מתנה מאוחרת
האוטובוס קפץ קלות, ואני, רחל מזרחי, החזקתי חזק במוט בידיים רועדות, מרגישה את הפלסטיק הגס תחת האצבעות שלי מתכופף טיפה. השקיות עם קניות השבת נחבטו בברכיי, תפוחים התגלגלו פנימה והחוצה. עמדתי קרוב לדלת האחורית, סופרת תחנות עד שנגיע להיכל התרבות ברחוב יהודה המכבי שלי, ברמת גן.
באוזן זמזמו לי אוזניות של הטלפון, אבל נועה, הנכדה שלי, ביקשה שלא אכבה “סבתא, אולי אתקשר פתאום.” הטלפון היה בכיס הקדמי של התיק, כבד כמו אבן. כל כמה דקות בדקתי שהריצ’רץ’ באמת סגור.
כבר בראש דמיינתי: אכנס לדירה, אניח את השקית על כיסא המתכת בפינת הכניסה, אחליף את נעלי הרחוב בכפכפי בית, אקפיד לתלות את המעיל ואת הצעיף במקום. אחר כך אארגן את המצרכים, אשים סיר מרק על הגז. בערב, הבן שלי, דני, יבוא, ייקח את קופסאות האוכל. יש לו משמרת, אין לו זמן לבשל.
האוטובוס עצר בפתאומיות, הדלת נפתחה ברעש. ירדתי בזהירות, אוחזת ביד אחת במעקה, פוסעת אל הבניין שלנו. בחצר הילדים שיחקו בכדור, ילדה עם קורקינט כמעט התנגשה בי, ברגע האחרון פנתה הצידה. בחדר המדרגות הריח היה של אוכל חתולים וטבק.
בכניסה הנחתי את הקניות, התיישבתי לשנייה על הספסל, שלפתי נעליים וסידרתי אותן בקפידה לקיר. את המעיל תליתי, צעיף הנחתי על מדף. במטבח הפרדתי: הגזר עם הירקות, העוף במקרר, הלחם בקופסה. שלפתי סיר, מזגתי מים, חיכיתי שיגיעו למעלה של כף היד.
הטלפון זמזם. ניגבתי ידיים במגבת אביבית, גררתי את המכשיר קרוב.
הלו, דני, אמרתי, מתקרבת לטלפון כאילו אשמע טוב יותר.
היי אמא, מה שלומך? קולו היה לחוץ, ברקע מישהו שאל שאלה.
בסדר. מרק על הגז. אתה בא היום?
כן, בעוד שעתיים אקפוץ. תגידי, אמא, יש לנו שוב סכום לאסוף בגן של תמר שיפוצון קטן בקבוצה. את יכולה השתהה איך בפעם שעברה.
היד כבר נמתחה לעבר מגירת המסמכים, שם שוכבת מחברת ההוצאות האפורה שלי.
כמה? שאלתי.
אם אפשר, אלפיים שקל. כולם משתתפים, אבל את יודעת עכשיו תקופה קשה.
בטח, אמרתי. אכין.
תודה, אמא. את פשוט זהב. אגיע בערב, ואקח גם מרק.
השיחה הסתיימה, המים כבר בעבעו. השלכתי פנימה עוף, מעט מלח, עלה דפנה. ישבתי, פתחתי מחברת. במדור “פנסיה” נרשמה הסכום, מתחתיו שורה של “ארנונה”, “תרופות”, “נכדים”, “בלתי צפוי”.
רשמתי “גן שיפוץ” ואת הסכום, העט נתקל לשנייה. המספרים הצטמצמו קצת. נותר פחות משקיוויתי, אבל אף פעם לא אסון. “נסתדר,” חשבתי וסגרתי מחברת.
על המקרר היה מגנט עם לוח שנה קטן. בתחתית פרסומת: “היכל התרבות מנויים לעונה, מוזיקה קלאסית, ג’אז, תיאטרון, הנחה לגמלאים.” מגנט מתנה מתמרה השכנה, כשבאה עם עוגה ביום הולדתי.
תפסתי עצמי שוב קוראת את הכתוב בזמן שאני ממתינה שהקומקום ישרוק. העיניים שוב נעצרו על המילה “מנויים”. נזכרתי איך, פעם, לפני שהתחתנתי, הייתי הולכת עם חברה לפילהרמונית. פעם כרטיסים היו גרושים, היינו בתור בקור מסביב ליכל התרבות בתל אביב, טובלות, צוחקות. שיער ארוך, אסוף, שמלה חגיגית, נעליים היחידות עם עקב.
עכשיו כבר שנים לא ראיתי במה. הנכדים לוקחים אותי לאירועי ילדים, אבל זה לא זה. שם בלגן, צבעים, רעש. פה לא יודעת אפילו מה מופיע כיום. ומי הולך.
הסרת המגנט, בחנתי אותו מאחור: אתר אינטרנט ומספר טלפון. לא הבנתי מה את עושה עם האתר, אבל מספר החזרתי אותו, אך המחשבה כבר לא עזבה.
“השתטות,” אמרתי לעצמי בקול. “עדיף לשים בצד בשביל נועה, צריך לה לקנות מעיל.”
הפחתתי את האש, חזרתי למטבח, לא פתחתי שוב מחברת. הוצאתי מהמגירה קופסה, עוּבְרִית, של כספי “יום שחור”. לא הרבה מספיק לתיקון מכונת כביסה, לקנות תרופות, אם צריך.
עברתי בעדינות על השטרות. בראש התנגן המשפט מהפרסומת.
בערב הגיע דני, הוריד מעיל, הניח קופסאות פלסטיק.
או, מרק עוף, שמח קלעת בול. אכלת?
בטח. קח לך. הכנתי את הכסף, שלפתי את השטרות בזהירות.
אמא, את רושמת כמה נשאר? רק שלא ייגמר פתאום.
בטח, הכול אצלי מסודר, עניתי.
את ממש הגזברית שלנו, צחק. ובשבת שוב תוכלי לבוא? אנחנו צריכים לקפוץ לקניון, אין מי שישמור על ילדים.
אוכל, הסכמתי. מה יש לי לעשות?
סיפר קצת על העבודה, על הבוס, תקנות חדשות. כשנעל נעליים, הביט לאחור:
אמא, את קונה לעצמך משהו? או שהכול רק לנו ולנכדים?
יש לי הכול, עניתי. באמת שלא חסר.
טוב, את יודעת, נופף ביד אני אקפוץ מחרתיים.
כשהדלת נסגרה הכל שקע לדממה. שטפתי כלים, ניגבתי שולחן. נעמדתי שוב מול המקרר, צצה בי השאלה: “את באמת מפנקת את עצמך פעם?”
בבוקר התעוררתי מוקדם, התהפכתי במיטה, מקשיבה לקולות הרחוב. נועה וירון בגן ובבית ספר, דני בעבודה, איש לא צפוי להיכנס עד ערב. יום פנוי, אם כי מלא סידורים: להשקות, לשטוף, למיין עיתונים ישנים.
קמתי, עשיתי התעמלות רופאה המליצה: להתרומם, למתוח, לסובב כתפיים. הדלקתי קומקום, טבלתי תה במים. בזמן ההמתנה, שוב הסרתי מגנט מהמקרר.
“היכל התרבות. מנויים”
הרמתי את הטלפון, חייגתי את המספר הקטן. הלב הלם מהר. אחרי כמה צלילים ענתה אשה:
היכל התרבות, שלום.
שלום, אמרתי, מנסה לבלוע את היובש בגרון רציתי לשאול על מנויים.
ודאי. לאיזו סדרה? מוזיקה קלאסית, ערב שירים עבריים, הצגות, לילדים?
אני לא בטוחה. תספרי מה יש.
הסבירה בנחת: תזמורת סימפונית, רביעיות, “ערבי רומנסה”, ילדים.
יש הנחה לפנסיונרים, הוסיפה אבל מנוי עולה, ארבעה מופעים.
ומה עם כרטיס בודד?
אפשר, אבל יקר יותר. המנוי כדאי יותר.
במחשבתי קפצו הסכומים, דמיינתי את היתרה במחברת. אולי אוכל, אבל בעצם כל ה”באקום” ייגדל.
תחשבי על זה, אמרה. המנויים נגמרים מהר.
תודה, ניתקתי.
הקומקום שרק. מזגתי תה, התיישבתי שוב מול המחברת. דף חדש: “מנוי”. רשמתי את העלות. הוספתי “ארבעה מופעים”. תהיתי, חילקתי לראשי לחודשי, נראה פחות מאיים. סימנתי לעצמי פחות ממתקים, לדחות ספר עבודה אצל הספר.
חשבתי על הנכדים: ירון רוצה לגו, לנועה חסר נעלי ריקוד. דני וטליה דואגים למשכנתא. והנה, פתאום משאלת לב קטנה משלי כמעט בושה, כאילו ביקשתי משהו אסור ולא ערב קלאסי.
סגרתי מחברת, הלכתי לשטוף, לסדר כביסה. אבל המחשבה לא עזבה.
לאחר הצהריים, צלצל אינטרקום. תמרה העלתה צנצנת חמוצים.
תקחי, הניחה במטבח אין לי איפה לאחסן. מה שלומך?
חיה, חייכתי. מתלבטת
על מה?
על קונצרט. מציעים מנוי. פעם הלכתי לפילהרמונית, עכשיו שוקלת, אבל יקר.
היא הרימה גבה:
את שואלת אותי? תעשי מה שטוב לך.
כסף גמגמתי.
כסף כסף, נופפה כל החיים נתת. לדני שוב הכנסת השבוע? כן. לנכדים? בוודאי. ומתי פעם לפנק את עצמך? תמיד אותו צעיף, אותו מעיל. לא מגזימים אם משלמים על ערב מוזיקלי.
זה לא פעם ראשונה מלמלתי.
פעם, גיחכה כשמסטיקים היו גרוש. זה כסף שלך, לא מבקשת מהם. ואם רוצים להעיר שלא יגידו.
גם ככה אני מפחדת אולי לא אסתדר, מדרגות, הלב
יש מעלית, גיחכה תישבי, לא תרקדי. אני בזמנו הייתי בתיאטרון, עייפתי קצת, אבל נהניתי שנה שלמה.
ישבנו עוד קצת, עדכונים על מחירים, תרופות. כשתמרה הלכה, הרמתי שוב את הטלפון. חייגתי למשרדי המנויים, לפני שאעיז להתחרט.
הייתי רוצה להרשם ל”ערב רומנסה”, אמרתי.
הסבירו לי להגיע עם תעודה לתשלום, רשמתי את הכתובת ושעות הפתיחה, הצמדתי לדלת המקרר. הלב דפק כמו במרוץ.
בערב התקשרה טליה כלתי.
רחל, תבואי בטוח בשבת? יש קידום למוצרי חשמל בקניון.
כן, עניתי.
תודה! נביא משהו תה? מגבות?
לא צריך כלום, חייכתי.
סגרתי, הסתכלתי על הפתק. עלי לצאת מוקדם, לא לרוץ.
בלילה חלמתי על אולם עם מושבים מרופדים, אור, אנשים לבושים חגיגית. אני יושבת באמצע, מחזיקה תוכנייה, פוחדת לזוז.
קמתי בבוקר עם לחץ בחזה. “בשביל מה סיבכתי עצמי,” חשבתי, “עוד טרחה.” אבל הפתק נשאר על המקרר.
בסיום ארוחת הבוקר חיפשתי בארון את המעיל הכי יפה, ניגבתי, בדקתי כפתור. צעיף עבה, נעליים נוחות. תיק: תעודה, ארנק, משקפיים, כדורים וגביע מים.
ישבתי על הספסל בפינה, התרגלתי לעצמי. הראש בסדר, רגליים יציבות. “אלך,” אמרתי, ויצאתי.
לתחנה הלכתי לאט, ספרתי צעדים. אוטובוס הגיע מהר יחסית, בפנים צעיר אדיב פינה לי מושב. הודיתי וישבתי, מצמידה תיק.
היכל התרבות שתי תחנות מהמרכז. בניין לבן, עמודי קשת, בחוץ כרזות צבעים. נכנסתי ריח עץ ישן, אבק, שוקולד מעורבב.
קופה מימין פקידה מחייכת, נתתי תעודת זהות, הראתה לי שרטוט, המליצה ממקומות אמצעיים.
הסכום טלטל אותי, ובאינסטינקט רציתי לומר שאני מוותרת. אבל כבר הייתה תור. הנחתי שטרות בלי להסתכל.
הנה, מנוי, הושיטה כרטיס עבה. מופע ראשון בעוד שבועיים.
הכרטיס היה יפה תמונת במה, טבלה מסודרת. הנחתי אותו בתיק, בין תעודה למחברת מתכונים הישנה.
ביציאה חשתי חולשה ברגליים. נשענתי על ספסל, מים מהבקבוק. ליד ישבו נערים, מדברים מוזיקה שלא הכרתי. האזנתי, זרם לי בראש.
“עשית את זה,” חשבתי. “הוצאת. עכשיו אין דרך חזרה.”
שבועיים חלפו ברגיל נכדים חולים, דני בא לקח מרק, ביקש שוב כסף. כמעט סיפרתי על המנוי, בסוף כל פעם שיניתי נושא.
ביום הקונצרט, קמתי מוקדם, בטן מתהפכת כמו ערב מבחן. בישלתי מראש, התקשרתי לדני:
הלילה לא אהיה זמינה, הודעתי. עדיף שתתכנן מראש.
למה? תהה.
מופע בבית התרבות, הגבתי.
שתיקה.
מה פתאום? צריך לך את זה? שם רק צעירים ובלאגן.
זה לא מסיבה, עניתי רומנסה עברית.
מי הזמין אותך?
אף אחד. קניתי לבד מנוי.
שתיקה ארוכה.
את אמיתית? תראי, אמא, עכשיו לא הכי קל בבית. חבל על הכסף.
אלה דווקא כספי, אמרתי בהחלטיות חדשה.
בסדר, נאנח תנאי אחד, רק תהיי זהירה.
אבטיח.
כשסגרתי, שוב רעדו לי הידיים. תחושת חוצפה גורמת גאווה קלה.
בערב התלבשתי במיוחד: שמלה כחולה, גרביונים טובים, נעל שטוחה. סירקתי או הברשתי כל שערה, התגנדרתי.
כבר היה ערב, החזיקתי תיק צמוד. באוטובוס צפוף והייתי זהירה. בהיכל נשים וגברים צעירים ומבוגרים מכל הסוגים, לא הרגשתי חריגה. השארתי מעיל בכניסה, קיבלתי מספרון.
הקפתי את הקורידור עד האולם. סדרנית הצביעה:
שורה שישית, מקום תשע.
נכנסתי, מתנצלת על הדרך, התיישבתי, צמרמורת קלה בחזה, לא פחד התרגשות.
סביבי קולות ריכולים, תוכניות בידיים. פתחתי גם אני, התעכבתי על שם מלחין מוכר ששמעתי מילדות.
האולם התעמעם. מנחה פתחה שני משפטים. לא קלטתי העיקר להיות כאן ולא במטבח.
הצלילים הראשונים עברו בגב. קולה היה עמוק, צרוד. שירים על אהבה, פרידה, דרכים. פתאום זכרתי פעם, במקום אחר, ישבתי גם עם אדם שכבר איננו.
לא בכיתי, רק הידיים לחצו את התיק, הקשבתי. לאט הרגשתי איך הנשימה מסתדרת, המוזיקה ממלאת ורוקעת שנים של דאגות.
בהפסקה יצאתי, התמתחתי, אנשים בחייכנות, אלגנטיות. קניתי שוקולד קטן, למרות שבדרך כלל חסכתי.
טעים, מלמלתי.
לידי עמדה אישה בגילי, חליפה בהירה.
יופי של ערב, נכון? חסכה.
מאוד, הדפתי חיוך. שנים לא הייתי.
גם אני. תמיד טרדות נכדים, בית, גינה. פתאום אמרתי: אם לא עכשיו מתי?
שוחחנו עוד קצת. אחר כך פעמון חזרנו לאולם.
החלק השני עבר מהר. לא חשבתי על כסף, רק נהניתי. מחיאות כפיים רבות. כשיצאתי לרחוב, הרוח הייתה רכה. הרגשתי עייפות ברגליים, אבל בלב משהו שקט וטוב.
בבית, ישר טלפנתי לדני:
הגעתי, טוב לי.
ומה היה שם? לא היה לך קר?
לא. היה טוב מאוד.
השתהה, ואז סיים: העיקר שטוב.
במטבח מזגתי תה, ברכתי את כרטיס המנוי. תיארתי תאריכים ביומן, סימנתי עיגול.
שבוע אחרי, דני ביקש שוב סכום לגן, פתחתי מחברת. הפעם הסתכלתי עליו ועניתי:
אתן חצי. חצי נוסף צריך לי.
למה?
בשבילי, עניתי בשלווה.
רצה להשיב, וויתר. טוב, אמא. איך שתרצי.
בערב, לבד, שלפתי אלבום ישן. תמונה שלי צעירה, שמלה בהירה, עם תוכניה בפתח הפילהרמוניה בירושלים. מבט מהסס.
הנחתי את האלבום, הצמדתי למקרר פתק חדש: “הקונצרט הקרוב ב-15 החודש”. כתבתי: “לצאת מוקדם”.
החיים לא התהפכו; בישלתי, ניקיתי, שמרתי על נכדים, הקשבתי לבקשות. אבל משהו בפנים הרגיש אחר: יש לי רגעים שלי, תוכניות קטנות משלי.
לפעמים, חולפת על פני המקרר, נוגעת בפתק, מרגישה, בעקשנות שקטה: אני עוד חיה, עוד מותר לי להרגיש, לרצות.
פעם בערב, תוך דפדוף בעיתון, נתקלתי בגזיר על חוג אנגלית לגמלאים בספרייה העירונית. חינם; רק להירשם.
קרעתי, קיפלתי והנחתי לצד המנוי. מזגתי לעצמי תה, התלבטתי אם זו כבר חוצפה.
את שארית הערב העברתי ליד החלון. ברחוב, פנסים דולקים, נער עם אוזניות בועט בכדור.
עמדתי בגב הקור בפתיחה, נושפת אדים, פתאום בשלווה פנימית עמוקה. החיים היו עדיין מלאים טרדות ומגבלות. אבל בין השורות היה מקום לארבעה ערבים באולם, ואולי לעוד מילים חדשות.
כיביתי את האור, התעטפתי בשמיכה כל בוקר חוזר הריטואל הקטן שלי. אבל ביומן כבר רשם עיגול ושום דבר, פרט לזה, כבר לא דומה.
