אז איך היה, אורחים יקרים? נטעמתם? השתזפתם? קיבלתי אתכם בחום? שאלתי, עומדת בראש השולחן הגדול.
בהחלט, אחותי, אמר אבי לוי בחיוך, את תמיד במיטבה!
מסכימה לחלוטין! חיזקה אותי תמר ברק. אנחנו למדו להכין יחד עם אימא, אבל אף פעם לא הצליח לי ככה טעים! לכן תמיד מזמינה אותך לחגוג איתי!
אמא, הושיטה רוני ברק, ולא רציתי לעזוב את חדר הכושר! אבל לא יכולתי להפסיק!
אמא, אני אשלח לך את אשתי כדי שלימדת אותה לבשל, אמר אדם בןדוד.
על זה ניששתי! הוסיף מאיר שמיר, וגרגר רעש של קיום. סליחה!
קיבלתי, נכון? חייכה יעל בקול רחב. ועכשיו, יקיריי, עצרה לרגע, כשחיוך נפל מפניה, תיצאו מיד מהבית!
זה היה הארוחה האחרונה שהכנתי לכם! והפעם האחרונה שהייתי מתאמצת למענכם! לא רוצה לראותכם יותר, לא לשמוע מכם ולא לדעת מכם!
היא הרימה קערת סלט ענקית וכבדה וזרקה אותה על הרצפה בקול רעם!
די, חמודים! נגמרו הריקודים! אמרה בקול שקר של חינניות. לא אאפשר עוד לאף אחד לנצל אותי, ובמיוחד לא אתם!
השתק שקט כבד על השולחן, והאורחים היו בשוק עמוק. אפשר היה לצפות למשהו כזה ממישהו אחר, אבל לא מיעל האישה השקטה, העוזרת, הצייתנית.
מה קורה? שאל מאיר, וקיבל מיד משענת מאחורי פן של אשתו.
תתקשרי מייד, היא מתקפת פסיכוזה! צעקה תמר.
יעל קיבלה בקבוקית מיץ ושפתה בקול מתוק:
מי שימשיך לתפוס את הטלפון יקבל מכה! חייכה בעדינות. למה אתם קפאתם? רוצו לחזור למקומותיכם!
יעל! ניגש אליה בקול נוקב אבי. אני אומר לך כאח גדול: תתקרר ותשוב לשגרה!
לא! חייכה יעל. לא רוצה יותר לשרת אתכם! לא, ולא אמשיך לרצות ולא אלך אחרי מישהו שלא יודע לעשות דבר בעצמו! די!
מה קורה? שאל מאיר, מגרד לחי האדום. הכל היה רגוע!
לא קראתי אתכם רק בשביל לשבת, יעל התיישבה על הכיסא ונשענה. העצבנות שלכם חצותה גבולות. כבר מזמן! אבל הדמויות האחרונות שלכם הראו לי כמה גבול עברתם, ולכן לא רוצה יותר לראות אתכם בחיי!
לא עשינו שום דבר, השיב אדם. בדיוק!
***
הם אומרים שחיים צריכים לחיות נכון, ואין מריבה על כך. איך זה נכון? כל אחד אומר משהו שונה.
יעל, שהייתה בת ארבעים וחמש, הייתה בטוחה שהיא חיה נכון. במצב קיצוני, לא היה לה מה להאשים בעצמה. נולדה הילדה השלישית במשפחה, עם אחות קטנה. אהבה את אביה, נערצה את אחיה, ולא נגעתה האחות. למדה, צמחה, לא חשתה בכוכבים של עלייה, ולא חיפשה קוּף. נישאה, ילדה שני ילדים, הייתה אשה מסורה, אוהבת, תומכת בבעלה, לא מתווכחת בלי צורך. הייתה אם טובה, חינכה והחניכה את הילדים, ושגרה אותם לעולם.
בבגרותה שמרה על קשר עם אחיה ואחותה עזרה, חגיגה, פתרון בעיות, שמחה משותפת. כולם ראו בה אישה טובה, חכמה, מבינה. כך היא הרגישה שהיא חיה נכון.
אבל בגיל ארבעים וחמש היא גילתה מה זה להיות נזרקת לבדידות ברגע לא שמח.
***
יעל מיכאלובנה, נכנס הרופא אחרי הצהריים, כל הבדיקות הגיעו, אין סתירות. קובעים ניתוח?
כמובן, דוקטור, אמרה יעל בכאב, ההחלטה כבר קיבלה.
מבין, ענה הרופא, שם לב לדיכאון שלה, אבל מי יודע…
תכננו, היא הנפה בזרוע, ככל שנקדם, נוכל לסיים מוקדם יותר.
טוב, הרופא רישם בתיק. היום נמשיך בארוחה, מחר ננוח, אחרי מחר נצטרך לניתוח.
הוא פנה לחדר של השכנה:
קתיה, יש בעיות עם הבדיקות שלך, נדון בזה.
בסדר, ד”ר רון כהן, ענתה קתיה.
כאשר הרופא יצא, קתיה שאלתה:
למה את נראית ככה? חוששת מהניתוח?
כן, וגם… נזכרה יעל בטלפון.
הוא עדיין מחכה לשירים שלו, צחקה קתיה. חושבת שהילדים יחזרו לאמא, היא תארגן מסיבה! אולי הוא גם נושא משאות?
לפי ההודעה הקולית האחרונה, הוא בא במלואו, לחשה יעל. הוא יודע שיש לי ניתוח! הוא לא תומך, הוא רק עם החברים!
הכול כך, נזכרה קתית. החתול בבית, העכברים חוגגים!
באמת מתסכל, השיבה יעל. הסרת הרחם היא עניין חמור. אם רק יראה קצת אמפתיה! אמרתי לו שאני פוחדת וזקוקה לתמיכה, והוא שלח לי שני הודעות קצרות ולא מגיב!
קתית הייתה בעשר שנים צעירה מיעל, ולא ידעה איך להרגיע.
יעל לא הלכה לארוחה ולא לקחה שום דבר איתה, כי ידעה שהצום לפני ניתוח הוא חלק מההכנה. היא שכבה בשקט, מביטה בתקרה.
זכרה איך וּסָי שבר רגליים במשרד, והיא נסעה לבקר אותו כל יום באוטובוס, מביאה אוכל, בגדים נקיים, נשארת איתו עד מאוחר, ובסוף רק חזרה הביתה סביב חצות.
הוא חזר הביתה, היא לקחה חופשה כדי לעזור, כמו סנאים במעגל. היא לא נעלמה משום דבר נשאה מים, האכילה, רחצה, שמירה.
למה הוא מתנהג כך? שאלה יעל לאחר שקתית חזרה מהארוחה.
זה לא רק אצלך! חייכה קתית. כולם משתמשים באחרים!
יעל חשבה שאולי היא שוגעת בלעגתה, ושהדאגה לניתוח גורמת לה להוציא לחץ מיותר.
אין קוֹמְבּינציה, ענתה קתית. והדבר שהוא לא אומר מילה טובה הוא ברור.
יעל הסתתרה תחת השמיכה.
***
יום צום, אפילו אם הוא נדרש, זה לא פשוט. יעל ניסה להסיח את דעתו של קתית, אך היא הייתה באורח קבוע, רק רגעים קצרים.
משפחה לא תשתקה, נצטרך לדבר, חשבה יעל.
בנה אדם לא הרים את הטלפון, שלח רק הודעה שיחזור.
בתו רוני שלחה פעמיים ולא נענה.
הילדים הטובים, אמרה יעל, מבולבלת.
לא עונים? שאלה קתית, משאירה נשימה בין הבדיקות.
תארו לעצמכם! אמרה יעל. איך אפשר לא לענות לאמא?
מבוגרים? קתית חייכה. אפילו גרו לבד.
כבר לא רואים אותם, הם רק מגיעים כשצריך! היא המשיכה. אולי לביקור קבורה.
לא, זה לא נכון! טענה יעל. היחסים שלנו מעולים!
למה אז לא עונים?
קתי נמשכה, ויעל חשבה.
«אכן, איך אפשר לא למצוא דקה כדי לדבר עם האמא?»
היא הרגישה עצב עמוק, וקתי אמרה: «הציפורים עברו, עכשיו הן חיות משלהן».
היא חזרה להתקשר לבעלה, ללא תגובה. שלחה הודעה, נותרה לא נקראה.
אה, ווסהווסה! לחשבה, הלוואי שהייתי שותה!
ערב הגיע, והוא שלח הודעה:
«איפה חסכונותינו? המשכורת נגמרה, אין עם מה לחיות!»
המשכורת שלו נגמרה לפני שלושה ימים.
אבל! העריכה יעל, חג ויין!
היא לא חיברה לו תשובה. אם הוא היה רק מרמז על דאגה, היא הייתה משיבה. במקום זאת, היא נותרה שקטה.
אחי אבי השיב לשיחה, אך אמר שהוא עסוק ונתלה.
הוא עסוק, אמרה יעל.
קתי לא הייתה שם, ולכן יעל לא קיבלה תגובה. היא נזכרה כשחצי שנה היא גרה בבית שני לאחר שאחיה בוריס נזרק על ידי שרתו, שהותיר ילדים. היא טיפלה בילדים, במטבח, בניקיון, עד שמצאה זוג חדש.
היא חיפתה שלום, אך היא לא קיבלה מילה של תודה.
תודה, אח, על רשימת השחור! היא קראה.
הוא ידע על הניתוח ההצעה, והיה קפדן כשביקש לקחת את הילדים לחודש היא סירבה, citing the operation.
אחותה תמר הקדישה רק חמש דקות, ושאלת בריאות.
מתי תחזרי להיות בריאה? קרוב לי בןעשר של בעלי יבוא, צריך מקום במלון ולחם בבית!
לא יודעת, אמרה יעל. הניתוח קשה, שבועייםשלושה בבית חולים, ואז חופשת החלמה של כחמישים יום.
לאלא, זה לא אפשרי! קראה תמר. תתאימי, שלושה שבועות ותהיי כמו רובה!
אני פוחדת, הודה יעל.
תזוזי, אל תתבלבלי! קראה תמר. הכל סיבוב ו
הניתוח עבר ללא סיבוכים, אבל נשארו עוד שבועיים בבית חולים. יעל לא חייגה לאף אחד, חיכתה למישהו שיזכיר אותה. אף אחד אף בןזוג, אף ילד, אף אח, אף אחות.
במהלך הלילה היא הגיעה להחלטה גורלית.
יעל, מה את אומרת? קרא אבי. נִקַח לך חלק במוח?
כן! קראה יעל בשמחה. חשבתי שאף אחד לא יזכור!
היא חזרה לראש השולחן.
שמעו, קרובי היקרים! ביליתי שבועיים בבית חולים, ואף אחד, אפילו לא צלצול, לא דאג לי!
לא היה אח שמבקר, ילדים שאוהבים יותר את האמא החדשה, אחות שהשתמשה בי רק כמטבח חינם, בעל שהוציא את כל השכר והחסכונות שהקצפנו לחוות הקיץ, ילדים שלא שלחו הודעה.
רק קו של דממה נמשך על השולחן.
כל חיי הרגשתי מוכנה לעשות מה שצריך בשבילכם. ברגע שהייתי זקוקה לעזרה פשוטה, אף אחד לא היה שם!
החלטתי שאם אני יכולה לשרוד לבד, אז אוכל לעבור לבד.
היא פנתה לכל אחד בתור:
ווסה, נפרדנו בלי מילים! תוציאי את האחוזה!
ילדים, חיו את חייכם! אם תזדקקו לעזרה תגיעו לאבא! הוא איבד אותי!
אתם, בוריס ותמר, אני מתרחקת, אל תעסקו במטבח!
קולות קריאים של קרובי המשפחה נשמעו.
כולם קמו! קראה יעל. תתארגנו בתור! והכל אליי! עכשיו אני רוצה לחיות בשבילי, לא בשבילכם!
היא נשבה אל השולחן הפנוי, וביטה בקשת הסלט שבור.
הלכת למאוד עם הרגשות, היא לחשפה, והחיים החדשים יתחילו עם קשת סלט חדשה!
