תְּשׁוּרַת הַחֲתֻנָּה מֵהַחֲמִוֹת: כְּלוּם זֶה טוֹב יוֹתֵר!
לִיאוֹר וְתָּמָר הִתְכַּוְּנוּ לְהִתְחַתֵּן. הַחֲתֻנָּה הָיְתָה בְּמֶרְחַקְתָּהּ, כְּשֶׁהַמְנַחֵן הִכְרִיז: הִגִּיעַ הַזְּמַן לְתְּשׁוּרוֹת! תְּחִלָּה בֵּרְכוּ הוֹרִים שֶׁל הַכַּלָּה, וְאַחַר כָּבְשָׁה אִמָּא שֶׁל תָּמָר, רִבְקָה לִוי, עִם קֻפְסָה גְּדוֹלָה מְקֻשֶּׁטֶת בְּתָכֵל.
“וָאוּ, מַה יֵּשׁ כָּאן בְּדֶרֶךְ הֶפְלֵא?” לִחֲשָׁה לִיאוֹר בְּסַפְקָנוּת לְתָמָר.
“אֵין לִי שׁוּם יְרַק. אִמָּא שָׁמְרָה זֹאת בְּסוֹדִיּוּת,” הֵשִׁיב הַחָתָן בְּתִמָּהוֹן.
הֵם הֶחְלִיטוּ לִפְתֵּחַ אֶת הַתְּשׁוּרוֹת רַק בַּמָּחֳרָת, כְּשֶׁהַהֲמֻלָּה תִּשָׁכַּךְ. לִיאוֹר הִצִּיעָה לְהַתְחִיל דַּוְקָא עם הקופסה של החמות. הן שחררו את הקישוט, הריחם את המכסה ונעצרו בתדהמה.
כְּבָר מִזְּמַן שָׁמְתָה לִיאוֹר לַתְּפִיסָה הַמּוּזָרָה שֶׁל תָּמָר: הוּא לֹא לָקְחַ דָּבָר בְּלִי לִשְׁאוֹל, אֲפִלּוּ דָּבָר קָטֵן.
“אֶפְשָׁר לִקְחַת אֶת פְּרוּסַת הַשּׁוֹקוֹלָד הָאַחֲרוֹנָה?” הוּא שָׁאַל בְּרֹךְ וּמָבַט בַּפְּרוּסָה הַבּוֹדֵדָה בַּקַּעֲרָה.
“בֶּטַח!” עָנְתָה לִיאוֹר בְּשַּׁלְמָה. “אֲפִלּוּ לֹא הָיִיתָ צָרֵיךְ שְׁאוֹל.”
“כָּךְ חִנֵּכוּ אוֹתִי,” חִיֵּךְ תָּמָר בְּמוּּבָכָה כְּשֶׁפָּרַם אֶת הַעֲטָפָה.
רַק אַחֲרֵי חֳדָשִׁים אֲחָדִים הֵבִינָה לִיאוֹר מֵאַיִת הַתְּפִיסָה הַזֹּאת בָּאָה.
פַּעֵם אַחַת הִזְמִין תָּמָר אוֹתָהּ לְהַכִּיר אֶת הוֹרָיו רִבְקָה וְאֵלִי לִוי. בַּהַתְחָלָה נִרְאֵיתָ הַחֲמוֹת יְדִידוּתִית, אַךְ הָרושֶׁם הָרִאשׁוֹן נָמַג מִהֵר כְּשֶׁהֵזְמִינוּ לַאֲלֵה.
לִפְנֵי כָּל אוֹר הָחַ הָיָה צַלַּחַ בְּתוֹכָהּ שְׁתֵּי כַּפּוֹת תַּפּוּחֵי אַדְמָה וּפְרִידָה קָטַנְטֹנֶת. תָּמָר סִיֵּר מַהֵר וְשָׁאַל בְּשֶׁבֶת אִם יֵשׁ עוֹד.
“תָּמִיד הוּא אוֹכֵל כְּמוֹ פָּרָה! אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׂבִּיעַ אוֹתְך?” רִבְקָה הִתְרַגְזָה בְּקוֹל, מַשֶׁהוּ שֶׁהִפְתִיעַ אֶת לִיאוֹר.
כְּשֶׁאֵלִי בִּקֵּשׁ תּוֹסֶפָה, רִבְקָה שָׁפְכָה לוֹ בְּחִיּוּךְ צַלַּחַת מְלִיאָה. לִיאוֹר הִמְשִׁיכָה לֶאֱכוֹל בְּתִדְהָמָה, מוּתְרָעת מֵהַדֵּחָה שֶׁל הַחֲמוֹת מִבְּנָהּ שֶׁלָּהּ.
בְּעִתֵּי הֲכָנוֹת לַחֲתֻנָּה, רִבְקָה הוֹפִיעָה אֶת פָּנֶיהָ הָאֲמִתִּים. הַכֹּל הָיָה יָקָר מִדַּי בְּעֵינֵיה: הַטַּבָּעוֹת, הַמִּסְעָדָה, הַתַּפְנוּקִים.
“לָמָּה כָּל הַהוֹלֵלוֹת? אֶפְשָׁר גַּם בְּזוֹל!” הִתְלוֹנְנָה בְּפַתְחָנוּת.
בְּסוֹף סוֹף, לִיאוֹר נִמְלְאָה.
“אֲנַחְחוּ נְתַקְשֵׁל בְּזֶה!” הִיא פָּרְצָה. “אֵין זֶה הַשְּׁקָלִים שֶׁלָּךְ, וּלֹא הַהַחְלָטָה שֶׁלָּך!”
נִכְלֶמֶת, רִבְקָה הִשְׁתַּתְּקָה מֵאָז וְאִלְצָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לָבוֹר לַחֲתֻנָּה.
יומיים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה, אֵלִי הוֹפִיעַ בְּהֶפַּעַ לָבַקְרָם.
“בֵּן, תַּעֲזוֹר לִי עִם הַתְּשׁוּרָה,” בִּקֵּשׁ וְהוֹבִיב אֶת תָּמָר לָרְכֶבֶת.
הוּא קָנָה מְכוֹנַת כְּבִיסָה בְּמֶשֶׁךְ רַעֲיוֹנוֹת כְּדֵי לֹא לִשְׁמוֹעַ אֶת אִשְּׁתוֹ הַמַּרְגִּיזָה. הִתְוַדּוֹת: הֵם הִתְעַצְבְּנוּ חָזָק, כִּי רִבְקָה מָר
