“מתי בפעם האחרונה הסתכלת על עצמך במראה?” שאל אלי. התגובה של מירי שינתה הכל אלי סיים לשתות את הקפה של הבוקר, בעיניים עוקבות אחרי מירי. השיער אסוף בגומייה צבעונית עם דמויות של חתולים מצוירים. השכנה נועה שבקומה למעלה, תמיד נראית רעננה, זוהרת, שובל של בושם יוקרתי נשאר אחרי שהיא יורדת במעלית. “את יודעת,” אלי הניח את הטלפון, “לפעמים אני מרגיש שאנחנו חיים כמו שכנים.” מירי עצרה, הסמרטוט מוקפא בידה. “מה זה אומר?” “לא משהו מיוחד. פשוט, מתי בפעם האחרונה באמת הסתכלת על עצמך במראה?” פה היא הביטה בו, עמוק. ואלי הרגיש—משהו השתנה. “ומתי אתה הסתכלת עליי באמת בפעם האחרונה?” שאלה מירי בשקט. השתררה שתיקה מביכה. “מירי, אל תעשי מזה עניין. אני רק אומר—אישה צריכה תמיד להיראות מדהים, זה ממש פשוט! תראי את נועה, והיא בגיל שלך.” “אההה, נועה…” מירי אמרה, וקולה הפך אחר. “אלי,” אמרה אחרי הפסקה, “תקשיב. אני יוצאת לכמה ימים, הביתה לאמא. אחשוב על הדברים שאמרת.” “סבבה, נחיה בנפרד, נחשוב. אבל מירי, אני לא זורק אותך!” “אתה יודע,” היא תלתה את הסמרטוט בקפידה, “אולי באמת הגיע הזמן שאסתכל על עצמי במראה.” והלכה לארוז מזוודה. אלי ישב במטבח וחשב: “ומה אם זה מה שרציתי?” אבל לא הרגיש שמח—הרגיש ריק. שלושה ימים אלי חי כאילו בחופשה. בוקר – קפה בלי לחץ, ערב – עושה מה שבא לו. אף אחד לא שם סדרות על אהבה ובגידות. חופש—החופש הגברי שכל כך חיכה לו. בערב פגש את נועה ליד הבניין. היא באה עם שקיות מ”שופרסל”, בעקבים, בשמלה יוקרתית. “אלי!” היא חייכה. “מה שלומך? מירי לא נראתה פה הרבה זמן.” “היא אצל אמא עכשיו, נחה,” שיקר. “אה. לפעמים נשים באמת צריכות זמן לעצמן. למנוחה מהיומיום והשגרה.” היא אמרה זאת כאילו לעולם לא ידעה שגרה. כאילו הדירה מנקה את עצמה והארוחה קופצת מהשיש. “נועה, אולי נפגש לקפה? ככה, שכנים.” “למה לא,” היא חייכה. “מחר בערב?” כל הלילה אלי תכנן – חולצה? ג’ינס או מכנסיים מחויטים? בושם – לא להגזים. בבוקר צלצל הטלפון. “אלי?” קול לא מוכר. “זו רותי, אמא של מירי.” הלב החסיר פעימה. “כן…” “מירי ביקשה לומר: היא תבוא לקחת את החפצים שלה בשבת, כשאתה לא בבית. תיתן מפתח לשומר.” “מה זה אומר, תיקח את החפצים?” “איך חשבת? הבת שלי לא תחכה לנצח שתבין אם היא בכלל חשובה לך.” “אבל לא אמרתי כלום!” “אמרת מספיק. שלום, אלי.” והקול נדם. אלי ישב במטבח ובהה בטלפון. מה קורה פה? לא גירושים! רק רציתי הפסקה, זמן לחשוב. אבל החלטה כבר התקבלה—בלעדיו. הקפה עם נועה היה מוזר. היא הייתה מקסימה, דיברה מעניין, צחקה מהבדיחות שלו. אבל כשהוא ניסה לגעת בידה, הזיזה אותה בעדינות. “אלי, אתה מבין—אני לא יכולה. אתה עדיין נשוי.” “אנחנו חיים בנפרד.” “עכשיו. ומה יהיה מחר?” נועה הביטה בו עמוק. אלי ליווה אותה לבניין ושב הביתה. הדירה פגשה אותו בשקט ובריח של רווקות. שבת. יצא בכוונה מהבית – לא רצה סצינות, הסברים, דמעות. שתיקח בשקט. אבל בצהריים הסקרנות הרגה אותו. מה היא לקחה? מה השאירה? בכלל—איך היא נראתה? בארבע לא התאפק ונסע חזרה. מול הבית עמדה מכונית עם לוחית רישוי מהעיר שלהם. גבר לא מוכר בן ארבעים, נאה, עוזר לאישה לטעון ארגזים. אלי ישב על ספסל וחיכה. כעבור עשר דקות יצאה מהבניין אישה בשמלה כחולה. שיער ערוך בסיכה יפה, לא בגומייה עם חתול. איפור קל מדגיש את העיניים. אלי הביט ולא האמין—זו מירי. מירי שלו. אבל אחרת. החזיקה תיק אחרון, והגבר מיד עזר לה, הקפיד להושיב אותה בנחת. כאילו היא מפורצלן. אלי לא עמד בזה. ניגש למכונית. “מירי!” הסתובבה. והוא ראה את הפנים—שלוות, יפות, בלי העייפות שאהב לשכנע את עצמו שהיא רגילה. “היי, אלי.” “זה… את?” הגבר ליד ההגה התמתח, אבל מירי נגעה בו במרפק—הכל בסדר. “אני,” אמרה בפשטות. “רק אתה מזמן לא הסתכלת עליי.” “מירי, רגע, אפשר לדבר.” “על מה?” לא היה כעס. רק פליאה. “אתה בעצמך אמרת—אישה צריכה להיראות מדהים. אז הקשבתי.” “לא לזה התכוונתי!” אלי כמעט נחנק. “ולמה כן, אלי? שאהיה יפה רק בשבילך? מעניינת רק בבית? שאוהב את עצמי רק עד שאשאר ליד גבר שלא רואה אותי?” עמדה והקשיב, ומה שהיא אמרה הזיז לו משהו בלב. “אתה יודע,” המשיכה ברכות, “הפסקתי לטפח את עצמי, לא כי התעצלתי. אלא כי התרגלתי להיות בלתי נראית. בבית, בחיים שלי.” “מירי, לא רציתי…” “רצית. רצית אישה בלתי נראית, שעושה הכל, אבל לא מפריעה לחיים. כשנמאס—מחליפים לדגם זוהר יותר.” הגבר במכונית אמר משהו בשקט. מירי הנהנה. “אנחנו יוצאים, אלי. ולדימיר מחכה.” “ולדימיר?” אלי גמגם. “מי זה?” “אדם שרואה אותי,” אמרה מירי. “הכרנו בחדר כושר ליד אמא. תאר לך—בגיל ארבעים ושתיים פעם ראשונה רגל בחדר כושר.” “מירי, לא. בואי ננסה שוב. טעיתי, הייתי טיפש.” “אלי,” הביטה בו עמוק, “אתה זוכר מתי בפעם האחרונה אמרת לי שאני יפה?” אלי שתק. לא זכר. “מתי שאלת איך אני מרגישה?” הבין—הפסיד. לא לולדימיר, לא לנסיבות. לעצמו. ולדימיר התניע. “אלי, אני לא כועסת. להפך, עזרת לי להבין: אם אני לא רואה את עצמי—אף אחד לא יראה אותי.” המכונית נסעה. אלי עמד מול הבניין וראה את החיים שלו עוזבים. לא אישה—חיים. חמש עשרה שנה שהוא קרא להן שגרה, וגילה—זה היה אושר. רק לא ידע להעריך. חצי שנה אחרי, אלי פגש את מירי בקניון, במקרה. היא בחרה קפה, בודקת תוויות. ליד עמדו בחורה בת עשרים. “ניקח את זה,” אמרה. “אבא אומר שערביקה עדיפה.” “מירי?” אלי ניגש. הסתובבה. חייכה—קל, בלי מאמץ. “היי, אלי. תכיר—זו נטע, הבת של ולדימיר. נטע, זה אלי, לשעבר בעלי.” נטע הנהנה, יפה, סטודנטית כנראה. הביטה בסקרנות אך בלי עוינות. “מה שלומך?” שאל. “מצוין. ואתה?” “סביר.” שתיקה מביכה. מה אומרים לאישה, שהפכה לאדם חדש? עמדו מול מדפי הקפה ואלי הביט בה. שזופה, חולצה קלילה, תספורת חדשה. מאושרת. כן—מאושרת. “ואתה?” שאלה. “איך מצב הלב?” “לא מי יודע מה,” נשם. מירי הביטה בו בעיון. “אתה רוצה למצוא אישה שתהיה יפה כמו נועה, ממושמעת כמוני, חכמה אבל לא יותר מדי—שלא תראה איך אתה מסתכל על אחרות.” נטע האזינה בפה פעור. “אישה כזו לא קיימת,” מירי אמרה בטון נינוח. “מירי, נלך?” קראה נטע. “אבא מחכה באוטו.” “כן, בואי.” מירי לקחה את הקפה. “בהצלחה, אלי.” הן הלכו, אלי נשאר בין המדפים. וחשב—מירי צדקה. באמת מחפש אישה שלא קיימת. בערב ישב במטבח, מזג לעצמו תה. חשב על מירי, על השינוי. על איך לפעמים רק האובדן מגלה את ערך מה שהיה. אולי האושר הוא לא למצוא אישה נוחה—אלא ללמוד לראות את זו שלידך.

Life Lessons