מתנת הגורל
אלעד הגיע לבקר את אמא שלו בשעה מאוחרת; היא לא התפלאה, זה קורה לו מדי פעם. מאז הגירושים אלעד גר לבדו, ובנו איתי מתגורר עם אימו.
“איתי חיכה לך,” אמרה לו אמא, “הבטחתם ללכת יחד להחליק על הקרח. נרדם לא מזמן, עדיף לא להעיר אותו. עכשיו אחמם לך משהו, תאכל ותלך לנוח.”
אלעד אכל, ואז נכנס לחדרו של איתי, שכב לידו. השינה לא הגיעה מהר; משום מה עלו בו זכרונות מאשתו הראשונה, נעה. אחריה היו עוד שתיים אך זה כבר לא היה אותו דבר.
את נעה הוא מעולם לא שכח. הם גדלו יחד מהגן, שכנים, למדו באותה כיתה, ואחר כך התקבלו יחד לאוניברסיטה. כך התחתנו, תמיד זה לצד זו. ההורים משני הצדדים שמחו כולם כבר התרגלו לזוג הזה.
כולם התפעלו מהזוגיות היפה שלהם. הם חיו בדירה שנעה ירשה מסבתא שלה. עם הזמן דבר אחד העיב על הנישואין: נעה לא הצליחה להיכנס להריון. הכל היה בריאות, פרנסה חוץ מילדים.
הציעו לנעה לנסוע לאילת לנפוש ולזכות בטיפול, אך אלעד התנגד.
“אני לא רוצה שתחזרי משם פתאום עם ילד של מישהו אחר,” פלט בחצי הלצה, חצי ברצינות.
“אתה לא סומך עליי?” שאלה בעיניים לחות מדמעות.
ההורים הציעו לאמץ ילד, ואלעד לא הסכים לשמוע.
“אני רוצה ילד משלי, זה הכל…”
לרגל עשר שנות נישואין חגגו בביתם, האורחים חיכו לאלעד שהתעכב, עד שייאוש קל השתלט, ומרביתם עזבו מוקדם. השולחן נותר עמוס תקרובת כמעט ללא מגע.
אלעד לא חזר הביתה באותו לילה. נעה הייתה שבורה, בכתה, בודדה, וידעה שזה היה עניין של זמן. לאחרונה אלעד השתנה. בבוקר חזר וסיפר שעבר את הלילה אצל אישה עם שני ילדים, שהבטיחה ללדת לו עוד ילד ולתת לו אותו לגידול.
“מה אתה עושה, אלעד? ככה בוגדים? לא התייעצת איתי… לא אסלח על בגידה, לך מכאן…” בכתה והתחננה. ואז ביקשה שילכו יחד לאמץ ילד.
“חס וחלילה. שתתני לו את שם המשפחה שלי ותגררי אותי לתשלומי מזונות?”
נעה התקשתה מאוד עם הפרידה, ההשפלה הייתה קשה רק התמיכה ממשפחה וחברים החזיקה אותה. רצונה לאמץ לא הוגשם אישה בודדה לא מקבלת בקלות אישור לאימוץ.
נעה נעלה את הדלת מאחורי אלעד לתמיד. עשר שנים של ציפייה, תקווה, כדורים מרים, זריקות, ריח בתי חולים, ושקט שהכביד משנה לשנה. הוא עזב בשקט, אפילו בנימה עניינית:
“סליחה, נעה. התעייפתי.”
חצי שנה אחר כך שמעה מאלעד שבן נולד לו. העולם לא התמוטט, רק הפך דהוי כמו תמונה ישנה.
שנה שלמה חיה מכנית: עבודה-בית-נדודי שינה. יום סוער אחד, בקפה קטן בו חיפשה מחסה מהגשם, ראתה את גיא חבר ותיק של אלעד, תמיד היה לב ליבה של כל חבורה. עכשיו ישב מולה גבר עייף, מחזיק כוס ריקה ביד רפויה.
“גיא, שלום,” נעה אמרה בעדינות.
הוא הרים מבט עייף וחייך חיוך דהוי.
“נעה?! מה את עושה פה?”
התחילו לדבר. הכל נשפך החוצה:
“רינת ואני נפרדנו תמיד אהבה כסף, ואז העסק קרס. הייתה שריפה במוסך, חובות. רינת פשוט זרקה אותי מהבית אחרי שנגמר לי הכסף. אין לי הורים אין לי לאן ללכת.”
“בוא אליי,” הציעה בהפתעה אפילו לעצמה.
לא היה בזה רחמים. היה פתרון לעזור לחבר בצרה. היא לא חשבה על הצלה ולא על רומנטיקה בבית הריק והכבד שלה הופיע אדם שמצבו קשה משלה.
“זה נוח לך? ומה עם אלעד?”
“אתה לא יודע? הוא עזב אותי כי לא יכולתי ללדת לו ילד… עבר הלאה…”
גיא הופתע.
“מצטער, נעה. לא יוצא לי לדעת אנחנו לא נפגשים שנים. כנראה זה הגורל.”
“אני כבר רגילה,” ענתה בשקט.
גיא עבר לספה. ימים הלך כמו צל, התנצל על כל פרוסת לחם. לאט לאט חזר אליו הצבע: תיקן ברז דולף, הרכיב ארון מתפרק, הכין ארוחה. היה בו רוך ושלווה. בנוכחותו השקט הפסיק להיות עוין הפך רגוע.
בערבים דיברו. נעה הצליחה לסדר לו עבודה אצלה במשרד. גיא היה מאושר. כך, צעד צעד, התחילו לחיות יחד. לבסוף התחתנו.
יום אחד פגשו במקרה את רינת, גרושתו של גיא. היא הביטה עליהם בזלזול ואמרה בבוטות:
“בהצלחה, שיהיה לך ממנו אולי יעשה לך ילד.”
“הלוואי,” ענתה נעה, “תודה על הברכה.”
עם גיא חזרה להרגיש שמישהו דואג לה, שהיא חשובה. צחקה באמת, לא בשביל הנימוס החלה לחיות, עם תכנונים, עם דילמות על סרטים, עם קפה בבוקר במטבח.
פעם אחת שוחחו ברצינות. גיא ראה שהיא מתייסרת מהעדר ילדים.
“נעה, מה דעתך לאמץ ילד?”
נעה לא האמינה הפתעה והתרגשות מילאו אותה.
“זה האושר הכי גדול בשבילי, גיא, זה החלום שלי מאז ומתמיד… חששתי שתתנגד…”
גיא חייך.
“אם ככה אין מה לדחות. מחר מתחילים לברר ולשאול.”
“אתה האחד והיחיד שלי,” אמרה וצחקה באושר.
התחילו לאסוף מסמכים לאימוץ, חיכו לאישור, נסעו לבקר בבתי ילדים. ואז נעה שמה לב משהו מוזר קורה, הגוף משתנה. עשתה בדיקה בבית מרקחת שתי פסים ברורות והלב פעם בחוזקה.
היא רצה להראות לגיא “גיא, תראה, אנחנו עומדים להיות הורים!”
“באמת, נעה? לא ייאמן! מחר נלך לרופאה לבדוק!”
הרופאה אישרה הריון ראשון של נעה.
לגיא ולנעה הגיע סוף סוף חג אמיתי לחיים. ארבע עשרה שנים של כמיהה וכל זה התחלף בשמחה של ממש.
גיא דאג לה, לא נתן לה להרים דבר כבד, פינק אותה במה שאהבה.
סוף סוף זכּו באוצר בת.
וביום המיועד נולדה להן יערה ילדה יפה, בריאה ובהירת עיניים. גיא לא הצליח להסתיר הדמעות כאשר לקח את הבת מהיולדות, ואמר בלחש:
“סוף סוף כולנו בבית. מחכה לנו חיים ארוכים ומאושרים. יש לנו את האוצר האמיתי שלנו.”
הבית התמלא במשמעות חדשה: קולות, ריחות של תינוקות, לילות לבנים ושניהם ביחד, יד ביד. האושר לא היה מושלם היו קשיים, ריבים, עייפות. אבל החוסן היה כמו עץ זית ישן: מחוסן, עקשן.
יום קיץ אחד טיולו בפארק עם העגלה, יערה נרדמה. הם הלכו מחובקי ידיים, ופתאום כמעט נתקלו באלעד. הוא היה לבדו, מבוגר יותר, עיניו כבויות. בידו בקבוק בירה. נעצרו, דממה קלה.
“שלום,” פלט לבסוף אלעד.
המבט שלו עבר מהפנים הקורנות של נעה, אל גיא ואל העגלה.
“שמעתי שטוב לכם.”
“כן,” ענתה נעה בפשטות. “הכל נפלא. ואצלך?”
הוא משך בכתף, עיניו לצד.
“נו… התחתנתי עוד פעמיים. לא הסתדר. איתי עם אמא שלו, אני מבקר אותם. לבד… מה לעשות.”
בקולו לא היה כעס רק מרירות של הרגל. הביט בגיא לרגע, נאנח והנהן קלות.
“טוב, לא אעכב אתכם. להתראות.”
הלך לדרכו, כפוף, בודד בתוך הפארק השוקק חיים.
גיא חיבק בעדינות את נעה לכתפה.
“נלך, אהובתי,” לחש לה. “יערה עוד רגע תתעורר, ואנחנו הביתה.”
נעה אחזה בעגלה והמשיכו בדרכם, אל הבית שלהם: לא מושלם, אבל אמיתי, בנוי לא על חלום אלא על שברים שהפכו יסודות.
וכך למדו לפעמים הדרך לאושר שלנו אינה מתחילה בניצוץ, אלא באורך רוח, בחמלה ובנכונות לבנות מחדש. רק אז נפתחת דלת למתנה של הגורל.
תודה על הקריאה. ברכה ושגשוג לכולכם.
