המתנה של עצמי
אני, גדי כהן, ישבתי ליד החלון בסוויטה יוקרתית במלון חמשה כוכבים בהרצליה פיתוח, לוגם ליקר אגוזים וחשבתי לעצמי:
“נו, לזה הגעתי… גרוש לקראת גיל חמישים, לבד, במלון לזוגות באווירה רומנטית. לפחות יש פה נוף לים התיכון, לא חניון של קניון זה היה כבר מצב בלי תקנה”.
הייתי בטוח שהרומנטיקה עזבה אותי לפני עשרים שנה, איפשהו יחד עם טריקות הדלת האחרונה מהמתבגרים שלי. מדי פעם הופיעו נשים בחיי, אבל כל זה דהה בסוף נשארתי עם אכזבות ולפעמים אפילו נגע קל של דיכאון. הגעתי למסקנה שיחסים זה כבר לא בשבילי.
ואז הופיעה היא המעריצה הווירטואלית. היא שלחה הודעות שגרמו לי לאדום ולזקוף גב. רציתי למסגר אותן ולתלות על המקרר שכול פעם שאפתח אותו אקרא מחדש, ואולי גם אשאר רחוק מהמקרר באותו רגע. לפעמים חשבתי לעצמי: או שהיא משוררת או שיש לה יותר מדי זמן פנוי.
חזרתי להיות גדי של פעם. קניתי חולצה שגרמה לקולגות במשרד להיחנק מקנאה, תחתונים יקרים כמו כרטיס טיסת הלוך-שוב, ואפילו נרשמתי לחדר כושר. דחפתי סקוואטים כאילו העתיד של כל עם ישראל תלוי בזה.
“אם מחר אני מת מהסקוואטים, בבקשה לקבור אותי עם החולצה הזאת. שגרושתי תיראה מה הפסידה,” אמרתי לחברים בבית הקפה בצחוק קודר.
הפגישה הגיעה. הייתה מוצלחת. מספיק להגיד שאחרי זה הסתכלתי במראה ואהבתי את מה שאני רואה גדי צעיר ושמח מהרגיל.
אבל הפעם השנייה לא הלכה כמתוכנן. קבענו להיפגש בעכו לטובת האווירה הים תיכונית, אני התרגשתי והתכוננתי, והיא – חטפה מיגרנה רגע לפני. וכך מצאתי את עצמי לבד, בחדר המלון היקר בעיר זרה. כנראה שגם אני כבר לא נהנה מהרפתקאות בלי מחיר. הגורל קרץ לי, “חביבי, אל תתעופף על עצמך”.
התיישבתי מול הים עם כוס הליקר וחשבתי איך לסובב את זה לטובה:
“יום אחד הנכדים ישאלו ‘סבא, איך חזרת להיות צעיר?’ ‘בחניון של שדה התעופה, מחכה לאישה עם חפיסת משככי כאבים’… איזו רומנטיקה!”.
בבוקר נכנסתי לספא והבטחתי לעצמי “די, מעכשיו אני עושה חגיגה רק לעצמי”. בפנים אמרו לי שהעור שלי זוהר. הסתכלתי על עצמי וחשבתי הזוהר אולי מהשמן, לא בטוח מהנעורים.
הסיור בעיר היה נפלא. המדריך היה גבוה עם שיער לבן, ודיבר בקול עמוק ונעים. לידי המשיכה אישה מבוגרת לדבר, אבל אני הקשבתי רק לו. הוא סיפר על הקרבות הצלבניים וההיסטוריה ואני חשבתי, הגברים תמיד נלחמים על ערים, ואנחנו על תשומת לב. איזון תמידי של החיים.
“אתה חייב לטעום כנאפה,” המדריך הציע והכניס אותנו למאפייה הטובה בעיר בעכו, מסתכל לי ישר בעיניים.
הכנאפה הייתה חלומית. כמעט התאהבתי מחדש הפעם בגבינה והסירופ החם. חשבתי לעצמי, “על כנאפה, Unlike עם גברים/נשים, תמיד אפשר לסמוך”.
אחר כך יצאתי לשופינג: רכשתי תליון מכסף ושמלה כחולה-טורקיז שהבליטה את עצמי עד כדי כך שקרצתי לעצמי במראת ההלבשה. הבגד היה כל כך נועז, שלא הייתי בטוח שאעיז ללבוש אותו. האמת, זה לא עצר אותי.
בטיסה הביתה הבטתי מהחלון העיר נמסה לאיטה וגם הציפיות הרומנטיות עמה.
אולי עוד ניפגש, ואולי לא. מזל שהחיים לא נגמרים כאן.
מחכים לי מלתחה חדשה, חופשות, ואולי עוד כנאפה אחת עם או בלי מישהי לצידי.
“ואם בלעדיה, אז לפחות עם גלידת וניל טובה”, גיחכתי, עצמתי עיניים ושקעתי בשינה קלה.
בסוף הבנתי אף פעם לא מאוחר להפתיע את עצמך במתנה.
