מתנת שמיים… הבוקר היה קודר, עננים כבדים ריחפו נמוך מעל תל אביב, אי שם ברקע נשמעו רעמים חנוקים. סופה התקרבה – הסופה הראשונה של האביב. החורף כבר הסתיים, אך האביב עוד ממאן לבוא. עדיין היה קר, רוחות חזקות נשבו, ענני אבק סחפו עלים יבשים ממקום למקום. עשב ירוק מציץ בזהירות מתוך האדמה הנוקשה. ניצנים על העצים עדיין לא חשפו את אוצרותיהם. הטבע היה מלא ציפייה לגשם. החורף ההוא היה דל בגשמים, סוער, קר במיוחד. לא היה די מים באדמה שלא הספיקה “לנוח” מתחת לשמיכות השלג. עכשיו כולם המתינו לסערה. הסופה תביא את הלחות המיוחלת, תרווה את האדמה בגשם שופע, תשטוף אבק ולכלוך – ותחדש חיים. רק אז יתחיל באמת האביב – שופע, פורח, כמו אישה צעירה ומלאת אהבה ועדינות. אז תצמיח האדמה דשא ירוק ופרחים צבעוניים, עלים רוטטים, פירות מתוקים. ציפורים יצייצו וישירו, יבנו קינים בין הענפים הירוקים בפרדסים הפורחים. החיים ממשיכים. – סשה, בוא לארוחת בוקר! – קראה ויקה. – הקפה יתקרר. ריח קפה וביצים חביתה עלה מהמטבח. צריך לקום. אחרי השיחה הקשה של אתמול, לאחר הדמעות של ויקה, לילה ללא שינה ומחשבות כבדות – לא התחשק לקום. אבל חייבים – החיים ממשיכים. גם לויקה היה מבט עייף, עינים אדומות, כהות מתחת לעיניים. היא הגישה לו לחי חיוורת לנשיקה, חייכה בעייפות. – בוקר טוב, יקירי! נראה שבדרך סערה. אלוהים, כמה אני רוצה שירד כבר גשם! מתי יבוא האביב האמיתי? תקשיב, מתוק שלי, נזכרתי בשיר: אני מחכה לאביב, כמו לגאולה מהקור ומהבדידות של החורף אני מחכה לאביב, כמו לתשובה לכל הסבכים של החיים ונראה לי – כשהוא יבוא הכול יתבהר מיד הוא היחיד שיכול לסדר הכול טוב לישר להפוך יציב ובטוח איפה אתה, אביב? כבר תבוא! סשה חיבק את כתפיה הדקות, נשק לראשה הבלונדיני העצוב. שיערה הדיף ריח של מדבר ושל פתיליה. הלב התכווץ. מסכנה שלי, ילדה אהובה – למה אלוהים מעניש אותנו? הייתה לנו תקווה – רק בה החזקנו כל השנים. ואתמול, הפרופסור המפורסם, תקוותם אחרונה, שם קץ לכל הציפיות. – מצטער, אבל לא תוכלו להביא ילדים לעולם. סשה, השירות שלך בצ׳רנוביל עשה את שלו. הרפואה חסרת אונים כאן. צר לי, אין לי איך לעזור. ויקה ניגבה את עיניה, הזיזה את השיער בהחלטיות. – סשה, חשבתי והחלטתי. ניקח ילד ממעון ילדים – הרי יש כל כך הרבה ילדים אומללים. ניקח בן, נגדל אותו – גם לנו יהיה בן. מסכים? חיכינו לו כל כך הרבה שנים! – ודמעותיה זרמו כמים. סשה חיבק אותה אל ליבו וגם לא הצליח להחזיק דמעות. – כמובן, מסכים! אל תבכי, יקירתי, אל תבכי. ואז נשמע רעם אדיר – הבית כולו רעד. וזלגו הגשמים. נפתחו ארובות השמים! סוף סוף – אלוהים שמע את התפילות שלנו! הגשם המיוחל שטף את העיר. מבעד לחלון הפתוח חדר ריח הגשם והאוויר הקר ריענן את הלב. המטען השחור שעטף את נפשותיהם החל להתפוגג, להישטף בגשם הראשון של האביב. רק רצו שהגשם יימשך עוד רגע. הגשם – סמל החיים, ההתחדשות, הפריחה! כעבור כמה ימים עמדו מול שערי מעון הילדים. נקבעה להם פגישה. הם באו לבחור את הבן – הבן המיוחל, הילד שטרם ראו וכבר אהבו. הלב דפק במהירות, הנשימה נעצרה מרוב התרגשות. סשה לחץ על הפעמון – הדלת נפתחה, כבר חיכו להם. השיחה עם מנהלת המעון התקיימה ימים קודם לכן; כעת הובילו אותם להכיר ילדים שיכלו להיות בנם. כבר בחדרה הראשון פגשו ילדה – ישבה במכנסיים רטובים על סדין רטוב. חולצה מלוכלכת, עיניים גדולות ועצובות, מלאה נטישה וריחוק. הלב התכווץ – כך נראה מעון, בית ילדים עזובים. המשיכו הלאה, וראו תינוקות נקיים במיטותיהם. האחות הוציאה אותם בזהירות, הציגה בפניהם – כמו בשוק, חשב סשה. ואנחנו, כמו קונים. – סשה, בוא נחזור לאותה ילדה מסכנה, לחשה ויקה. – אחותי, בואי נראה את הילדה מהחדר הראשון, את הכחולה-עיניים. – אבל הרי באתם בשביל בן! הילדה הזו לא מתאימה. – אנחנו רוצים לראות דווקא אותה. האחות התבלבלה, אבל החזירה אותם חזרה. – אקרא לאנה פטרובנה, אנא חכו כאן. ויקה לחצה על כתפו של סשה. – סשה, בוא ניקח דווקא אותה, הלב שלי קרא אליה. – גם שלי. היא מזכירה אותך – גם העיניים וגם השיער. כל כך מסכנה! האחות חזרה עם המנהלת. אנה פטרובנה נראתה מודאגת. – בחרתם בילדה לא קלה. לא מתאים לכם. – למה? היא מצאה חן בעינינו, והיא ממש מזכירה את ויקה! תראי בעצמך – העתק של ויקה! הובילו אותם לחדר, הילדה כבר רחוצה, לבושה, והפעם מחויכת – לחיים ורודות, עיניים מזהירות. ראתה את המבוגרים, חייכה, שלחה ידיים. כשניסתה לעמוד – התברר שכפות רגליה מסובבות לאחור. סשה הרים אותה אל זרועותיו – הילדה נצמדה אליו, והוא חיבק אותה חזק. ויקה פרצה בבכי, וגם עיניו של סשה התמלאו דמעות. – בואו אליי, אמרה אנה פטרובנה, ואחזה את הילדה. הם נכנסו למשרד. הילדה נולדה לזוג מבוגר בכפר בצפון. ניסו להיפטר ממנה כי נולדה עם עיוות ברגליים. האב לא רצה לקחת אותה הביתה, אמר שאין לו אמצעים לנתח, וגם אין רצון לגדל “מעוותת”. לכן הילדה הגיעה למעון. – עכשיו תחליטו – האם אתם רוצים ילד כזה. יש לה סיכוי להיות נורמלית, אך זה ידרוש מאמץ רב, הרבה הוצאות ובעיקר אמונה ואהבה גדולה. אל תמהרו. אציע לכם להתייעץ עם פרופסור שטיפל בילדה, והוא יסביר לכם מה צפוי. אעניק לכם חודש לחשוב, אל תבואו בינתיים – הילדים מתרגלים מהר. הפעם האחרונה; אם תתחרטו – קשה לתקן. עבר חודש. עוד באותו יום החליטו ויקה וסשה – לוקחים את הילדה. הפרופסור הסביר: סדרת ניתוחים תתקן כמעט הכול, לא יישארו אפילו צלקות – הילדה תרוץ כמו כל ילדה אחרת. בחישוב זה כל שכללו למכור את הרכב החדש ואת הבית שבנו, להתקיים בינתיים בדירה קטנה, והעיקר שתהיה בת בריאה. ציפו בקוצר רוח לסיום החודש. שוב עמדו בפתח המוכר ובלב פועם נכנסו למשרד. סשה עם זר אדמוני, ויקה עם תיק מלא מתנות. עיניה של אנה פטרובנה דמעו מאושר – עוד ילדה מצאה בית! אל חדרי הילדים – והנה לנה הקטנה: גדלה, שיערה הבהיר מסתלסל, לחייה סמוקות, השיניים הראשונות בקעו. הילדה מפטפטת, מחייכת. סשה מרים אותה, לנה חובקת אותו בזרועות קטנות. אל ויקה היא ניגשת, וכולם דומעים. יום שלם למדו מהצוות על טיפול בה, אבל הילדה נשארה להשלמת תהליך אימוץ. האבא הביולוגי נשלל מהזכויות בהמלצת המנהלת – שלא יוכל להתחרט. לבסוף – הילדה בבית, וויקה משקיעה בה את כל ליבה, מתפנה לעבודה לקראת הניתוח הראשון בתל השומר. חודש בבית החולים, ואז כבר מראה לאבא איך היא אוכלת בכפית, מחקה חתול, מחייכת. עדיין קשה לראות את הרגליים, יוצאים איתה החוצה במכנסיים ארוכים. הילדה פקחית, חברותית, מדברת מוקדם, מכירה את כולם, ואוהבת את סשה במיוחד – עכשיו הוא “אבא שלי”. גם ויקה כבר קוראת כך – אבא שלי לא יכול בלעדיה. אחרי שנה – סדרת ניתוחים נוספת. נסיעות רבות לתל השומר. הילדה עברה המון, גם ההורים סבלו שעות ללא שינה לצד מיטתה. ואז – הניצחון: רגליה כמו של כל ילדה. מסוגלת לרוץ, לקפוץ. בגיל חמש – גן; שם גילו את כישרון הציור. המליצו לטפח אותו. בגיל שש – בית ספר לאמנות. עבודותיה הופיעו בתערוכות ילדים – נופים צבעוניים, ושמחת חיים ניכרה בהן. כולם הופתעו מגילה הצעיר – כישרון אמיתי. בגיל שבע – עולה לכיתה א׳. מהיום הראשון מנהיגה כיתה – מצטיינת, שמחה, חברותית. מציירת להפליא, רוקדת בלהקת מחול, מוקפת תמיד חברים – היכן שהיא, יש שמחה וצחוק. ההורים גאים, ואף אחד לא יודע איזה דרך עברה לנה הקטנה ואילו הקרבות עברו הוריה – לא אלה שילדו אותה, אלה שגידלו באהבה. גם אלוהים לא שכח את סשה וויקה – מאז שלנה הגיעה אליהם, המזל מאיר להם פנים. העסק הקטן של סשה התחזק, זמן מה אחר כך עברו לגור בתל אביב, רכשו דירה טובה, הכניסו את לנה לבית ספר יוקרתי, והיא – עדיין מצטיינת, עדיין יוצרת אמנות, נערה יפהפייה, בלונדינית עם עיניים כחולות וצמה ארוכה, אהובת כולם. מתנת שמיים – ככה קוראים לה.

מתנה משמיים…

הבוקר נפתח כאן באבן יהודה באפור כבד. ענני סערה השתרכו בגובה נמוך, אי שם ברקע נשמעה רעם עמומה. מתקרבת סערה. הראשונה של האביב הזה.

החורף התפוגג סוף סוף, אבל גם האביב לא ממהר להגיע. עדיין קר, רוחות מציקות מניפות ענני אבק ועלים יבשים ממקום למקום. רק מעט עשב ירוק מגיח מהאדמה הקשה. ניצני העצים, כמו ישראלים ביום שישי, מתלבטים אם לצאת כבר החוצה.

הטבע מחכה לגשם. החורף השנה היה דל בגשמים, רק קצת טיפות פה ושם. האדמה נותרה יבשה, וכבר כמה ימים שהיא מתה לשתייה טובה, להתנקות, להתחדש. והסערה הזו היא הכרטיס שלה להתחלה חדשה. הגשם יחזיר לה חיים, יפול בעוצמה כמו מבצע התרמה של ילדי הגן, ויביא איתו תקווה. אחרי הגשם, יבוא האביב האמיתי נדיב, מלא צבעים, כזה שיגרום לשמיים להחוויר מרוב גאווה.

הפריחה תחזור, הדשא יהיה ירקרק ותוסס, עונת האבטיחים והאפרסקים תתחיל. ציפורים יתחילו לבנות קן בעצי התפוזים, וילדים קטנים יחפשו חיפושיות בגינות. החיים ממשיכים, כמו תמיד.

נמרוד, קום! קראה תהל מהמטבח. הקפה יתקרר!

ריח חביתות וקפה שחור התפשט בדירה. צריך לקום. אחרי שיחה ארוכה אמש, עם דמעות בלילה לבן ארוך, ממש לא התחשק לקום. אבל מה לעשות, החיים לא מחכים.

גם לעיניים של תהל לא היה מצב: אדומות, עייפות, שקעים מתחת. היא הושיטה לו לחי לנשיקה, העלתה חיוך רפה.

בוקר טוב, אהוב שלי. נראה לי הולך להיות גשם רציני היום. אלוקים, כמה אני מחכה לגשם הזה! אולי הגיע הזמן לאביב? תקשיב רגע, עלה לי שיר:
אני מחכה לאביב,
כמו שמחכים לשבת
הלב מחפש מרגוע,
מצפה לפלא קטן.
אולי עם האביב,
הכול יהיה שמח
פשוט
אמיתי
ברור
בטוח.
נו, איפה את, אביב? בואי כבר!

נמרוד חיבק אותה, נשק לראשה הרכון. השיער שלה הריח כמו כרמל אחרי גשם. ליבו התכווץ. מסכנה שלי, נסיכה שלי, מה כבר עשינו שאלוקים בחר לשלוח לנו את המסע הזה? כל השנים חיינו מתוך תקווה. לא היה פשוט, אבל התקווה החזיקה אותנו.

ואז, אתמול, הפרופסור התקווה האחרונה סגר סופית את הדלת.

מצטער, אבל לא תוכלו להביא ילדים. נמרוד, הזמן שלך בשירות הצבאי ליד דימונה כנראה לא עבר בלי מחיר. אין מה לעשות. מבחינת הרפואה אין יותר פתרונות. אני באמת מצטער.

תהל מחתה את הדמעות, פרעה את שיערה באומץ.

שמע, נמרוד, חשבתי הרבה. בוא נאמץ ילד מהפנימייה. יש כל כך הרבה ילדים שצריכים בית. נאמץ ילד, יגדל ויהיה לנו בן. אתה מסכים? כל כך הרבה זמן אנחנו רוצים בן, כל כך הרבה…

הדמעות שטפו פנים, ונמרוד חיבק אותה חזק, מנסה לעצור את הדמעות שלו.

ברור שאני מסכים! אל תבכי, אהובה, אל תבכי.

ופתאום בום! רעם אדיר הידדלי, כאילו מישהו החליט סוף סוף לתת לבית שלנו סטירה רצינית. ואז גשם! גשם אמיתי, סוחף, שמיים פתוחים לגמרי. אולי סוף סוף אלוהים שם לב אלינו!

הגשם ירד בחוזקה, האפרוריות הפכה כמעט ללילה. הברקים, הרעמים, והריח הזה של אדמה רטובה אי אפשר היה להישאר אדישים. נמרוד ותהל עמדו מחובקים ליד החלון, מרגישים שהענן הכבד בנפשם נשטף לאט לאט החוצה. הלוואי שיימשך עוד רגע. גשם האביב סימן שהחיים ממשיכים.

כמה ימים אחר כך, הם עמדו ליד דלת פנימיית “בית עליזה”. נקבעה להם פגישה. באו לבחור בן, בן שכל כך הרבה זמן חיכו לו. כבר אהבו אותו, עוד לפני שפגשו אותו, אהבה שהצטברה בלב כל השנים. הציפייה לאושר האמיתי.

הלב דפק, נשימה נעתקה. נמרוד לחץ על הפעמון. הדלת נפתחה. מחכים להם בפנים.

שיחה עם מנהלת הפנימייה כבר הייתה. עכשיו פשוט לראות את הילדים שיכולים להיות שלהם. בחדר הראשון, שעוברים בו, הם פוגשים ילדה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה יושבת על שמיכה רטובה, בעיניים ענקיות כחול כינרת, עם אף מטפטף וחולצה רחוקה מתצוגת אופנה.

הילדה נראית כמו עזובה. הלב נמעך. זה הבית של הילדים ששכחו אותם!

ואז עוברים לחדר השני שם מיני-גן חמוד, כל תינוק עטוף היטב, אחות שולפת פוסטרים של נתונים וטפסים. מוציאה תינוק, מחזיקה, מסבירה ממש כמו שוק בארבעה קילו. רק חסר לשאול “כמה על הבן הזה?”

נמרוד, אפשר לחזור לראות את הילדה ההיא? לוחשת תהל. נמרוד מהנהן.

אחות, אפשר לראות שוב את הילדה מהחדר הראשון? הכחולת עיניים?

אבל רציתם בן! את הילדה הזאת בכלל לא קיווינו להציג.

בכל זאת, אנחנו רוצים לראות אותה שוב.

האחות מתבלבלת, רואה שאין לה ברירה מובילה חזרה.

אני אקרא לרינה מנהלת הפנימייה. אל תחכו פה רגע. מסמנת על הכיסאות.

תהל מתקרבת לנמרוד.

נמרוד, בוא נאמץ אותה. היא נגעה לי בלב.

גם לי. כל כך דומה לך… והעיניים… והשיער, והיא כל כך עדינה.

האחות חוזרת עם רינה, שנראית לחוצה.

בחרתם לא נכון. הילדה לא בשבילכם.

למה? היא פשוט נהדרת, ממש דומה לתהל! תראי כפילה!

נמרוד צועד לעבר הילדה. בינתיים כבר ניקו אותה, החליפו בגדים, קיפלו שמיכה לחה. העיניים שלה כבר מבריקות, לחיים אדומות. ברגע שהם נעמדים לידה היא מחייכת, עם גומות חן על הלחיים ומושיטה ידיים.

תהל נרגשת כל כך, אבל… כשהילדה מנסה לעמוד, מתגלה שהרגליים שלה פונות אחורה. נמרוד מיד מרים אותה בידיים, הילדה נדבקת ללחיו, קפואה כמו פסל.

דמעות עולות. תהל קוברת פנים בכתפו. רינה סבה ומוחה דמעה.

תיכנסו אלי, בבקשה. אחות קחי את נועה.

הם נכנסים. נועה, זה השם שלה. נולדה להורים מרובת ילדים בגליל העליון, בקיבוץ מרוחק. ההורים כבר מותשים מילדים. הילדה הגיעה עם בקיעים ברגליים, כפות רגליים מעוותות.

כשביקשו מהאבא לקחת אותה הביתה ולנתח, הוא פשוט ויתר. “אין לנו כסף, ומה נעשה עם ילדה מוגבלת בבית?” היה אומר, “בקושי זזים פה.” וכך נועה הגיעה לבית עליזה.

עכשיו, תחשבו טוב. יש לה סיכוי לחיות חיים רגילים, אבל מדובר בעבודה, הוצאות, מסירות וסבלנות בעיקר מסירות ואהבה. יש לכם חודש לחשוב, בלי לחזור אלינו יותר מדי. אל תתנו לה תקוות לשווא. וכאן פונה רינה, רושמת כתובת של פרופסור שראה את נועה. יספר לכם הכל.

כבר באותו ערב, נמרוד ותהל יודעו נועה תהיה שלהם. הפגישה עם הפרופסור בתל אביב מאשרת: כן, יהיו כמה ניתוחים קשים, אבל הכול יסתדר. בסוף הילדה אפילו תרוץ ותשתולל כמו כולם. נמרוד עושה חישוב מהיר אם ימכרו את הג’יפ החדש והמשכנתא של הבית בנס ציונה, אולי זה יספיק לניתוחים ולנסיעות.

בינתיים יעברו לדירה קטנה ברעננה העיקר שתהיה ילדה בריאה. חודש ההמתנה עובר באיטיות, ואז הם חוזרים בשנית לבניין המוכר.

עם זר של פֶיוֹנִיוֹת (ורודות, כמובן), ותיק ענק עם מתנות, עומדים אצל רינה הנרגשת, שמתאפקת שלא לבכות. עוד ילדה מוצאת בית!

נכנסים יחד, מוצאים את נועה עכשיו כבר עגולה, לחיים ורודות, תלתלים בלונדיניים, שני שיניים חדשות והכול חיוך. נמרוד מרים אותה ונועה מתחבקת סימן ראשון של בית.

הולכים ותהל, נפגשים עם הצוות הרפואי. לומדים להאכיל, לנקות, לעקוב אחרי פיפי כל מה שצריך. תהליך האימוץ מורכב, ביורוקרטי, תביעות ועורכי דין והכול. ההורים הביולוגיים איבדו זכויות. נועה עכשיו רשמית שלהם.

לבסוף, נועה בבית ברעננה. תהל עוזבת עבודה ומתמסרת לגידול. מתחילה תקופת הכנה לניתוחים בתל אביב. חודש ארוך של בית חולים, מדגימים לנמרוד איך נועה לומדת לאכול לבד, מחקה חתול ב”מיָאו”, משחקת עם בובה. מתהלכת קצת כמו ברווזון אבל נועה חמודה, מלאת שמחת חיים, מדברת מוקדם, מכירה את כל השכנים בשם.

והכי אוהבת את נמרוד. “אבאשי,” היא קוראת לו. תהל כבר אימצה את הכינוי. ולנמרוד נועה היא אור עיניו, השמש של המשפחה.

אחרי שנה, מתחילים עוד ניתוח ברגליים, שוב נסיעות, שוב לילות לבנים של תהל ליד מיטה. חודשים של כאב, טיפול, דמעות. ויום אחד הנס: הרגליים כמו חדשות. נועה רצה, קופצת, בדיוק כמו כל ילדה בשכונה.

בגיל חמש נכנסת לגן יצירתי ישר מזהים את הכישרון לציור. ממליצים להמשיך לפתח. בגיל שש בית ספר לאמנות לילדים. הציורים שלה, שמחים, צבעוניים, ממלאים תערוכות ילדים. כולם מתפלאים על הגיל כישרון מלידה.

בגיל שבע, נועה עולה לכיתה א’ מיד נהיית מקובלת. מצטיינת, שובבה, צוחקת, מנהיגה. ממשיכה לצייר, גם רוקדת בחוג מחול. חברים בכל פינה, עוזרת לכולם. ההורים הולכים לאסיפות בגאווה, שומעים רק שבחים. אף אחד לא מנחש מה נועה ומשפחתה עברו לא ילדה ביולוגית, אלא ילדה שזכתה באהבתם האמיתית.

ואלוהים, כרגיל, לא נשאר אדיש: אחרי שנועה הגיעה, המזל לא פוסק. העסק של נמרוד במרכז פורח, הדיור משתדרג קונים דירה חדשה בהרצליה. נועה לומדת בבית ספר מבוקש, הופכת לילדת פלא בעיני כולם. היום היא כבר בכיתה ו’, עדיין מצטיינת, עדיין הולכת לאמנות, עדיין מצחיקה את כולם. יפה, כחולת עיניים, עם צמה בלונדינית מדהימה, אהובה, חייכנית, הילדה של כולם.

מתנה משמיים איך אפשר לסכם את זה אחרת?