נו, עדי, אתה מתקרב כבר?
– כן, תמר, אני עוד רגע בבית.
– יופי, תבוא מהר, יש משהו שצריך לדבר עליו.
– קרה משהו? עדי נשמע מודאג.
– לא בדיוק קרה, אבל חייבים לשוחח, ענתה תמר עם מתח בקולה, אבל לא נשמעה בהלה.
כעבור רבע שעה כבר נכנס ראש המשפחה לדירה ברחוב בן יהודה, תל אביב.
– מה קרה פה? שאל עדי בזהירות את אשתו.
– קודם תוריד נעליים, תשטוף ידיים, אין צורך שתציל את העולם לפני שתתארגן, תמר חייכה, נישקה אותו ודחפה אותו בעדינות לכיוון חדר האמבטיה.
לאחר שהסדיר את ענייני הרחצה וההחלפות, יצא לסלון.
– בוא, תמר הובילה אותו לחדר של בתם.
יעלה ישבה מקופלת על הספה, עיניה אדומות מבכי.
– נו, מה קרה פה? עדי ניסה להישאר רגוע.
– תשאל את הבת שלך, נאנחה תמר, יעלה, תספרי לאבא מה בראש שלך!
יעלה כיווצה שפתיים והפנתה מבט אל החלון, מסרבת לדבר.
– טוב, בנות, סיכם עדי בתקיפות, או שאתן מסבירות לי עכשיו מה קרה, או שאתן מסתדרות לבד ואני הולך לנוח יצאתי יום ארוך בעבודה.
– אז ככה, יש פה תוכניות לחתונה, אמרה תמר בחיוך עוקצני לא מחכות אפילו, היום ומיד!
– מה זאת אומרת? עדי נדהם קלות חתונה?! עם מי?!
כיוון שיעלה המשיכה לשתוק, המשיכה האם:
– נועם פרל, הבחור הזה עם המשקפיים והפצעונים, היה פה המון לאחרונה.
– אה, פרל אז מה, יעלה?
יעלה המשיכה בשתיקתה הנחושה, גביה למתרחש.
– טוב, חביבתי, מספיק. אני לא אמור להופיע פה כמנחה בפורום, כרעם דיבר עדי, דברי עכשיו או שתטלי אחריות על ההשלכות.
– אני ונועם אוהבים! פלטה יעלה אנחנו נתחתן!
– סוף סוף איזו בהירות, נשם עדי לומד איתך?
– כן, שנינו בקורס הראשון.
– שנה א’, נאנח עדי ילדים
– אנחנו לא ילדים! קפצה יעלה, כבר מלאו לנו שמונה עשרה, אנחנו בגירים!
– טוב. אתם בגירים, רוצים שנתייחס בהתאם? אסביר לכם כאחראיים:
– אין טעם, קטעה יעלה, אתם גדולים, חכמים, בטח תגידו שצריך לחכות, להיבנות, לבדוק רגשות אתם לעולם לא תבינו שיש לנו אהבה אמיתית!
– אף אחד לא רודף אחרי הרגשות שלכם, ענה עדי, אבל שאלת מקום מגורים, כסף לחיות נדמה לך שאהבה מספיקה בשביל למלא מקרר?
– מקום וכסף לא רלוונטי העיקר האהבה! קפצה יעלה.
– בת, בת כמה את? לחש בעדינות נדמה שאת בכיתה א’, לא באוניברסיטה. עם כל הכבוד לאהבה, צריך גם אוכל וגג. מה הלחץ הזה? אף אחד לא מתנגד לנועם, שיבוא, נכיר, נדבר, נפגוש גם את ההורים שלו לא כן, תמר?
– נכון, אבל יש פה דחיפות
– מה, גיוס של נועם לצה”ל?
– לא, לא קשור אליו. יעלה, תגידי את?
– אני אגיד אמרה יעלה בזעף אני בהיריון.
– אה עדי שפשף רקה ענין מעניין. ומה התוכנית?
– חתונה. לידה. ואני לא שוקלת בכלל אתם יודעים! הילד שלנו יגדל.
– תרגעי. אף אחד לא לוחץ על הפלה, וגם לא על פתרונות חפוזים. נועם אמר להוריו?
– היום הוא אמור, החלטנו שכל אחד ידבר עם ההורים שלו.
– ואם יהיה לך עדכון, תודיעי לי. בינתיים, אני חייב לאכול אני אשבר פה מהדרמות שלכם.
הם פנו למטבח, תמר חיממה במהירות קוסקוס ושניצלים, ומזגה לעדי צלחת חמה.
– ומה נעשה? לחשה תמר.
– אין לי מושג. בואי נראה מה ההורים של נועם יגידו, אולי נמצא יחד פתרון
עוד בטרם הספיק עדי לסיים את הארוחה, צלצל הטלפון. נועם התקשר הורי נועם מתנגדים בתוקף, הייתה שיחה קשה.
כעבור רבע שעה הופיעה יעלה בסלון, הטלפון בידה, לוחצת על המיקרופון:
– אמא של נועם, רוצה לדבר אתכם.
תמר הצמידה אצבעותיה:
– עדי, תיגש אתה, אין לי כוח לזה עכשיו
עדי הביט בה בקפידה, הרים טלפון לרמקול, לחץ אצבע לשפתיים.
– שלום, מדברת אמו של נועם, דנה.
– כאן עדי אביה של יעלה.
– נועם סיפר שנפגש עם בתכם. והיא בהריון, מסתבר. עם תוכניות גרנדיוזיות. ברור לכם שאנו מתנגדים לזה לחלוטין?
– דיברנו על זה, כן.
– אוקי. קחו לתשומת לבכם שאנחנו לא מסכימים למשחקים האלה! הבן שלי צריך ללמוד, לבנות קריירה, לא להיתקע בחיתולים בגיל שמונה עשרה. חתונה אין על מה לדבר, והריון מבקשים שתפסיקו ללחוץ.
– לא תכננו הריונות או חתונות, אבל הנה, יש עובדה בתכם תהיה אמא, לילד מנועם. מה מציעים לעשות?
– אלה הבעיות שלכם. אני גם לא בטוחה בכלל שזה של בני. וגם אם כן לא נסכים לכפות עליו גורלות, רק כי היא בהריון. כל אחת רוצה לתפוס חתן טוב כמו נועם אבל אני אעמוד על שלי. שנינו, גם אביו. הסברנו לו, והוא מקבל תבקשו מבתכם לא להטריד אותו. שתעשה הפלה, או שתגדל לבד, והתשובה שלנו סופית. שלום.
הקו נותק. עדי הביט בנשים שבבית ואמר בכובד ראש:
– שמעתן? שום הפלות שלא תיפול פה נשמה חדשה בגלל להטות לב או לחץ. אין בזה רע. תצאי לחופשה אקדמית, תחזרי כשתהיי מוכנה. נתמוך כלכלית ונשמור על הילד. איתם נסתדר. מרושעים. די, כוס תה ולבכות קצת יחד נעבור גם את זה!
עדי פנה לאשתו בשקט:
– הלילה יעלה ישנה אצלך, שלא תעשה שטויות. תדברי אתה, תרגיעי אותה, אני אשן אצלה בחדר.
כעבור שעה נשמעה דפיקה בדלת.
– מי הגיע עכשיו? רטן עדי, ופתח.
נועה הופיע, עם משקפיים ופצעונים, עומד ליד הדלת בביישנות.
– נועם! יעלה קפצה עליו, באת בשבילי?!
– כן, בשבילך. עדי, תמר באתי לקחת את יעלה.
– לקחת? לאן בדיוק?
– עדיין לא סגור. נשכור דירה, אנחנו בגירים נהיה לבד. תבואי?
– כמובן, לכל מקום!
– שנייה ילדים עצר עדי, אמא שלך טענה שגם אתה מתנגד. אמת?
– ממש לא, עדי. זה קודם כול עמדת אמא. אבא מקבל מראש, ואני רק העמדתי פנים כדי שלא יעצרו אותי. לקחתי תעודת זהות, אשראי, וברחתי.
– מעניין נועם, תכננת הוצאות?
– עבדתי קצת, חוסך, יש לי ערוץ יוטיוב ואינסטגרם, מינימום שלושה חודשים נסתדר שכר דירה, אוכל. אחר כך אמצע עוד עבודות.
– וואלה, לא רע בכלל. מה את אומרת אמא?
– קשה לי להחליט זה לילה, לא כדאי לשחרר כך.
– בדיוק. לילה לא עוזבים בפתאומיות. חשבו ביחד, תישאר פה הלילה. תודיע להורים שאתה אצל חברים, נרגיע את העניינים, ונבנה גשר. חתונה תעשו?
– כן! ענו
– את שומרת על ההריון?
– כן!
– יופי, אנחנו איתכם. אבל כמה תנאים: נועם, תנסה להשלים עם ההורים, יעלה תיצרי קשר אם צריך. הלילה אתה כאן. אין לסגור דלתות, מחר נתארגן. אל תעזבו את הלימודים, בעיקר אתה, יעלה תיכנס לחופשת לידה, ונעזור לכם. חתונה בשקט בלי הוצאות מיותרות, אחר כך תחגגו כשהמצב יתייצב. מסכימים?
– מסכימים!
– רציתי חתונה עם שמלה לבנה, רכב וכל הבלאגן נאנחה יעלה.
– זה יחכה! השיב נועם עכשיו רשמי, בעוד שנה-שנתיים תעשו אירוע גדול.
– אז שיהיה
לקראת לילה, תמר ניגשה לעדי במטבח:
– תגיד, איך שינית דעה כל כך מהר?
– דעה? השיחה עם אמא שלו כל כך קוממה אותי ואז הגיע לכאן נועם, לא וויתר, עמד על שלו, זה גבר אמיתי. כזה אפשר לסמוך עליו עם הבת שלנו.
– נכון, אתה צדקת, תמר חיבקה אותו.
וכך, בצל בלבול וחששות, המשפחה בחרה לאהוב, לגבות ולהאמין בילדיה. ובחיים תמיד נכון לזכור: לפעמים אהבה ואחריות אינם סותרים, אלא משלימים, ורק באומץ ואמון אפשר למצוא את הדרך גם כשנדמה שכל העולם נגדך.
