אמא הייתה יפה מאוד, אבל הוא, האבא, טען שזה היה המאפיין היחיד שלה. ואני, שהייתי מאוהבת בו עד נשימה אחרונה, חוכתתי כל דבר בעיניו.
האבא שלימד פוליטיקה באוניברסיטה. הוא היה נבון, ממוצא משכיל, והמשפחה שלו לא קיבלה מיד את אמי. רק אחרי זמן רב נחשפתי לאופן שבו נפגשו. באותה תקופה האבא היה חלק מיחידת סטודנטים שהייתה נשלחת לבניית גדרות בחוות קולחוז. אמא, בת 17, עבדה כחובבת חלב. השכלה שלה הייתה שמונה כיתות, ובקושי יכלה לקרוא במהירות היא הייתה מניחה את האצבעות על הקווים ושורקת בעדינות את סדרת ההברות. עם זאת, הייתה במראה של יופי חסר תחליף: עור לבן כמעט שקוף, שיער זהובדבש ארוך עד המותניים, עיניים כחולותסגול, ופנים חקוקות. בתמונת החתונה היא נראתה כמו מודל במגזין. האבא גבוה, שיער כהה, זקן צפוף היה גברי במלואו. הקיץ ההוא הרה אמא, והוא נאלץ להתחתן איתה, אולי אהב אותה פעם, אולי לא. ההורים שלחו עליו האשמות שהאמא רמה אותו במרמה, ובאוניברסיטה סובבו סביבו בוגרות צעירות שלפעמים היו פחות יפות, אבל חכמות ויודעות לנהל שיחה. פעמים רבות, כשניסה האבא לקחת אותה למפגשים, היא אכלה בטירוף, לא השתמשה בסכו”ם, וקראה בקול רם עד שהבושה גבר עליו. הוא לא היסס לומר זאת לאמא, והיא רק נענעה בראש בחיוך עצוב, מבלי להסתייג.
מעולם לא רציתי להיות כמו אימי. רציתי שהאבא יגאה בי. כבר לפני בית הספר למדתי את האלפבית וקראתי טוב יותר ממנה. תרגול מספרים היה חלק יומיומי כדי שאף פעם לא אכשל בתרגיל שיביאו לי שבח. סביב השולחן חיכיתי למבטו של האבא, חיקיתי את האכילה פה סגור, אין ללעס לחם, שימוש במזלג ובסכין. למרות כל זאת, האבא לא היה חם כלפיי, היה רק מבט מהיר והסתכלות ברכה של שיער הפרוותי שלי. ברגעים בהם דיברנו, הרגשתי הקלה והפקתי את משפטיו בזיכרון.
בכיתה ב’ האבא נפרד מאיתנו. אמא הסתירה זאת זמן מה, אך לבסוף גיליתי שהוא מצא אישה אחרת. כששמעתי את המילה “גירושין”, חשבתי רק על משאלת אחת: “שאם ייקח אותי איתו”. במקום זאת, נותרתי עם אמי. נאלצנו לעזוב את הדירה הייתה בבעלות סבתא וסבא, ושמחו להיפרד מאיתנו. הם שלחו מדי חודש כמה שקלים האבא, והסבתא בחגים ובראש השנה. המשבר הכלכלי של המדינה פגע בו, וההעברות חדלו. אמא עבדה כמה מקומות טכניות, ניקוי רצפות משם משם, משכורת קטנה ולעיתים מאוחרת. חיינו היו עניים, היופי של אמא דעך והפכתי לשפוט אותה על כך שהאב עזב.
האב פתח עסק קטן. יום אחד הוא הגיע הביתה עם מעיל חדש וקצת כסף. היום היה חורף, חזרתי מבית הספר בבגדים ישנים וקצרים, והאב עמד במגרש הכניסה. אמא הייתה בעבודה, אף אחד לא פתח לו את הדלת, הוא נשאר והמתין. נשמתי למעלה הוא לא שכח אותי! הכנסתי לו תה עם סוכר, דיברתי לבבול על הישגיי בבית הספר, ניסיתי להראות כמה אני חכמה. הוא הקשיב בחצי ריכוז, שלף את המעיל החדש, הניח על השולחן כסף וקרא לי:
תעבירי זאת לאמא, ובחודש הזה עוד אביא משהו.
תבואי ביום הולדתי? שאלתי בקול רועד.
הוא היסיט מבטו כאילו שכח שהיום הולדתי בעוד חודש, ואז אמר:
בטח! מה תרצי?
בובה! הצעקתי, למרות שהייתי כבר בת בגיל ההתבגרות, המילים נצמדו אליי. תמיד קניתי לעצמי ספרים, אבל היום רציתי את הסמל הילדי.
טוב, הנהן, תקבלי בובה.
כשהאמא חזרה, סיפרתי לה בגאווה על ביקורו של האבא והבטחתו להביא בובה ליום הולדתי.
ביום הולדתי רץתי הביתה בקצב הלב, מפחדת שלא יגיע בזמן. חיכיתי בפתח, אך הוא לא הופיע. אמא אפתה עוגה, ולבוקר נתנה לי סוודר עם דוגמה מודרנית שהייתי חולמת עליו. העוגה נשארה שלמה, חיכיתי אך לבסוף לא הגיע. כשאמא חזרה מעבודה, אכלנו יחד, והייתי עצובה עד דמעות, אך אמא לא אמרה על האבא.
למחרת אמא קנתה לי קופסה מהדואר היה העיכוב במשלוח. בפנים בובה חדשה עטופה ברוד גדול ורוד. קראתי בקול:
למה הוא לא בא בעצמו?
כנראה נשלח למשימה, ענתה אמא והסתירה את עיניה.
הבובה הפכה לחברתי הכי קרובה, לקחתי אותה איתי לבית הספר, ולא חששתי מצחוק של החברים. האבא נעלם, והסבתא לא שלחה עוד כסף. התרגלתי לחיים עם אמא בלבד, אך כל יום חשתי געגועים לאב, וקיוויתי שהוא יחזור, יראה כמה השתפרתי ויגדל בגאווה עליי.
לאחר כיתה י”א נרשמתי לאוניברסיטת הרפואה. הרגשתי צורך לשתף זאת עם האבא, ולכן החלטתי לחפש אותו. זכרתי חלק מהכתובת של הדירה שבה גרתי שמונה שנים, ואת בית סבתא וסבא שאיבדתי רק בחגים. בלי להודיע לאמא, יצאתי לדרך.
בדירה של האבא פתחה לי אישה והודיעה שאין שם דיירים, היא גרה שם כבר שבע שנים. שאלתי אותה על הקודמים, היא סגרה את הדלת.
בבית של סבתא וסבא לא היה תשובה. כמעט הלכתי לעזוב, עד שדלת שכנתה נפתחה. גרושה בגדלים, משקפי קריאה גדולים, שאלה:
למי אתה מחפשת?
הגעתי לכתובת של סרז’קין. אני נכדתם.
היא הסתכלה אליי, חייכה וביקשה:
אם את נכדה, חייבת לדעת שהם כבר קברו.
אדממתי.
לא ידעתי… ההורים שלנו מתגרשים ואני…
כן, כן, מתגרשים… אם כך, את משא.?
כן.
רוצה לראות את סבתא וסבא?
רוצה. וגם את האבא, נשפתי.
הגרושה הביטה בי במבט שמבין הכל והגיבה:
כולם קברו יחד, בשביל חובות, באותו היום. הכל בגלל אביך…
האמת פגעה בי כל כך שלא נשמתי.
אל תתאמצי כך, קראה בחזקה. את צעירה, יש לך חיים לפנייך. האם אמא עדיין בחיים?
הנהנתי בראשה.
טוב, אתגרתי אותך. יש לי תזכורת של קברי הקברים, עם כתובת וקיבוץ. תדברי איתם, זה יקל עלייך.
היא חיפשה יומנים, מצאה פנקס, קראה לי את המספרים של הקברים ושמה את שם בית הקברות. תודה לה, ונסעתי, למרות שהפחד צף עלי.
הקברים היו מכוסים עשב, רועדים. פישטתי אותם בקושי כדי לקרוא את הלוחות. התאריכים נראו, והבנתי שזה קרה רק שני ימים אחרי הפעם האחרונה שבה ראיתי את האבא.
בבית הקזבלן, ברכבת הישנה, פתאום נזכרתי שהאבא לא יכל לשלוח לי את הבובה ביום הולדתי. שמרתי אותה עד היום, ערכתי אותה והפרדתי אותה מכל מתנות אחרות שהאם נתנה לי. באותו רגע חשתי בושה האבא היה רק שודד, שהשמיד את הוריו. טוב שהייתי לא יחד עם אמא, אחרת היינו קבורים יחד.
לא סיפרתי לאמא על המסע, השקרתי שהייתי עם חברות, ואז חיבקתי אותה ואמרתי:
תודה על הכל.
אמא הביטה בי בעיניים כחולותוורודות, מעט דהויות אך עדיין זוהרות.
תמיד ידעתי שהבובה הזאת היא שלך, ולכן אהבתי אותה.
דמעותיו של אמא גלשו בעיניים, והרגשתי לא יותר בושה מהשקרים של השנים, אלא חרטה על כך שחשבתי שאין דבר טוב בי חוץ מיופיי החולף.
