מתגעגעת – לא התגעגעתי לאף אחד כמו אליו, למרות שמעולם לא הרגשתי באמת טוב איתו והיו הרבה דברים שלא אהבתי; הכרנו בפייסבוק, כתבנו זה לזו והוא הזמין אותי לקפה בפארק בירושלים; באותו ערב היה קר, הייתי עייפה וכואבת מהאימונים אבל דיברנו בפתיחות, פרטי על החיים; חיבקתי אותו והרגשתי פתאום “בית” אצל גבר שנראה מרוחק; עם הזמן המשכנו לכתוב ויצאנו – דיברנו על חלומות, סיפר לי על האקסית, גיליתי שחי איתה ולא הבנתי מה האמת; ביום ההולדת שלו ניסיתי להפתיע- אך קיבלתי הודעות פוגעניות ממנה, התמודדתי והתבגרתי; עברנו משברים, עזר לי כשלא היתה לי עבודה, אך ברגע הראשון שניסינו לגור יחד – פתאום האשים אותי בהוצאות, בחוסר אחריות; הוא התחיל להתרחק, הכל השתנה – פחות תכניות, פחות הודעות; קיבלתי ביקורת על כסף, למרות שמעולם לא ביקשתי כלום; בסוף נפרדנו בכבוד, ניסינו שוב, אך כבר לא היתה שם קרבה; הרגשתי לבד, לא מטופלת, הבנתי שהוא לא הגבר שאני רוצה, קמתי והלכתי; הוא נשבר, וגם אני; ניסו להטריד אותי, ידעתי שזו האקסית או החדשה – החלטתי לשים גבול; כואב לי לראות אותו חוזר למקום שלא עשה לו טוב, אבל אני יודעת: איתי הוא היה שליו וגאה – ועם אף אחת אחרת זה לא יהיה כך.

אני מתגעגעת אליו. אף פעם לא התגעגעתי למישהו בצורה כזאת. ואני לא מבינה למה הרי אפילו איתו לא הרגשתי מושלמת, היו דברים שהפריעו לי.

הכרנו בפייסבוק. התחלנו לשוחח, ובוקר אחד הוא הזמין אותי לקפה. ישבנו יחד בגן העצמאות שבתל אביב. אותו ערב הייתי מוצפת ברגשות מותשת, וגם הגוף כאב, אחרי אימון כושר מפרך במכון, הרגליים שלי ממש צרחו לי להפסיק. ישבנו על ספסל, היה ערב, שמיים בהירים, אבל היה קר כזה שמסתנן לעצמות. דיברנו על עצמנו, על חיינו, ניסינו לגלות אלו אנשים אנחנו באמת.

כשהגיע הזמן ללכת, חיבקתי אותו. חיבוק שהחזיק כמה דקות. כמה מוזר שהרגיש לי בית, למרות שהוא עצמו נראה קפוא, רציני, במרחק מסויים. בתוך החיבוק הזה הרגשתי שהוא, מתחת לכל השכבות, לא באמת כזה. לא יודעת אם היה לו נעים או לא בדיוק כמו לי. אבל היה ברור שגם לו קשה, והחיבוק עשה לו טוב. נפרדנו בעוד חיבוק, הקצר יותר.

המשכנו לכתוב אחד לשני אל תוך הלילה. כך חלפו הימים “בוקר טוב” ממנו, שיחות לכל אורך היום, שגרה של הודעות. השתדלנו להפגש. דיברנו על עניינים עמוקים, חלקנו חלומות על מה נעשה כשנתבגר ועל כל מני תרחישים משונים. הוא סיפר לי שהוא גר עם חבר, דיבר על האקסית שלו. הוא הודה שאוהב לכתוב לבנות ולחברות לשעבר. אחרי זמן חזר לגור אצל הוריו.

כשרשמית הפכנו לזוג, גילה לי את האמת בעצם גר עם האקסית. לדבריו זה נגמר עוד קודם, אבל שניהם עבדו יחד.

הוא העלה לרשת תמונה משותפת שלהם. ביום הולדתו תכננתי הפתעה: לקחת אותו למסעדה יפה באווירה ירושלמית עתיקה. אבל בצהריים קיבלתי הודעה באינסטגרם מאישה שבילתה בקללות. לא הגבתי. רק שאלתי אותו מה הסיפור. הוא הזכיר לי את האקסית שהיא אהבה לשלוח אחרים להטריד ולכתוב הודעות פוגעניות. לא השבתי עד ששוחחתי איתו. הוא טען שהכל סודר, אך ההודעות המשיכו. לבסוף הגבתי רק כשצריך היה, לא יותר. לא אחת כזאת שמשפילה את עצמה או יורדת לרמה של מישהי אחרת. אחר כך חסמתי.

צנחנו יחד מעל המשוכות. המשכנו הלאה, ואפילו הרגשנו חזק יותר. שיתפנו רגשות, חלומות. הייתי מובטלת והוא דחק בי למצוא עבודה. פה ושם סייע לי בכסף, וזה הביך אותי. מעולם לא ביקשתי הוא הציע בעצמו. כשנסע לחופשה, ביקש שאשאר אצלו. נשארתי, אבל זו הייתה טעות הייתי שם שבועיים.

הוא like ניסה “לבחון” אותי, לראות איזו בת זוג אני בבית. הוציא המון שקלים על אוכל מבחוץ תמיד אמר שאם נבשל, “נבזבז זמן” ושאפשר להזמין אוכל. החופשה נגמרה, הכסף נזל. יעצתי לו לחסוך, אבל הוא לא הקשיב. אחר כך האשים אותי שלא עזרתי לו לחסוך, שבעצם אפשרתי לו להוציא בלי גבול למרות שהפצרתי בו שנבשל וניזהר בהוצאות.

בהמשך התלונן על חשבונות שזה מעיק עליו. זה הכביד עליי. מצאתי עבודה, והוא פתאום הודיע שיישבוץ לי “מבחן”. המבחן היה: האם אתן לו כסף כי גרתי אצלו וכל מה שהוציא בגללי. טען שמרגיש שהוא מפרנס אותי. לא ידעתי מה לענות. למדתי לחיות בזוגיות.

הוא אמר שהכל ישתנה וזה קרה. כמעט לא נפגשנו, שיחות התקצרו. טען שצריך להחזיר כספים, שאיבד יציבות כלכלית, אפילו אמר שהוא לא אוכל טוב. הכל התפרק.

יום אחד אמר “הכנסת לי יד לכיס”, שפגעתי לו בכיס למרות שמעולם לא ביקשתי ממנו כלום. כבר עבדתי. לפעמים שילמתי, לפעמים הוא לא משנה. אבל לא היו יותר תוכניות משותפות. הכל היה אחר. סיכמנו להפסיק. נפרדנו יפה הודינו על הטוב ועל השיעורים. סגרנו את הדלת בכבוד.

אחר כך ניסינו שוב. שוחחנו. אבל לא אהבתי לשבת אצלו אחרי יום עבודה בלי שאזמין או יזמין אוכל. לפעמים אפילו לא הציע לי לאכול. התלבטתי אם להביא איתי משהו או לאכול טוב לפני. שיתפתי אותו בתחושה, הוא שתק ולא הציע פיתרון. זה גרם לי להרגיש לבד, כאדם שצריך לדאוג רק לעצמו. זה חיסל את הקשר.

יום אחד, בדרכי איתו באוטובוס ברמת גן, כמעט איבדתי הכרה. ישבתי על הרצפה מחוסר ברירה. הוא לא הגיב. זה ריחק אותי סופית. התרחקתי עמוק בפנים. עמוק בלב רציתי אותו, אבל ידעתי שהוא לא הגבר שאני רוצה לידי לא משנה כל השאיפות והמילים היפות.

לא פעם ביקשתי שלא נירדם כועסים. ובכל זאת התחלתי להירדם לצידו בבכי. עד שיום אחד קמתי בבוקר, ארזתי את חפציי והלכתי. שוחחנו. שיתפתי במה שהרגשתי. ציירתי לו פעם תמונה שהוא אהב, אבל הורדתי מהקיר ולקחתי איתי. לא הייתי צריכה לעשות את זה. משהו נשבר בי ובו.

שבועות אחר כך עוד דיברנו. סיפר לי שעם לקיחת התמונה, שללתי ממנו רגעי אושר ושמשהו נשבר סופית. שוב נפרדנו, נפערה תהום. לפעמים שלחתי הודעות תודה או סרטונים, לא קיבלתי מענה. הכל נעשה ריק.

לילה אחד, כשכבר היה קרוב לחצות, קיבלתי ממנו הודעת נאצה כאילו הייתי זו שהרחיקה אותו מהוריו. מחקתי את הצ’אט וחסמתי אותו. אחר כך התחילו לפנות אליי בפרטי מאנשים שעבדו איתו. הבנתי שזו האקסית או אולי החדשה. לא עניתי. פניתי להנהלה והבהרתי שאם ההטרדות לא ייפסקו אפעל כחוק. ואז זה נפסק.

הייתי עצובה. השתניתי. הבנתי שהוא לא הגבר שלי. נפרדנו יפה, אך לראות אותו חוזר לאשה שגרמה לו לכל כך הרבה בלגן כאב לי מאוד.

לפעמים אני מתגעגעת. מתגעגעת לדברים הטובים, רק לזה. דבר אחד אני יודעת: איתי הוא מצא שקט וגאווה. אני לא מאמינה שעם מישהי אחרת יהיה לו אותו דבר ולא שהוא באמת יהיה האיש שירצה להיות כלפי העולם.