היי, אני חייבת לספר לך מילה על אורית, האישה שהייתה תמיד מדורגת ראשונה בכפר שלנו. היא כל החיים עבדה בלי הפסקה מהשחר עד ערב, שדה חיטה, צאן, גינה, ובקושי נרדם ועד שהגיעה לגיל מבוגר, היא עדיין נראתה כמו שורה של סיבוב של בריאות.
בנעוריה, אורית הייתה מפורסמת בעיירה ובקיבוצים הסמוכים למראה החמוד שלה: עיניים ירוקות במקצת, קשתות שחורות מתולתלות, ושפתיים מלאות שהיו תמיד קצת יותר מלאות מהרגיל. חבורת בניינים מצעידים עליה, אפילו בחורפים, והבחורים מכל כפרי הסביבה נלחמים על הלב שלה, כולל בחורים מצפון הארץ שחשבו שיקבלו את ההזדמנות.
הוריה משפחה משכילה ובעלת מעמד לא לחצו על אורית להתחתן מוקדם. הם שלחו אותה ללמוד לחינוך בעיר תל אביב, וכשהיא חזרה לביקורים בחופשות, היא תמיד ייצרה רושם של בחירת כלה מקומית. אחת הפעם, אחרי שהיא חזרה לביתה, היא הלכה ברחוב הראשי, ובדיוק אז צעד לה בחור שנראה כאילו נפל מהשגרה, ניסה למשוך תשומת לב חייך, קרץ, וניסה להתקרב. הוא קרא לה: אורית, היום בערב במועדון הסיגור, בואי רוקדת, אני אחזיר אותך הביתה. היא ריססה בראש, עברה על פניו ושמה לב רק אחרי שהיא חזרה הביתה והתחילה לשחרר על הבחור עם אמא.
היא אמרה: היום בן של משפחת סליבאנו נקרב אליי, איזה טיפש! אבל אתמול היה בחור מהשכונה, בא ברכב הישן של אבא, הלך איתי מהחנות הביתה, התגאה שהוא חבר טוב של ראש המועצה, אומר שקרוב הוא יעבוד איתו. האמא, מביטה בעיניים חמות, חייכה והגה: ביתי, אם תסיימי את הלימודים, תצטרכי לבחור מישהו.
אורית השיבה: הם כולם רק מדברים על כסף, על חוצפנות, ובסוף רק מרימים את הראש, כאילו אני הולכת לשקול את נפשי בגלל האומץ שלהם.
בזמן שהזעזעה את הלב שלו, סהר, בן המשפחה שגר בחלקה הישן של הכפר, לא ראה את האורית בכלל, אלא רק צופה בשקט כשהיא עוברת ליד שערו הקטן, מתבונן איך היא נושמת. ביום מסוים, כשהיו האביב והציפורים מצייצות, הוא ראה אותה עוברת ברוח, מבריקה כאילו זה האור שלה עצמו, והבין שהכל השתנה.
סהר נפל על עצמו, החליט לבקש עצה של האמא איך לייצר את האור של אורית, כדי שלא תצחיק אותו. היא חייכה וענתה: במראה שלך אתה נראה טוב, אבל אתה לא נסיך מהסיפורים. אם היית יפה כמו בתול, אולי היא הייתה תיפגע בך. תסתכל על עצמך במראה, תחשוב כמה טוב אתה, והביט מה זה באמת.
הוא חייך והשתולל: אתה כבר יודע מה יש לי אני טוב לב, אבל לא נסיך. אם היית בת של ראש המועצה, מה היית בוחרת?.
היא חייכה ואמרה: אין לי זמן לשאול מה הייתי בוחרת, רק אומרת שהייתי רוצה מתנה שמגיעה מהלב, לא של שלוש חזירונים בשוק, אלא משהו שיחמם את הלב.
איזו מתנה זאת? שאל סהר בקול. היא השיבה בחיוך עממי: אה, מי יודע אולי מה שמזכיר לי את הבית, נר של שמן זית, או סבון שמריח כמו גן תמרים.
הוא נזכר בשיחה סודית שהייתה לה עם סבתו על סבון מיוחד שהבאוה של שכנה הביאה, וניסה לתאר אותה: בואי, יש לי כאן שני קטעים של סבון מרקיע, הם נחתו מהקיבוץ, ריחות של רימונים וגרדום, כתוב עליהם כל בית צריך סבון כזה.
היא קיבלה את הקטע, הריחה, חשבה שזה ניחוח שונה, מתוק. היא ארזה אותו בעיתון ישן והציבה אותו על המדף כאילו היה פריט יקר ערך. היא חשבה לצלול לאמבטיה ולנסות את הסבון ברגע הבא, רק כדי לשמור על המוצר מהעכברים.
סהר, שראה איך היא מתפעלת, חשב שהסבון הזה הוא בדיוק מה שצריך להיות מתנה לאורית משהו שלא קונים בחנויות, אפילו בתל אביב, והם יגידו שהשמחה תשתחזר למי שיש לו אותו. הוא תכנן להביא עוד קטעים, רק כדי להפתיע אותה.
הקיבוץ היה מלא באנשים שהשתאו: למה בחורה יפה כל כך תבחר בן ככה? הוא נמוך, רזה, פנים משונות, פסים קלים על הפנים, ובכל זאת הוא היה האדם הכי עני אביו נפטר מוקדם, אמא שלו מגדלת שלושה בנים לבד. למרות כל ההצעות, הם המשיכו לשוחח, לחייך ולחגוג את האושר של המשפחה החדשה שלהם.
לאחר החתונה, כולם המשיכו לספר את הסיפור לדור הבא, עד שבסוף חייך קיבלו את השמועות שהם חוגגים באותו יום כל שנה כמו מסורת. אורית קיבלה את הסבון מהלב, חייכה והרגישה שהמתנה הזאת היא באמת מרגשת, למרות שהיא נראית פשוטה. היא חשבה על כל החתנים שניסו להרשים אותה, אבל אף אחד לא מצא את המתנה המושלמת עד היום.
בסוף, אורית הבינה שסהר הוא אדם טוב, מצחיק וחריף, והחיים איתו לא יהיו משעממים. הם חיו באהבה, הוא עזר לה עם הילדים, תפס את התינוקות כשהיא עסוקה במטלה אחרת, והיה שותף אמיתי לכל משימה. וכך, גם כשהקיבוץ המשיך להסתכל באיזו חכמה ישנה, הם המשיכו לחייך ולספר על הסבון המיוחד שהפך למפתח של אהבתם.
