יומן אישי, 23 במרץ
אני עוד עומדת מול המקרר, שותה מהשוקו בקשית של הילדים, והמילים של רועי עדין מהדהדות לי בראש: “אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית. יהיו שם אנשים. אנשים נורמליים.”
שתים עשרה שנים אנחנו נשואים. שני ילדים משותפים. והנה הוא מתבייש בי.
“אני אלבש את השמלה השחורה, זו שקנית לי ליום הנישואין,” ניסיתי עוד לשכנע.
“זה לא השמלה,” הוא סוף סוף הרים עיניים מהטלפון, “זה את. את הזנחת את עצמך. השיער, הפנים כל ההופעה שלך כבר לא מה שהייתה. אסף יבוא עם אשתו, את יודעת שהיא מעצבת אופנה. ואת… את יודעת.”
בלעתי רוק. “אז אני לא אבוא.”
“טוב מאוד,” רועי נשף בסיפוק, “אומר שיש לך חום. אף אחד לא ישאל שאלות.”
הוא נכנס למקלחת, ואני נשארתי תקועה באמצע המטבח. הילדים חזרו לישון ממול נבו בן עשר, עדי בת שמונה. משכנתא, חשבונות, ועד הורים. אני נעלמתי בתוך הבית הזה, ובעלי מתבייש בי.
“תסלחי לי, הוא השתגע?” אלה, חברה שלי מהסלון של השיער, פתחה עיניים גדולות. “מתבייש להביא אותך? מי הוא בכלל?”
“מנהל לוגיסטיקה בסופרמרקט. קיבל קידום קטן,” עניתי בלחש.
“ועכשיו הוא חושב שאת לא מתאימה להיות אשתו? תשמעי,” היא שפכה מים לתוך הקומקום, “את זוכרת מה עשית לפני הילדים?”
“הייתי מורה.”
“לא! אני מתכוונת לתכשיטים. חרוזים, אבנים. הקולר ההוא עם האבן הירוקה אני עדיין שומרת אותו. כל פעם שואלים אותי איפה קניתי.”
חייכתי. אי שם, לפני שנים, אספתי חרוזים ורקמתי בלילות, כשרועי עוד הביט בי אחרת.
“זה היה פעם.”
“זאת הייתה את אז זה יכול להיות שוב,” אמרה, “מתי הארוחה?”
“בשבת.”
“מעולה. מחר תבואי אליי, נטפל בשיער ובאיפור. צלצלי לנועה עם השמלות והיא תתן לך לבחור. ואת התכשיטים תעשי בעצמך.”
“אלה, הוא אמר”
“עזבי אותו, את הולכת ובגדול. תאמיני לי, הוא יעשה במכנסיים מרוב הלם.”
נועה הביאה שמלה בצבע בורדו, ארוכה, עם כתפיים חשופות. מדדנו, תפרנו, סידרנו עם סיכות.
“לשמלה כזו צריך תכשיט מיוחד כסף לא יתאים, גם לא זהב,” נועה חשבה בקול.
עליתי לארון העליון, שלפתי קופסה ישנה. בתוך בד רך הסתתרו קולר ועגילים מאבן ירקן כחולה, שיצרתי בעצמי לפני שמונה שנים. לאירוע שלא קרה.
“וואו, זה יצירת מופת,” נועה נדהמה, “עשית את זה לבד?”
“כן,” כמעט התביישתי.
אלה עשתה לי תסרוקת עדינה, איפור אלגנטי ושוב חזרתי להיות אני של פעם. לבשתי את השמלה, סגרתי את השרשרת. האבן הקרירה הזכירה לי מי הייתי.
“מגיע לך לראות מי את באמת,” האלה דחפה אותי בזהירות למראה.
הבטתי ושם עמדה אישה אחרת. לא מכונת ניקיון ובישולים, אלא אני בלי הפשרות.
הגענו לאולם מול הים ביפו בשעה שכל האורחים כבר התרגלו לשיחות יין וצלחות. נכנסתי מאוחר, כמו שתיאמנו. לשנייה הקפיאו השיחות.
רועי צחק ליד הבר, ואז ראה אותי פניו קפאו. חלפתי לידו והתיישבתי הרחק, זקופה, שקטה.
“סליחה, אפשר לשבת כאן?” גבר בן ארבעים וחמש, חליפה אפורה, עיניים טובות.
“בבקשה.”
“שמי ערן. אני עובד עם אסף מאפיות שותפות שלנו. ואת?”
“שלומית. אשת המנהל לוגיסטיקה.”
הוא הביט בי, אחרי כן בתכשיט.
“ירקן כחול? עבודה ידנית? אמי אספה אבנים שנים לא רואים כאלה כל יום.”
“אני יצרתי.”
“באמת? זה רמת אומן! את מוכרת?”
“לא ממש אני עקרת בית.”
הוא חייך. “כאלה ידיים לא צריכות להישאר בבית.”
שוחחנו כל הערב על אבנים ויצירה, על לאבד את עצמך בין סירים. ערן הזמין אותי לרקוד, הבאנו יין לשולחן, הוא צחק במלאות ליבי. ראיתי את רועי בוהה לעברי מקצה החדר, פניו כהות מרגע לרגע.
כשיצאתי, ערן ליווה אותי למכונית.
“שלומית, אם תחליטי לחזור ליצירה התקשרי,” מסר לי כרטיס ביקור, “אני מכיר אנשים שמעריכים כזה דבר. באמת.”
לקחתי.
בבית, רועי לא החזיק חמש דקות של שתיקה.
“מה את חושבת שאת עושה שם עם ערן? כולם הסתכלו! שלוש פעמים רקדת איתו! אסף שאל אותי מה קורה. הלך לי הכבוד!”
“התביישת. אתה תמיד מתבייש,” שלפתי נעליים. “כשמביטים עליי, כשאני לידך. יש בכלל משהו שלא מביך אותך?”
“סתמי. מה, שמת שמלה וקיבלת עטרת? את כלום. יושבת לי על התקציב, מנצלת את הכסף שלי ועכשיו עפה על עצמך.”
פעם הייתי בוכה, נכנסת לחדר ובולעת דמעות. אבל משהו בי התנפץ, או דווקא נבנה.
“אתה פשוט קטן,” לחשתי, “גברים חלשים מפחדים מנשים אמיצות. ואתה פחדן, רועי. מפחד לראות מי אתה.”
“צאי מפה.”
“אני מגישה בקשה לגט.”
הוא שתק. בפעם הראשונה לא כעס, רק נבוך.
“לאן תלכי עם שני ילדים? תכשיטים לא יאכילו אותך.”
“אני אסתדר,” עניתי.
למחרת התקשרתי לערן.
נפגשנו בבתי קפה, דיברנו. הוא חיבר אותי לגלריה לאומנויות בדרום תל אביב, סיפר שיש ביקוש לעבודות יד, לאנשים אמיתיים שנמאס להם ממפעל. “את מוכשרת, שלומית. כשרון עם טעם כזה לא רואים כל יום.”
התחלתי לעבוד בלילות: ירקן, אגת, קורנליאן. קולר, עגילים, צמידים. ערן הביא את העבודות לגלריה. אחרי שבוע: הכל נמכר, הזמנות נוספות.
“רועי יודע?”
“הוא לא מדבר איתי.”
“והגט?”
“מצאתי עו”ד. בתהליך.”
ערן עזר בלי רעש צרף אותי לקשרים, עזר למצוא דירת שכירות. כשארזתי מזוודה, רועי עמד בדלת.
“עוד שבוע תחזרי על ארבע.”
סגרתי אחריי את הדלת.
חצי שנה. דירת שני חדרים בבת ים, הילדים, עבודה, הזמנות בלי סוף. הגלריה מציעה תערוכה. פתחתי עמוד ברשת. עוקבים, מחמאות.
ערן ביקר, הביא ספרים לילדים, טלפן לפעמים. מעולם לא לחץ.
“אמא, את אוהבת אותו?” עדי שאלה יום אחד.
“בערך…”
“גם אנחנו. הוא לא צועק.”
כעבור שנה, הציע לי נישואין. לא היה כריעה, לא פרחים. רק בזמן ארוחה אמר לי בפשטות:
“אני רוצה אתכם איתי. את שלושתכם.”
הייתי מוכנה.
עברו שנתיים.
רועי צעד בקניון עזריאלי. אחרי שפיטרו אותו כשנודע לכולם איך דיבר עליי עבד בתור סבל. דירת שותפים קטנה, חובות, בדידות.
הוא ראה אותנו מחוץ לחנות תכשיטים.
אני, במעיל תכלת, שיער מסודר, הירקן ההוא על הצוואר. ערן מחזיק לי את היד, נבו ועדי מתגלגלים מצחוק.
רועי נעצר, הסתכל על ההשתקפות במראה: מעיל ישן, פנים עייפות, עיניים ריקות.
הוא איבד את המלכה שלו.
ואני למדתי לחיות בלעדיו.
וזו הייתה הנקמה הכי נוראה להבין, מאוחר מדי, מה באמת היה בידיים שלך.
