מַתָּנָה שֶׁל גּוֹרָל
יונתן הגיע לבית אמא שלו בשעה מאוחרת. שָׂרִית, אמו, לא הופתעה זה קרה הרבה עם הבן שלה. מאז הגירושים יונתן גר לבדו, הבן שלו, מתן, גר עם אמא שלו.
מתן חיכה לך, הבטחת לקחת אותו להחלקה על הקרח. נרדם לא מזמן, אל תעיר אותו עכשיו. אני אחמם לך משהו, תאכל ואז תלך לישון.
יונתן אכל בשקט ונכנס לחדר של מתן. שכב לידו, אבל לא הצליח להירדם. משום מה, עלתה בזיכרונו אשתו הראשונה, נועה. היו אחריה עוד שתיים, אך אף אחת מהן לא הייתה כמו נועה.
נועה הייתה בלתי נשכחת עבורו. הכירו מהגן. שיחקו יחד, גדלו דלת ליד דלת. למדו באותה כיתה, ואחרי הלימודים התקבלו יחד לאוניברסיטה. שם התחתנו, כשהם לא נפרדים לרגע. ההורים של שניהם שמחו מאוד; התרגלו מזמן אל הזוג הזה.
כולם התפעלו מהם זוג יפה ומוצלח. גרו בדירה שנועה קיבלה בירושה מסבתא שלה. החיים התנהלו, הכול היה נהדר, רק דבר אחד העיב: נועה לא הצליחה להיכנס להריון. בריאות הייתה, כסף לא חסר אבל תינוק, כלום.
הציעו לנועה לנסוע לטיפול רפואי בים המלח, אולי זה יעזור. יונתן לא הסכים.
חסר לי עוד, שתחזרי עם ילד של מישהו אחר, אמר בלעג מכאיב.
יונתן, אתה לא סומך עליי? שאלה והדמעות נקוו בעיניה.
ההורים הציעו לאמץ ילד. יונתן לא רצה לשמוע.
רק ילד שלי! אחרת כלום
בחגיגת יום הנישואין העשירי שלהם ישבו אורחים סביב שולחן עמוס לכבודם, מחכים ליונתן. הוא התעכב, וככל שחלף הזמן האורחים התפזרו, האוכל נשאר כמעט בלי שיגעו בו.
יונתן לא שב הביתה באותו הלילה. נועה בכתה בתחושת בדידות צורבת וידעה שכנראה זו הייתה רק שאלה של זמן. לאחרונה השתנה לגמרי.
בשעות הבוקר יונתן חזר, ומסר חדשות מרעישות בילה את הלילה אצל אישה עם שני ילדים, והיא הבטיחה ללדת לו ילד ולתת להם לגדל אותו.
איך עשית לי את זה, יונתן? איך אפשר? לחשה בבכי. למה לא דיברת איתי? זה בגידה, לך מכאן לא, עזור לי קודם לאמץ ילד מבית הילדים, התחננה נועה.
כן, בטח, שתתני לילד שלי את השם שלך ותרצי ממני מזונות? אל תחפשי אותי, ענה והלך.
נועה התקשתה מאוד אחרי הפרידה. משפחה וחברים תמכו, אבל לאמא בודדה לא נתנו לאמץ ילד. היא סגרה אחריו לתמיד את הדלת, נותרה לבד לעשר שנים של ציפייה, תקווה, כדורים מרים וריח חיטוי, ועם שקט עיקש שנהיה כבד משנה לשנה.
הוא עזב בדממה, כמעט בענייניות.
סלחי לי, נועה. פשוט כבר אין לי כוח.
חצי שנה אחר כך שמעה מחברים משותפים שליונתן נולד בן. העולם לא קרס באותו רגע פשוט דהה, כמו תמונה ישנה.
שנה שלמה חיה על אוטומט: עבודה, בית, לילות לבנים. יום חורפי אחד נכנסה לבית קפה קטן כדי להימלט מגשם, וראתה שם את אלעד חבר ילדות של יונתן, פעם בדחן שתמיד האיר כל חדר, עכשיו יושב מולה גמור, מסובב כוס ריקה בלי מטרה.
אלעד, שלום, פנתה אליו בזהירות; לא הבחין כלל במי שסביבו.
הוא הרים מבט עייף, חייך אליה בחיוך עקום.
נועה?! מאיפה נפלת עליי?
היו לשניהם הרבה מה להוריד מהלב.
נפרדתי מעדי, הרי את יודעת, תמיד אהבה כסף, ואז העסק שלי נפל, עלה באש המוסך, נלחצתי מחובות עדי זרקה אותי כי לא הבאתי מספיק. שני ההורים שלי נפטרו, לאן אלך? אין לי כלום.
תבוא אלי, הציעה, והיא בעצמה הופתעה מהפתאומיות שבקולה.
זה לא היה רחמים או תקווה לאהבה, אלא החלטה פשוטה: לעזור לידיד. פתאום, בתוך המבצר הנטוש של חייה, הופיע מישהו שמצבו יותר נורא משלה.
בטוחה? ומה עם יונתן?
אתה לא יודע? יונתן עזב אותי, לא הצלחתי ללדת לו הלך לאחרת שהביאה לו ילד.
אלעד נראה מופתע ממש.
לא ידעתי, נועה. כל אחד תקוע בשכונה שלו. כנראה הגורל קובע את הדברים.
כבר התרגלתי.
אלעד ישן אצלה על הספה. בימים הראשונים כמעט לא דיבר, התבייש מכל כיכר לחם. לאט לאט התעורר לחיים: תיקן ברז דולף, סידר כוננית עקומה, הוציא ארוחה חמה. התגלה כבעל לב חם ואדם רגוע. השתיקה בבית כבר לא הייתה עוינת, אלא שלווה.
כל ערב שוחחו. הוא מצא עבודה בעזרתה במשרד שבו עבדה. לאט לאט, צעד אחרי צעד, נעשו משק בית אחד. אחר כך נישאו.
אפילו נתקלו פעם בעדי, גרושתו של אלעד. היא סקרה אותם במבט לועג ואמרה בחצי קול:
שיהיה בהצלחה, לי הוא כבר לא היה שווה. אולי יביא לך ילד.
בעזרת השם, ענתה נועה בחיוך. תודה על הברכות.
עם אלעד הרגישה שוב שמחה אמיתית יש מי שדואג לה, יש לה בשביל מי לחיות. לא סתם מתקיימת, אלא באמת חיה: מתכננת, מתווכחת על סרטים, ומבשלת יחד קפה של בוקר במטבח.
יום אחד אלעד החל שיחה רצינית:
נועה, מה דעתך שנאמץ ילד?
היא לא האמינה, הביטה בו במבוכה ובהפתעה.
כן, נועה, שמעת נכון, הוא חייך. אין לך מילים?
לאחר רגע התאוששה.
זה תמיד היה החלום שלי, לגדל ילד ביחד. אלעד, אין לי מילים, תודה. שנים רציתי להציע לא ידעתי איך תגיב. תודה שחשבת על זה בעצמך…
אלעד חייך, מרוצה מההפתעה שהצליח להעניק לה.
אז לא נחכה. מחר נתחיל לברר איך עושים את זה.
אתה המתנה האמיתית שלי, צחקה נועה אושר, והרגישה שהיא ברת מזל עם אלעד.
הם התחילו לאסוף מסמכים לאימוץ, הלכו לבקר בתי ילדים. באותו הזמן, נועה הרגישה בתקופה מוזרה הרגש חדש, קצבי. לא העיזה לדבר, ניגשה לבית המרקחת. הבדיקה הראתה שני פסים. שני פסים עזים ומתריסים, כאילו אומרים:
זה המסלול שלך. שלך באמת.
עדיין לא מאמינה במזלה, מיהרה לחדרו של אלעד.
אלעד, לא תאמין, הושיטה לו את הבדיקה אנחנו הולכים להיות הורים!
אלוהים, נועה, אמיתי? מחר לרופא…
הרופא אישר את ההריון, והיא נרשמה למעקב.
אצל אלעד ונועה התחיל חג החיים. אחרי ארבע עשרה שנות המתנה סוף סוף שמחה אמיתית.
אלעד דאג לה, לא נתן לה להרים שום דבר כבד, פינק אותה בקניות ודאג לה להכל.
אז הגיעה האוצר שלהם הבת שלהם
בדיוק בזמן נולדה רינוי, תינוקת בריאה עם עיניים נוצצות. אלעד בכה בגילוי לב כשלקח אותה מהמחלקה והצליל בקול צרוד:
סוף סוף כולנו ביחד. עכשיו באמת מתחילה תקופה חדשה, הילדה שלנו האוצר שלנו.
הבית שלהם התמלא בצחוק, חיתולים, לילות חסרי שינה וכל אלו יחדיו. האושר לא היה מושלם. היו ויכוחים, עייפות, התמודדויות, אך הבית היה מוצק ואמיתי כמו עץ זית עתיק באדמת מדבר.
קיץ אחד טיילו יחד בגן הציבורי עם העגלה. רינוי נרדמה, ויונתן הופיע מולם פתאום. בודד, מבוגר, מבטו כבוי. בידו בקבוק בירה. הם עצרו לרגע.
שלום, פלט יונתן בקושי.
המבט שלו עבר על פני נועה, על פני אלעד, ואז אל העגלה.
שמעתי שטוב לכם מלמל.
כן, חיים נהדרים, ענתה נועה פשוט.
ואת? שאל.
הניפה יד, הסתכל הצידה.
עזבי, הייתי נשוי עוד פעמיים. לא הלך. מתן חי אצל אמא שלי. אני לבד אין מזל איתי.
לא היה בקולו אפילו רגש של כעס, רק עייפות של חיים.
הביט באלעד, הנהן, ויצא משם, דמות בודדה בשמש הצהריים של פארק תל אביב.
אלעד כרך את זרועו עליה.
בואי, אהובה, לחש. רינוי תתעורר, צריך ללכת הביתה.
נועה אחזה בידית העגלה. צעדו יחד הלאה, אל הבית שלא נבנה על חלומות על אושר, אלא על ההריסות של לב שבור. אבל זה היה הבית האמיתי שלהם, והחיים עצמם.
תודה למי שקרא, תודה לכל מי שמלווה ותומך. רק טוב!
