בַּיָּמִים ההם, כשאשתי נפטרה, לא ירדה דמעה אחת מעיני. השכנה נחמה לחשה באוזנה של חברת ילדותה, רבקה: “את רואה? הרי אמרתי לך הוא אף פעם לא אהב את אילנית.” “שקט,” ענתה לה רבקה. “מה זה משנה עכשיו? הילדים נשארו יתומים עם כזה אב.” “את עוד תראי, הוא יתחתן עם דלית,” קבעה נחמה בשקט. “מדוע דווקא דלית? מה יש לו איתה? נועה היא האהבה האמיתית שלו את לא זוכרת איך ריחלו שהם מסתובבים יחד מתחת לארזים בגינה הציבורית? דלית לא תתקרב אליו, לה יש משפחה והלב כבר במקום אחר.” “בטוחה?” “ברור. בעלה של דלית, יאיר, מהמצטיינים בעירייה. למה שתוותר על הכול בשביל מאיר וילדיו? נועה לעומת זאת, סובלת מבעלה מתתיהו. שם תתחיל שוב האהבה.” בלי שאיש שם לב, הזמן המשיך להתגלגל.
את אילנית קברנו בבית העלמין בפתח תקווה. הילדים שלה התעקשו לא לעזוב ידיים. מיכאל ואורית רק מלאו שמונה שנים. אילנית נישאה למאיר מתוך אהבה, כך טענה תמיד. אם כי מאיר, לא בטוח שאהב, וגם השכונה דיברה על זה בלי סוף.
יש שסיפרו שהיריון הפתיע אותה ולפיכך מאיר “נאלץ” לשאת אותה. קלאודיה הקטנה באמת נולדה פגה ונפטרה, ואחר כך שנים לא היו להם ילדים. מאיר, תמיד שתקן וקודר. קראו לו בשכונה “זאב הבודד.” ישב לו בפינה, חוסך מילים ונדיר שחיבק מישהו. אילנית הכירה את קשייו – רק היא ידעה עד כמה.
אבל בסוף, התפילות שלה התקבלו בשמים. כמה דמעות שפכה אל הקב”ה, רק הוא שמע. ולבסוף, זכתה לילדים תאומים.
מיכאל ואורית מיכאל שדומה לאימו, חייכן ולבבי, ואורית דומה לאביה שקטה, סגורה, לא חושפת רגשות. דווקא אל האב, אורית נמשכה, שותקת לידו כמותו. היה יושב נגר או מנסר, ואורית חגה סביבו, לומדת כל תנועה.
מיכאל היה צמוד לאימא, עוזר לה, מביא מים בדלי קטן, טובל מטאטא ברצפה. אילנית אהבה את ילדיה בכל הלב, אבל את מיכאל אהבה בו כל נשמתה. כשחלתה אילנית הבינה שהסוף קרב. אמרה למיכאל: “ילד, אני עוזבת בקרוב, תשמור על אחותך. תהיה לה אבן יסוד היא בת, ואתה אחראי להגן עליה.” “ומה עם אבא?” שאל מיכאל. “מה?…” “הוא יגן עלינו?” “איני יודעת בני. נראה בהמשך…” “אז אל תמותי, אמא… מה נעשה בלעדייך?” הדמעות שלו ליוו אותה עד הבוקר ואז נפטרה אילנית.
מאיר ישב לידה, אחז בידה, לא בכה, לא דיבר. גופו הצטמק, פניו החשיכו. כך התאבל.
החיים חזרו אט אט למסלולם. אורית לקחה על עצמה את תפקיד עקרת הבית: ניסתה לבשל, לנקות, אבל הייתה רק ילדה. אחותו של מאיר, יהודית, הגיעה לעזור ולימדה את אורית: “אורית, מתי אבא יתחתן שוב?” “איני יודעת, ילדונת, מי יודע מה בליבו של מאיר.” ליהודית היו משפחה בעלה, יוסי, ושלושה ילדים. “אם צריך, תקחי אותנו אליך?” התעקשה אורית בשקט. “אל תדאגי. אבא שלכם לא יפגע בכם, הוא שומר עליכם מכל משמר.”
ברחוב כבר לחשו ש”מאיר ונועה אש ישנה שוב מלבלבת.” והחברות מחוץ למכולת אמרו: “נועה, מה נסגר איתה? חוזרת למאיר, שוכחת שיש לה בית.” “אוי, מסכנה,” ענו אחרות. “מאיר היה ונשאר בסלע איתו הוא רק לא מדבר, אבל נאמן היה לאילנית.” יושב ראש הוועד, גדעון בן-ציון, פיזר את הנשים: “די לרכל! מי מכיר בכלל את השכן באמת?”
בעבר, באמת הייתה למאיר ולנועה אהבה גדולה, רומנים יכלו להיכתב עליהם. אך מאיר נשלח לעבוד בבאר שבע לעונת הבציר, שם בילה חודשיים, ובינתיים החלה נועה להיפגש עם מתתיהו שטרן. כשחזר מאיר וגילה, הכה במתתיהו, ומאז חתך מהנוער. נועה המשיכה הלאה, נישאה למתתיהו, גבר פלרטטן ששתה הרבה על זה התחרטה שנים.
ברבות הימים, הבחינו שמאיר נמשך לאילנית, ואותה רואים פורחת, זורחת, מושכת עיניים בשיכון בכל שבת. “ככה היא אהבה משחררה את הלב,” לחששו כולם. אילנית מזמן אהבה את מאיר, אבל שתקה. סוף סוף, התחתנו בצניעות בלשכת הרישום. בחתונה לא היו כמעט אורחים רק יהודית, ולצד אילנית ענת, אמה, שילדה אותה בגיל מבוגר. השכנים רמזו שאולי זה בגלל יעקב בראש המועצה, שהאם הסתבכה איתו. ענת מעולם לא נישאה; השתמשה בכסף, שמחה, אך את אילנית גידלה שונה לגמרי.
שכן חשו רחמים על אילנית כשהתחתנה עם מאיר. “נו, הוא לא אוהב,” נאנחת ציפי שכנה. “איזה חיים מחכים לה…” אבל לאכזבתם, מאיר דווקא נותר נאמן שנים השכונה הייתה מלאה לשון הרע ואין מה להסתיר ברחוב.
חמש עשרה שנה חיו באהבה דוממת, ריב לא שמעו ביניהם. רק כשחלתה אילנית, התפרץ הכאב. מצב חסר סיכוי.
פעם אחת, עזבה נועה את ביתה, חיממה פיתות עם תמרים לילדים של מאיר, אבל נדחתה: “תודה, נועה, יהודית כבר הביאה לנו.” “אבל עשיתי במיוחד בשבילכם.” “גם היא עשתה באהבה.” “מאיר, בוא נפגש במעיין הערב…” “למה?” “שכחת את מה שהיה בינינו?” “עבר מזמן. אני אוהב את ילדיי, את אילנית…” “לא תשוב, לא תאהב אחרת,” ניסתה נועה. “אי-אפשר לחזור, הלב שלי שייך לאילנית,” סיכם מאיר, ופנה לילדיו. נועה נותרה לבד ברחוב.
בשנים שחלפו, הילדים גדלו. דודה יהודית המשיכה לבקר, וכבר ידעה: מאיר אוהב אחד לכל החיים. יום אחד פנתה לאורית: “שמעתי שאת מסתובבת עם יונתן בר-און.” “כן, ומה?” “כלום, תהיי זהירה, ילדה…” “אני אוהבת אותו בנשמתי.” “כך זה נראה, אך החיים עוד יכולים להפתיע אותך.” “לא, תצחקי אם יכזיב אותי, לא אוכל לאהוב שוב.” יהודית נגעה בידה בשקט: “מאמינה לך.”
בערב ישבו מיכאל ואורית וחיכו לאב. “מתעכב אבא.” “היום שישי, הוא הולך בכל רביעי, שישי ומוצ”ש לקבר של אמא.” “איך את יודעת?” “אתה בכלל לא מרגיש אותו, מיכאל…”
הם הלכו יחד לבית העלמין, על השביל הקטן בין הגינות. “הנה,” לחשה, מצביעה על דמות כפופה. מיכאל הקשיב ושמע את אביהם מדבר: “אילנית, אלו החיים כפי שבאו. אורית כבר מתחתנת בקרוב, יהודית עזרה לארגן לה כתובה והכול מסודר. אני מצטער שכשחיית חסרו לי מילים רכות, אבל הלב סיפר לך יותר מכל הדיבורים. לא יודע לדבר, רק להרגיש.” מאיר התרחק מן הקבר, ויצא בשער המתכת.
אורית הסתכלה על מיכאל, ודמעות עמדו בעיניו.
