוא ולהעלות את אבא לקומה שלישית בלי מעלית. הוא לא הופיע.
עמדתי ליד הלובי עם מפתחות ביד ותיק מתפקע מניירת. אבא, עייף מהדרך, ישב על הספסל, משתדל לא להראות שקשה. בעלי כבר נראה לחוץ.
“הוא מיד מגיע,” אמרתי, למרות שבלב לא האמנתי.
עידו ענה אחרי כמה טלפונים.
“אני תקוע בפקק על גשר השלום. תנסו להסתדר אולי…?”
הרגשתי דופק עולה.
“להסתדר? עידו, הרי”
“אני אגיע בשעות הערב,” קטע. “פשוט עכשיו לא מצליח.”
לא התווכחתי ליד אבא. העלנו אותו שלושתנו בעלי, שכן מהבניין שתפסתי בדרך, ואני תופסת חזק באבא כי הכול רועד. נשימות כבדות, אבל שותק.
כשבערב עידו הגיע, חזקני, ביד שקית תפוזים כאילו לא קרה כלום, שאל: “איך אתם מסתדרים?”
הראיתי לו את הרשימה: תרופות בבוקר, תרופות בצהריים, זריקות, תחבושות, מדידות לחץ דם. דיברתי יבש, אחרת הייתי מתפרקת.
“אני אוכל רק בסופ”שים,” אמר, “את מכירה כבר את העבודה שלי.”
ידעתי, בטח. עבודה שיכולה כל רגע לחתוך לו שעות, אשתו וילד קטן, משכנתא מעל הראש, דאגות שתמיד מסביב. גם אני עם משכנתא, ילדים בבית ספר, בעל שכבר נשחק מלחכות לי, ומנהלת שכבר שולחת רמזים.
השבועות הראשונים בבית היו בטשטוש. קמה מוקדם להכין תרופות, למדוד לחץ דם, דייסה בלי מלח, מעירה את הילדים, מארגנת אותם לביה”ס, משאירה לבעלי פתק עם קניות, ורצה לעבוד. בצהריים מתקשרת לאבא, שואלת אכלת? הראש מסתובב? חוזרת מהעבודה, עוצרת שוב בבית מרקחת, חכה בתור כי חסר במלאי, תרופות חילופיות ואני פוחדת לבצע שינוי בעצמי.
עידו בא בשבתות, לפעמים רק לשעתיים, זורק זבל, מביא מהסופר, יושב קצת עם אבא בזמן שאני מבשלת. כל הזמן מסתכל בשעון.
“צריך לזוז,” ממלמל, “מחכים לי.”
אני משתדלת לא לספור. אבל בפנים הספירה מתגלגלת מעצמה.
באחד הלילות, כשכולם ישנו, שטפתי כלים במטבח, המים שורפים באצבעות, הבעל יושב בפינה, שקט.
“אין לך כוחות להמשיך ככה,” אמר פתאום. “הילדים כבר לא רואים אותך.”
סגרתי ברז.
“ומה אתה מציע?”
“מטפלת. אפילו לכמה שעות. או שעידו ייקח בקרים.”
ניסיתי להיזכר איך אגיד לעידו מילה על מטפלת, כבר דמיינתי אותו זורק: “אין כסף”. וגם אני כבר לא יודעת הכול מתחלק, אין שמיים.
למחרת אבא ביקש עזרה במקלחת. מחזיק קיר, פוסע לאט, לי הידיים רועדות. כשהושיבתי אותו על השרפרף, הרים מבט אליי.
“את עייפה,” אמר.
“סבבה,” עניתי.
“סבבה זה כשאת לא חצי חיוך.”
הפניתי ראש, שלא יראה דמעות. התביישתי שאני מתעייפת, כאילו אני בוגדת בו בזה.
אחרי חודש, היה כבר ברור שהשיקום זז לאט. אבא מסוגל להסתובב בבית, אבל מתעייף מהר. צריך לעזור לו במקלחת, לשים עין שישתה מים, שלא ישכח כדורים. ניסיתי שיחפש אריזה לבד, לפעמים מתבלבל.
ביקשתי מעידו להיות ערב אחד כדי שאוכל ללכת לאסיפת הורים לבן. הסכים. לא הופיע.
כתב: “לא יכול, הילד חולה”. קראתי, בפנים משהו נשבר. ידעתי שאסור לכעוס על ילד חולה, אבל הזעם מצא לו דרך.
לא הלכתי לאסיפה. ישבתי במטבח, הסתכלתי במחברת של הילד, איפה שצריך לחתום על מבחן, והרגשתי שהחיים שלי הפכו רק למילוי צרכים של אחרים.
בשבת עידו בא, ישר התחיל לספר על לילות בלי שינה. הבנתי אותו.
“תשמע,” אמרתי, “אבל אתה זוכר מה הבטחת בבית חולים? אמרת שתהיה ותיקח עליך. זוכר?”
זה פתאום שחרר משהו.
“אני כל הזמן עוזר, לא? אני לא עושה כלום?”
“אתה בא כשנוח לך,” אמרתי. “אני צריכה שתבוא כשאני צריכה, מבין?”
סמק.
“את חושבת שקל לי? יש לי גם משפחה, גם עבודה. אני לא יכול לעזוב הכול.”
“ואני יכולה? אני יכולה לא לקום בלילות, להפסיד אסיפות, לחייך בוקר אחרי לילה בלי שינה?”
חדר מיתה, אבא משתעל. שקט. עידו צעד קדימה.
“את אמרת ‘לא עוזבים’, את תמיד לוקחת הכול, ואז מאשימה שלא עומדים בקצב שלך.”
הרגשתי שחור פנימי. קלטתי איך אני באמת לוקחת תמיד יותר, בשביל לא לתת לדברים להתמוטט. ואז כועסת שכולם לא עומדים בזה.
“אני לא חזקה,” אמרתי. “אני פשוט לא יודעת אחרת.”
עידו השפיל עיניים.
“גם אני לא,” לחש. “אמרתי אז כי פחדתי שאחרת אבא… לא בכל דבר אפשר לעמוד.”
ישבנו, לי הידיים רעדו.
“זה הפחד שמוציא את זה,” אמרתי. “ועכשיו אנחנו נלחמים אחד בשני מרוב פחד.”
אבא השתעל שוב, קרא מהחדר “אל תריבו בגללי.”
“אנחנו לא רבים,” שיקרתי.
אבא הפנה מבט, עייף “שומע הכול. לא רוצה להיות הסיבה שתשנא אחד את השני.”
התיישבתי אצלו.
“אנחנו לא שונאים.”
“אם כך, תסכימו לא במילים במעשים. וגם שכל אחד ייקח לפי כוחו.”
שבוע אחרי זה קבעתי תור בקופת חולים, שהרופא המשפחה יראה את אבא. אספתי כל הניירות, כרטיס, טפסים. עידו הסכים לבוא כי כבר לא היה לי כוח לסחוב לבד.
הרופאה ישבה, בדקה בדיקות, בקול רגוע. לא הבטיחה ניסים, אבל לא הפחידה. בסוף שאלה: “מי מטפל?”
אני ועידו הסתכלנו אחד על השני.
“אני,” עניתי.
“אני גם עוזר,” הוסיף עידו.
הרופאה הנהנה, “אתם צריכים תוכנית, לא גבורה. אפשר לבקש סיוע מהעירייה, עובדת סוציאלית, וגם מטפלת לכמה שעות ביום, עם החזרים בקופת חולים. ומי שמטפל גם חייב לנוח, אחרת תמצאו את עצמכם חולים.”
השמעתי בזה אישור, לא תירוץ אפשר להיות בן אדם.
אחר כך הלכנו ל׳מרכז שירות׳ של העירייה, למלא טפסים. בעמידה בתור, עמדתי ליד עידו, מחזיקה קלסר, פתאום משהו בנו עבד יחד. עידו שאל כמה עולה מטפלת שעות, פתח אפליקציה בודק מה הסכום בשקלים.
בערב עשינו “ישיבה משפחתית” במטבח. אבא בטרנינג, מקשיב בלי להפריע. בעלי מזג תה וישב איתנו, כאילו גם הוא חלק מההסכם.
פתחתי פנקס.
“בואו נבנה תוכנית, בלי שמישהו מקריב את הנשמה. גם סדר, גם כסף, גם גבולות.”
עידו הנהן, “אני יוכל פעמיים ערב בשבוע שלישי וחמישי. תהיה כאן עם אבא, ואת בינתיים… תנוחי.”
הרגשתי הקלה עמוקה, פתאום.
“אז אני לא מתכננת כלום בימים שלך. ובשישי-שבת אתה לוקח יום שלם, ואני הולכת להיות עם הילדים, או סתם לעצמי. בלי הטרדות.”
עידו חייך.
“סגור.”
בעלי הוסיף: “נשלם שליש על מטפלת שלוש שעות ביום. אני אשתתף, צריך להבין את הסכום.”
עידו אמר ביושר, “אין לי חצי מהסכום, אבל אני שם X כל חודש, וגם את התרופות שלא ב׳סל הבריאות׳ אקח עליי.”
רשמתי. יכולתי לומר “תן קצת יותר”, אבל עצרתי.
“אז כך אני אטפל בלוגיסטיקה, טלפונים וסידורים. אתה שני ערבים ואחד סופ”ש+ תרופות והשתתפות. לא משווים עייפות, פשוט משתדלים לעמוד בזה.”
אבא הרים יד, “גם אני לוקח אחריות. אעשה תרגילים, אקפיד על תרופות אם תסדרו לי קופסה שבועית, ואם קשה לי אגיד. לא שותק יותר.”
הסתכלתי עליו, וגיליתי פתאום שגם הוא מחפש להחזיר לעצמו שליטה. זה היה חשוב.
למחרת קניתי מארגן לכדורים בבית המרקחת, שמתי ליד המיטה של אבא, מים לידה. והוא בדק, כאילו בוחן אם באמת עוזרים לו.
ביום שלישי בערב עידו הופיע. חלץ נעליים, שטף ידיים, נכנס עם אבא. הסברתי איפה הכול נמצא פתקי טלפון, ציוד, הכול כמו החלפת משמרת. בלי כעס, פשוט מעבירה אחריות.
“אני יוצאת,” אמרתי, עמדתי רגע במסדרון, ואז יצאתי החוצה לפארק של השכונה. פתאום, אחרי הרבה זמן, איש לא קרא לי לחזור.
אחרי שעה חזרתי. הבית היה שקט עידו במטבח עם תה, פנקס פתוח על השולחן.
“הכול בסדר,” חייך. “אבא ישן, שתה בעצמו. לקח תרופות עם תזכורת.”
הנהנתי.
“תודה.”
הוא הרים עיניים.
“תשמעי, אני לא רוצה שההבטחה תלויה בגרון שלנו. בואי פשוט נעשה מה שיכולים שלא תרגישי שנטשתי.”
פתאום משהו בי הרפה.
“גם אני לא צריכה שבועות,” עניתי. “רק שיהיה ברור. לחיות לא רק להחזיק מעמד.”
עידו טרק קלות את הפנקס.
“נחזיק תוכנית, ואם משהו משתנה מודיעים בזמן ובשקט.”
ליוויתי אותו לדלת, בדקתי שהאור במסדרון כבה. אחר כך נכנסתי לאבא. הוא ישן, רגוע יותר. לידו מים, קופסת תרופות עם מכסים סגורים.
ישבתי רגע לידו, סידרתי שמיכה. לא הרגשתי שניצחתי הרגשתי שיש דרך לא לרסק אחד את השני, תוך כדי הדאגה לאבא.
בפנקס במטבח יש תוכנית: שלישי, חמישי, שבת, סכום שכל אחד נותן, טלפון של המטפלת מהקופה. לא צורך להבטיח את הירח פשוט את מה שאפשר היום ומחר.
