מתנה מהגורל
יאל, אחי, אני חייב לספר לך סיפור שקרה אצלנו במשפחה, כמו מתוך סרט. תאר לך, דניאל הגיע לאמא שלו הביתה מאוחר בלילה היא כבר לא מתפלאת, זה קורה לו הרבה. אחרי הגירושים הוא לבד, והבן שלו, מתניה, גר עם אמא שלו.
“מתניה חיכה לך”, אמרה לו אמא, “הבטחת לקחת אותו להחלקה על הקרח. נרדם עכשיו, אל תעיר אותו. אני מחממת לך אוכל, תאכל ותלך לישון.”
דניאל אכל, נכנס לחדר של מתניה, שכב לידו. לא הצליח להירדם, לא יודע למה, פתאום טרף אותו זיכרון על אשתו הראשונה, עינב. היו עוד שתי נישואים, אבל שום דבר לא באמת עבד.
את עינב הוא אף פעם לא שכח. הם גדלו יחד, מאז גן הילדים בשכונה. שיחקו, למדו יחד באותה שכבת כיתה ובסוף גם התקבלו לאותו תואר בטכניון. החיים היו צמודים, אז התחתנו כולם במשפחה שמחו, כולם כבר התרגלו אליהם כזוג.
כולם תמיד אמרו שהם זוג יפה. גרו בדירה שעינב ירשה מסבתא שלה. השנים עברו, אבל מה שהעיב על השקט המשפחתי זה שעינב לא הצליחה להיכנס להריון. הכל היה נראה מושלם, רק הדבר הזה חסר.
הציעו לעינב לנסוע לספא על חוף הכנרת, לעבור טיפולים, אבל דניאל לא הסכים.
“מה, שתביאי לי פתאום ילד של מישהו אחר?” הוא שאל.
“אתה לא סומך עליי?” עינב ענתה עם דמעות בעיניים.
ההורים הציעו לאמץ ילד, אבל דניאל אפילו לא רצה לשמוע.
“אני רוצה ילד משלי, וזהו.”
בעשור לנישואים, כל החברים הגיעו, כולם חיכו לדניאל אבל הוא פשוט לא הופיע. אחרי שעות שחיכו, התפזרו. השולחן נשאר כמעט כמו שהוגש, מלא בורקסים, סלטים וכלום לא נגעו.
דניאל לא חזר הביתה בלילה. עינב בכתה, הייתה לבד, אבל האמת היא ידעה שזה היה בא. בזמן האחרון דניאל השתנה מאוד. בבוקר הוא חזר וזרק עליה חדשות: הוא ישן אצל אישה עם שני ילדים והיא הבטיחה ללדת לו ילד ותוותר על האימהות שלו בשבילם.
“אתה השתגעת? בגדת בי! איך החלטת בלי לדבר איתי?” עינב בכתה וביקשה, “לפני הכול, תעזור לי לאמץ ילד.”
“כן בטח, כדי שתיתני לו את השם שלי ותתחילי למשוך ממני דמי מזונות?” הוא ענה.
רבע לה, עינב עברה תקופה קשה זה לא פשוט להיות עזובה, רק המשפחה והחברות שלה החזיקו אותה. היא מאוד רצתה לאמץ ילד, אבל ידעה שלבד לא יתנו לה.
סגרה את הדלת אחרי דניאל לתמיד. עשר שנים של קירות ריקים, הרים של תקווה, טעם של תרופות מרות וריח בתי חולים. עשר שנים של שקט שכיסה אותה כמו שמיכה כבדה. הוא פשוט הלך, בשקט, כמעט כמו עסק.
“מצטער, עינב. אני עייף.”
חצי שנה אחרי, היא שמעה מחברים שלדניאל נולד בן. העולם לא נפל עליה, הוא סתם חיוור, כמו תמונה דהויה בשמש.
עברה שנה. עבודה, בית, לילות בלי שינה. ואז, יום אחד, היא נתקעה בגשם בבית קפה קטן וראתה שם את אילון חבר של דניאל, תמיד היה מרכז העניינים, מלא שמחת חיים. עכשיו הוא ישב שם, גמור, מסובב כוס ריקה.
“אילון, מה אתה עושה פה?” היא ניגשה אליו, והוא בקושי הרים עיניים.
“דינה?! מה את עושה כאן?”
התחילו לדבר הכל נשפך החוצה. ריתק נפרדה ממנו, הוא פשט רגל, הייתה שריפה במוסך. אשתו זרקה אותו מהבית כי לא הביא מספיק כסף. גם הורים כבר לא היו לו.
“בוא, אילון, תגור אצלי,” עינב התפלאה איך בכלל יצא לה מהפה.
לא היה שם רחמים, פשוט החלטה לעזור לחבר. לא היה פה חיפוש רומן, היא פשוט נתנה מקום למישהו שממש היה צריך את זה.
“בטוח נוח? ומה עם דניאל?”
“עזב אותי. לא הצלחתי להיכנס להריון, הלך אל זו שכן יולדת לו.”
אילון הופתע. “לא ידעתי, התנתקנו לגמרי בשנים האחרונות. הגורל הזה”
“אני כבר התרגלתי,” ענתה.
אילון קיבל את הספה, בהתחלה היה רפוי, כאילו מתנצל על כל פרוסת לחם, אבל לאט לאט חזר לעצמו תיקן ברז נוזל, פירק והרכיב מחדש את ארון הספרים, אפילו בישל ארוחת ערב. התברר שהוא מלא באכפתיות, מלא שקט טוב. סוף סוף, השקט בבית הפך לנעים ולא מאיים.
כל ערב הם היו מדברים, היא סידרה לו עבודה איתה במשרד. אילון היה אסיר תודה. שלב אחרי שלב נהיו זוג, ואז התחתנו.
פעם אחת אפילו פגשו את ריתק. היא הביטה בהם בזלזול, וירקה: “בהצלחה, יקירה, לי הוא כבר לא נחוץ אולי אצלך סוף סוף יצליח לעשות ילד,” כאילו אילון לא עומד מולה.
“הלוואי,” ענתה עינב, “תודה על הברכות שלך.”
את אילון היא פשוט אהבה, פתאום היה מי שמחזיק לה את היד, דואג לה באמת. בפעם הראשונה מזה שנים, צחקה באמת ולא מאיזו נימוס. החיים לפעמים נמדדים בארוחת בוקר במטבח, לא בתמונות מדומיינות.
יום אחד אילון פתח שיחה רצינית הוא ראה שהיא אוכלת את הלב על זה שאין ילדים.
“עינב, את רוצה שנאמץ? נלך לבית ילדים?”
היא לא האמינה, ממש שמטה לסת. “באמת? אתה צוחק עליי?” הוא חייך “נשבע. חלמתי להציע את זה מזמן.”
היא ענתה בקול נרגש: “זה החלום שלי. אילוני, אין לתאר כמה אני מודה לך. שנים אני הולכת עם הרצון הזה ופחדתי איך תגיב. תודה שהרגשת אותי”
הוא שמח שהפתיע אותה. “אז קדימה לא מבזבזים זמן! מחר כבר נתחיל לברר.”
“אתה הטוב בעולם,” צחקה עינב באושר. באמת, היא הרגישה שזכתה.
התחילו להרים טלפונים, לאסוף מסמכים. עד שהתחילו תהליכי האימוץ פתאום עינב שמה לב שהיא מרגישה מוזר. לא אמרה כלום, רצה לבית מרקחת, קנתה בדיקה. שתי פסים ברורים. כאילו מישהו מלמעלה צוחק: “הנה הדרך שלך, לא של אף אחד אחר.”
עדיין לא קולטת, התפרצה אל אילון בחדר: “אתה מאמין? תראה אני בהריון!”
“בשביל האמת, עינב, זה אמיתי? מחר הולכים לרופא”
הרופא אישר והיא נכנסה ישר למעקב.
אצל אילון ועינב נפתח עידן חדש, חגיגה אמיתית. ארבע עשרה שנה של המתנה הפכו לשמחה. אילון פינק אותה, לא נתן לה לגעת בשום דבר כבד, קנה לה כל מה שנפשה חפצה.
וסוף סוף נולדה להם יעל. ילדה מתוקה, מהאור. אילון בכה בגבורה כשלראשונה החזיק אותה ביציאה מבית היולדות: “סוף סוף, הביתה. יש לנו עכשיו אוצר, מתנת חיים הבת שלנו.”
הבית התמלא במשמעות חדשה בכי, צחוק, ריח טלק, לילות בלי שינה, אבל ביחד, יד ביד. אושר כזה אף פעם לא מושלם; היו גם ריבים, עייפות, ויש קשיים אבל האהבה הייתה חזקה כמו עץ זית עתיק.
פעם בקיץ יצאו לטיול בין העצים, יעל ישנה בעגלה, הם מתלבטים לאן לפנות. פתאום דניאל מולם. לבד, מזדקן קצת, מבט כבוי, בירה ביד. עמדו רגע, שקט.
“אהלן,” הוא פלט.
המבט עבר מדינה, לאילון, לעגלה.
“שמעתי שטוב אצלכם.”
“כן,” ענתה עינב בפשטות, “הכול מעולה. ומה איתך?”
הוא משך בכתפיים. “ניסיתי שוב התחתנתי פעמיים, לא הלך. הבן עם אמא שלי, אני בא לבקר. אני לבד מה אני אגיד.”
בלי כעס בקול, רק עייפות קלה. הביט רגע על אילון וחייך חיוך עקום.
“טוב, לא אעכב אתכם. יאללה, נתראה.”
הלך, שחוח, לבד בכיכר מלאה חיים.
אילון חיבק את עינב בכתף, “בואי, נשמה שלי,” לחש לה, “יעל תתעורר עוד מעט, זמן ללכת הביתה.”
עינב החזיקה בעגלה, והמשיכו בשביל שלהם לא לבית חלומות, לבית אמיתי שנבנה על חורבות של תקוות ישנות. וזה באמת החיים היפים כל כך, אפילו מהשברים.
