משפחת יותם
החברות של מרים היו בטוחות שהבן שלה בחר באישה בלהט, פתאום ובלא מחשבה, כמו שקורה כשמתגברים אחרי חיי האולימפיאדה של הבר. יותם חזר מהצבא, דם ליבו רץ, ואז פגש בבחורה ערמומית, והתאהב עד שלא היה לו כוח להתווכח. היא קיבלה עליו, לא התנגדת, והסכימה לכל דבר.
היא הייתה נמוכה, חזקה, רגליים קצרות, בלי מותן קמור, פניו רחבות, עיניים קטנות וצרות. למרבית החברות של מרים, השם נעמה לא תואם כלל לדמותה, והן חיזקו את דעתן.
בחורה לא מושלמת, שלילית במקצת.
רק תיכון ואוניברסיטה?
יותם היה ספורטאי מצטיין, תלמיד מצטיין, ותוך זמן קצר אחרי השחרור חזר ללימודים. היא, שנפגשה איתו זה עתה, ילדה מהר מאוד
היא מתכננת!
נעמה לא מתאימה לו!
יותם החליט להתחתן. מרים, בפגישות עם חברותיה לשעבר, פרסמה את תחושותיה, ובבית, בדיאלוגים קצרים עם הבן, החליטה לשמור על שתיקה. העיניים של יותם נצצו כל כך חזק שהיא פחדה שמחר האחורה תשתלט על היום, או שמא היא תיפגע ביותם בכוונה?
היא נזכרה איך היא היא בהריון בגיל תשע-עשרה, לפני שהגיעה לעשרים, וילדה חודש לפני יום הולדתה. הילד היה חולה הרבה בילדותו, אך גדל, התחזק והחל לעסוק בספורט. היא הופתעה לעיתים קרובות, לא רק מרצונה להתחתן. מרים, אף על פי שלא הייתה מרוצה, השתדלה שלא להראות זאת.
הילד, בכל מקרה, אינו אשם בטעות הוריו. רצונה של יותם להתנהג ביושר, לתת שם ולשאת שם משפחה, ולהיות אב הוא קיבל את תמיכתה המלאה. היא החליטה שלא תתנהג כמו החמות שלה, שהייתה אדישה כלפי החותנת מיום הראשון ועד לגירושי אביו, ולא אמרה מילה טובה על החותנת. הם חיו באותה עיר אך מעולם לא פגשו.
אחרי הגירושין, מרים קיבלה את בננה והילד, והסבתא רשמה אותם לפני מותה, שמחה שהדירה לא תיאבד והמשפחה תישאר. מרים, למרות שלא האמינה באלוהים, הזמינה קביעות קבורה בבית הכנסת של סבתה, וחשבה שהיא חשובה לה. היא שמרה את תמונות המשפחה באלבומיה, ובתיקון מסגרת חדשה תלוויה של סבא החייל על הקיר במטבח. סבתה הצעירה הדימה קונספט של אהבה מסרט ישן.
הבן, מיכאל, גדל ליפה ואלגנטי. בחזרה לסתיו, שאל יותם אם אפשר לשהות תחילה עם אמו, או אם צריך לבקש חדר במעונות לסטודנטים עם משקלים משפחתיים. הוא התחיל לבשל מרק בורשט ולקח על עצמו לא להטריד אם האם תסכים. מרים, מתפלאת, הכריזה:
תזיזו את נעמה, ונחליף חדרים. את הגדולה נתרום לכם, שלושה נחליף.
הבן קפץ, נישק, לחש בחום:
אמא, את הכי טובה בעולם! אל תדאגי, אעבוד במקביל, לא נשתקע!
הוא היה בטוח בתבטאיו, אך לא הבין מה משמעותה של חיי משפחה עם שני סטודנטים. מרים לא חשפה את עיני הבן המאושר; היא ידעה שהחיים יהיו קלים יותר ממה שהיא חוותה.
עם זאת, רוב המשימות הראשונות של המשפחה הצעירה על אדמת החמות נתקלו בקשיים. מרים אילן, עובדת בספרייה המרכזית בירושלים, מנהלת חטיבה, קיבלה שכר צנוע, אך חשבה שהכסף יספיק. אז הגיעו שנות התשעים, שהפכו לשנים של חוסר יציבות, של ניהול משא ומתן ותקוות כוזבות. חברותיה של מרים נפלות אחת אחרי השנייה נשארות עומדות, מתלוננות, נלחמות; בעליהן שותים, נוסעים לחו”ל בעבודה, לעיתים נעלמים. ברחובות הלילה ירו, על האספלט נשפכה דם. השכר במפעלי התעשייה הפסיק לשלם. המשכורת בספרייה הפכה לחילוקי רשות מול עליית מחירי המוצרים.
יותם נחרץ ללמוד, לא להתפשר, ובסופי השבוע היה נוסע עם חברים לכפר, עוזר לקשישים בגינותיהם. נעמה, עם בטנה העגול, תפסה קושי לעלות למעלה ברצפת הבניין הדוחס ללא מעלית. אחרי לידה קשה, בבוקר הראשון הראתה לבעלה את הילד החיוני בחלון, ושאלו: “איך נקרא לו?” בפנים שלה נדלק נר של רעיון, והאור נברא בעיניים.
נעמה ניגשה לשכנים המצביעים על פנסי צבא, קיבלה תמיכה. הזוג הקשיש, יצחק ניקלופול ואלינה פרדריכ, לא היו במגע עם אחרים, רק ניברו. נעמה מצאה דרך לתקשר איתם, ויחד חפרו אדמה לפני החלונות, נטעו תפוחי אדמה וגזר. באביב הבא, כמעט כולם חפרו כולם חיו מהאדמה.
מרים, שבזמן שהיא חיפשה דרך להינצל, נאלצה לחשוב איך לנהוג. היא לא יכלה לומר שהכל אבוד, ולהשקיע זמן בפתרונות. הילד, הלימודים, המשפחה נעמה חיכתה לשינוי בפורמט הלימודים. היא עברה ללימודים חלקיים, קיבלה תואר. היא חזרה לאותה: “מצוין! נפלא! פשוט מדהים!”
הגינה תחת החלון נראתה פתרון פשוט: לא צריך לנסוע רחוק, והקפלה על עצמה. אין גנבות אין צורך לדאוג. הכל חיזק את האופי שלה.
במשך הזמן, מרים הפסקה לשים לב לחסרונות של נעמה קיצוניות בדיבור, לבוש משונה, טעויות בניב ותיקנה אותם בעדינות, ללא גסות רוח. נעמה שמעה והוקירה. היא הייתה שמחה, זריזה, מלאת אנרגיה, והילד גדל כך גם הוא הלך בעשרה חודשים, דיבר בגיל שנה.
מרים הלכה איתו בטיולים, והייתה מרוצה. הילד לא מצר על קולות, ולא מתנהג באופן של התפרצויות. הוא קיבל את החום של האם והאופי של האב. במבחני סוף הקורס של נעמה, הילד, דימא, נזכר בחבריו הטובות לנוצ’קה, משפחת שמירוב, ועם מרים עצמה. הוא היה בריא, נרדם היטב, והתנהג כמו תינוק מושלם ממדריכי הרפואה.
לפני ראש השנה, מרים הרגישה מבוכה שלא הכירה את ההורים של נעמה. הם נישאו לפני כשנה וחצי בלי טקס. הם לא הזמינו אף אחד לביקור, ולא היה חג. היא ביקשה לשנות זאת, לקחה את הנכד בן השנה, עלתה לאוטובוס. הבינה שלמחרת יגיעו למפגש עם משפחתה של נעמה, שהמתינה לה בקיבוץ.
בתחנת האוטובוס של עיירה קטנה, החתונה עם חמותה של נעמה נפתחה בקהל של עשר אנשים, שלט גדול עם “ברוכים הבאים!” בלי לכתוב “מאפיו”. דלת החדר שהוקצתה לאורחת נצמדה נוט, והיה שם שלט צבוע באותיות צבעוניות: “ילדים של יצחק וזינה”. מרים נדהמה, חייה קפאו חצי יום. הילד נלקח מהידיים בכניסה, ולא רצו להחזירו. הוא נחת במעגל חום של הורים, והקול של מרים נשמע מתפוצץ.
לילה, לפני השינה, מצאה על משקלה כוס תה חגיגית ועוגייה מתוקה, עם פתק שלושה אנשים: “מארה, יקירתי, חיבוקים חלומות מתוקים במקום החדש! חיבוקים מהחתן!”. הפתק נכתב בכתיבה של שלושה אנשים, כולו חם.
בבוקר, הקטנים שאלו: “האם בא לך לחזור בחלום?” סבתא של נעמה, נטע, חייכה ושאלה: “למה אתה מתפלא? פיזור של דמויות?”. היא אמרה: “הפנים כאל בת ילדה, השפתיים כמו סרט, טהורה כזוג נשואים! הילדים רצו לחתוך אותך.”
הנכד נשלח ללמוד בכפר, ונסע להורים של זינה, שחזרו עם ילד קטן. מרים בכתה, נאלצה לאסוף את הילד. באותו הרגע, החלה לשחרר את הכאב, להבין שהיא לא אם גרועה ולא סבתא בלתי אמינה. אחרי כמה זמן, תה עם נענע, כפית דבש, וכוס ליקר גרגרים מרגיעה אותה. זינה שלחה את האורח בחזרה עם סבתא, שהבטיחה לבקר במקווה בערב.
חגים התארכו משבועיים לשבוע, נמשכו עד שבוע שלם. מרים לא נתנה נימוס למצב, ובסופו של דבר חיזקה את הקשר עם השכנים. הילדים נשארו להורים בביקורים, וכל המשפחה חזרה לבתים. האוטובוס חזר עם הנכד, מרים, וארבעה מזוודות מלאות פטריות, ריבות, כבושים, גרביים רקומים, חולצות. כל זה נועד למיכל של יותם, של נעמה ובנו.
האירו את הבית בעזרת שמיכת חום של הקהילה, ובאמת קרב אל הבית. סבתא נטע, שלפני כמה זמן הלכה לעולמה, הותירה צחוק של שירים אהובים, שלושה ימים ושנים של שירה. היא ביקשה שמרימה את ראשו של מרים, ושתמיד תחזיק במעגל של אהבה.
לאחר כעשרים שנה, נעמה לא נישאה שוב, אבל התקדמה בקריירה, נהגה רכב, קנתה דירה של חדר אחד בקומה למעלה, ומערבת קשר עם רו”ח גרוש מחברת החשבונאות שלה. מרים גרה גם היא לבד, אבל יותם, שהקימה בית ספר תיכון, מתרגל במקצועות בינלאומיים, והילד דימא משמש כמורה במדרשת ובמרכז אולימפיאדי של מתמטיקה. דימא נישא, בנה בית כפרי, וביקוריו אצל סבתא נטע נמשכים שלוש פעמים בשבוע.
בימי חורף, מרים מתרסקת על הקפה, על מזכרת של העבר, על חורף של תשעים, על נזקים, על אהבות שהסתיימו. אך היא לומדת שהחיים אינם קבועים, והצחוק חודר לכל קושי. היא לומדת שדאגה לא מקורה, ואימוץ של גישה של חיבוק ופתיחות מביאים שלום פנימי.
בכך, כל המשפחה מצאה דרך לחיות בהרמוניה, משוכתבת בתשובה של שמחה, וקבלה שהמפתח לחיים טובים הוא קבלה של האחר, סבלנות, אהבה ללא תנאים, ושאיפה לשמור על קהילה חמה. והלקח של הסיפור: כשמאמצים לשמור על לב פתוח, אפילו הקשיים הקשים ביותר מתמזגים לתוך תמונה של שלמות.
