יומן אישי מתנה לאמא
– עומר, אני צריכה את העזרה שלך עם המתנה לאמא.
ישבתי בסלון, הטלפון מונח על השולחן לידי, ושירי בעלי שוכב מרוח על הספה עם שלט הטלוויזיה ביד, עובר ערוצים בעייפות מיותרת.
– מתנה? איזו מתנה עכשיו?
– תנור. חדש, איכותי. עוד שבועיים יום הולדת שלה, שכחת?
הוא סוף סוף הסתובב אלי, אם כי היה ברור שהוא מעדיף להמשיך לזפזפ. ראיתי ניצוץ של חוסר סבלנות בעיניים שלו, שהתחפש במהירות לחיוך מזויף.
– הישן לא עובד? נראה לי שסבבה.
התיישבתי על משענת הספה, מיישרת אוטומטית את השמלה הביתית שלי.
– ראית בעצמך בפעם האחרונה. התנור בקושי חימם, שתי כירת לא עובדות כבר. אמא כל הזמן מתלוננת שהעוגות שלה לא יוצאות כמו פעם. זה חשוב לה, אתה יודע.
…דליה כהן, אמא שלי, תמיד אהבה להתעסק עם בצק. כל הבית שלה היה מריח קינמון ווניל, הבורקסים, עוגות וביסקוויטים עומדים על אדן החלון להתקרר, ושכנים היו עוברים “סתם, לשתות תה”, כי תמיד יש איזה פינוקים אצלה. התנור הקשיש הזה, עוד משנות השמונים, ממש גסס כבר.
– טוב, נו שירי התמתח והתיישר. ומה בדיוק את רוצה ממני?
– תבחר דגם טוב, אתה הרי מבין במכשירי חשמל הרבה יותר ממני. תסע לסניף, תבדוק, תסדר משלוח. אין לי זמן מהעבודה.
הוצאתי מהתיק כרטיס אשראי ונתתי לו. הכרטיס הכחול מבריק תחת אור המנורה.
– משכורת הבונוס שלי. יש פה שישים אלף שקל. מספיק, נכון?
הוא לקח את הכרטיס והביט בו. ראיתי חיוך קטן כמעט נסתר.
– מספיק לגמרי. אל תדאגי, אני אדאג להכל.
הנהנתי. חמש שנות נישואין כבר רגילה לסמוך עליו בענייני הבית. שירי אלוף להוציא הנחות, לסגור מבצעים, לסדר בונוסים. בזה הוא טוב.
– רק אל תדחה, כן? שנקבל לפני יום ההולדת.
– סגור דחף את הכרטיס לכיס של מכנסי הבית ונגס חזרה בשלט.
עבר שבוע. חזרתי מהעבודה באוטובוס העמוס ולקראת סיום הנסיעה פתחתי אפליקציה לבדוק את היתרה. האצבעות קפצו על המסך, והפרטים נגלים ברגע.
חויבות: 60,000 ש״ח…
חייכתי. סימן שהוא לא אכזב אותי. שישים אלף זה המון. בטוח בחר משהו טוב, עם גריל, טיימר, דלת נשלפת כמו שאמא תמיד רצתה. דליה סוף סוף תוכל לאפות עוגות השמרים שלה בלי לחשוש שהתנור יקרוס באמצע.
דמיינתי איך אמא תראה כשנקנה לה את המתנה הפנים שלה יתמלאו שמחה, והתגובה הקבועה: “בשביל מה הוצאתם כל כך הרבה ילדים?” ואחרי רגע תתחיל כבר לשאול איזה עוגה להכין ראשונה.
מכשיר טוב זה השקעה. זכרתי איך הסבתא סיפרה על התנור “שחף” שלה 30 שנה בלי אף תקלה. אמנם הדגמים החדשים שונים, אבל לא להתפשר על איכות חזות ארוכת טווח…
…יום ההולדת הגיע בשבת. התרוצצתי כל הבוקר, סידרתי זר, עטפתי מתנות קטנות שלצידן המתנה הגדולה. שירי הסתובב בסלון, מביט שוב ושוב בשעון.
– אל תשכח את המעטפה, הזכרתי לו תוך כדי שאני נועלת מגפיים. שמת שם את כל הניירות של התנור?
– הכל בפנים, הוא טפח על הכיס הפנימי של הז’קט.
הגענו אל דליה בצהריים. הריח בבית היה של עוגת שמרים טרייה אפילו עם התנור הדפוק מצאה דרך להפתיע. קרובי משפחה התקהלו במסדרון, צחוק ובקבוקי שתייה.
חיבקתי את אמא חזק.
– מזל טוב אמא! זאת בשבילך.
הגשתי לה מעטפה שמנת עבה, שלקחתי בדרך. בכלל לא הצצתי פנימה הרי בעלי מטפל.
דליה פרחה.
– אוי, למה הוצאתם כל כך הרבה? פתחה את המעטפה, עיניה מתמלאות שמחה.
הבאתי חיוך רך, מסתכלת עליה. שנייה, שתיים ואז משהו בפנים שלה התקשח. החיוך נעלם, הופך לתמיהה.
– מה זה?
התכופפתי לראות. נשקפתי מעבר לכתפה:
שובר שלוש אלף ש״ח לחנות קוסמטיקה.
שלוש. אלף.
– שירי הסתובבתי אליו, הוא כבר נסוג לעבר החדר השני. מה זה?
– עזבי, זה שובר מעולה, יש שם מוצרי יוקרה…
– והתנור?!
הוא לא ענה. יצא ישר למרפסת, סגר את הדלת אחריו.
רצתי אחריו, פתחתי בחוזקה את הדלת.
– תסביר. מיד!
הוא נשען על המעקה, נראה אשמים.
– תקשיבי, אלה… אלה סיון מהעבודה, היא קרסה לגמרי, היו צריכים חופשה. לא הצלחתי…
– איזה חופשה? איזה סיון? התקרבתי אליו, קולי רותח. נתתי לך כסף לתנור עבור אמא שלי!
– הייתה דיל נוסע לחו”ל, חמישים ושבע אלף הכל כלול בטורקיה, היה נשרף אחרת…
לקחתי ממנו את הטלפון לפני שהספיק להגיב. השיחה עם סוכנות הנסיעות פתוחה, מחירים, הודעות נרגשות עם לבבות מסיון.
“אח שלי, המלך! תודה! טסה ביום שישי!”
הרמתי מבט אל שירי, קמל כמו שנבל.
התקשרתי לסוכנות.
– שלום, סוכנות “שמש”, עם מי אני מדברת?
– היי, יש הזמנה על שם סיון כהן, טורקיה, המראה בשישי. אני רוצה לבטל.
– סליחה, מי את?
– בעלת הכרטיס דרכו בוצעה החיוב. הפעולה בוצעה בלי הסכמתי.
שירי התקרב אלי, אבל העפתי אותו ביד אחת.
– רגע, הקול הפך רשמי. כן, מצאתי. תצטרכי להגיע אלינו. החזר תוך עשרה ימי עסקים.
– תודה, אגיע מחר.
העברתי לו את הטלפון.
– מירי… בשביל מה? בואי נדבר…
כבר הלכתי. עברתי דרך הסלון, קרובים נועצים עיניים בצלחת הסלט. ניגשתי לאמא, שמילאה בעצב את השובר.
– אמא, בואי נלך לקנות מתנה אמיתית.
דליה לא התווכחה. לבשה מעיל, לקחה תיק ויצאה איתי, שוכחת מהאורחים.
בחנות חשמל עמד ריח פלסטיק חדש. המוכר בחור צעיר עם תג “דולב” הסביר בסבלנות.
– זה הדגם הכי טוב, הצביע על תנור לבן ומרשים. מעולה לאפייה. חימום אחיד, טיימר, גריל, קונבקסיה.
דליה עברה באצבעות על המשטח.
– יפהפה, לחשה.
– לוקחות, הסכמתי. אפשר משלוח למחר?
– תשע עד שתים עשרה בבוקר פנוי.
תוך רבע שעה הכל הסתדר. בדרך חזרה אמא שתקה, עד שהגענו לבניין. אחזה לי ביד.
– מרי, תודה, מתוקה. אני דואגת לך.
– נו, אין מה.
– הוא… שירי… איך אתם…
חיבקתי אותה.
– נדאג, אמא. היום אנחנו חוגגות.
חזרתי הביתה מאוחר. שירי ישב בפינת הסלון, הטלוויזיה כבויה.
– חייבים לדבר ניסה כשנעמד.
עברתי על פניו, פתחתי את הארון, שלפתי חולצות שלו וקיפלתי לתוך תיק נסיעות.
– מה את עושה? נבהל, מירי, די! בכלל רציתי לעזור לסיון, היא מה זה לחוצה בעבודה, פעם ראשונה שיכלה לטוס!
ג’ינסים, חולצות, גרביים. בנחישות רוקנתי מדפים.
– את מפרקת את המשפחה בגלל איזה תנור! ואת, רק את תהיי אשמה!
עצרתי. הסתובבתי אליו באיטיות.
– הפקדתי אצלך כסף שעבדתי עליו. ביקשתי מתנה לאמא שלי. ואתה ביזבזת בשביל אחותך!
– ביזבזת מילה קשה…
– אפילו לא שאלת אותי! פשוט לקחת החלטה! וגם שיקרת!
ניסה להתקרב. הדפתי אותו עם סוודר שלו.
– אל תיגע בי!
– באמת סיון הייתה צריכה…
– קח את הדברים ולך.
…חודש אחרי אני במטבח של אמא. התנור הלבן מאיר באורו, עוגת וניל מתקררת, ממלאת את הבית בניחוח קסום.
– תארי לך נרשמתי לקורס קונדיטוריה! דליה זורחת, נינה השכנה המליצה, יש שף צרפתי אמיתי!
לקחתי חתיכת עוגה. הקרם נמס בפה, מושלם.
– אמא, טעים בטירוף. באמת קסום.
…הגירושין נסגרו מהר. שירי לא הבין למה לא סלחתי לו על “קצת שטות”. סיון טסה לחו”ל מהכסף שלה או שלא טסה, כבר לא אכפת לי.
צפיתי באמא מתרוצצת סביב התנור החדש, מאושרת. בחוץ הערב מתקרב. מחכה לי חיים חדשים בלי שקרים, בלי בגידה, בלי מישהו שמחשיב את האמון שלי כעוד “משאב” מבוזבז.
חייכתי, לקחתי עוד ביס מהעוגה. למה לא, בעצם?
