כשהיינו צעירים, החבורה שלנו הייתה מלאה בהתלהבות, סיפוקים קטנים ודרמות לא נגמרות. בתוכנו היה זוג מתן ונווה. מתן נחשב לבדחן הראשי של הקבוצה, ואילו נווה, עם האופי הסוער והשמח שלה, השלימה אותו באופן טבעי. אבל לא פעם התפוצצו ביניהם ויכוחים מיותרים בגלל שטויות.
פעם אחת התאספנו אצל ההורים שלי ברמת גן למסיבת יום הולדת, ומתן חיכה לנווה בתחנת האוטובוס. כמו שתמיד קרה, נווה איחרה, ומתן עמד וחיכה בלי להתלונן. פתאום, הוא קלט ברחוב בחורה עם שיער מתולתל ולבוש דומה לזה של נווה, והחליט לצחוק קצת. הוא התקרב אליה מאחור, שם לה ידיים על המותניים והתחיל להשתעשע כמו שהוא עושה תמיד עם נווה. אבל פתאום הבחורה צעקה זו לא הייתה נווה!
העניין הסתבך. נווה שהגיעה ראתה את ההמולה, נבהלה, והרימה טלפון למשטרה. בסוף הכול נרגע, ומשם מצא את עצמו מתן יושב בתחנת המשטרה יחד עם הזרה בחורה בשם עלמה. היו להם ארבעים וחמש דקות לשוחח, ובמהרה מצאו שפה משותפת וצחקו ביחד. ארבעה חודשים אחר כך מתן ועלמה כבר עמדו מתחת לחופה. היום יש להם שני בנים בריאים וטיפוסים, שגדלו להיות אפילו גבוהים יותר ממתן עצמו.
נווה ניסתה לאורך תקופה להחזיר את מתן אליה, לעיתים אפילו הייתה עוקצנית כלפי עלמה, אבל בסוף וויתרה והמשיכה הלאה. גם היא בסופו של דבר מצאה את מקומה וטוב לה במקום שלה. לפעמים, כשאני חוזר לסיפור שקרה באותו ערב, אני חושב שכנראה היה פה מהלך של גורל. אחרת, איך אפשר להסביר כזו טעות שהופכת לאהבה לכל החיים?
החיים מביאים אותנו למסלולים מפתיעים, ולעיתים דווקא מה שנראה כמו טעות מוציא אותנו למקום הנכון. אז נרים כוסית לגורל ולהפתעות המופלאות שהוא מזמן לנו. מזה למדתי תמיד להיות פתוח למה שמגיע, גם אם זה נראה לא צפוי ואפילו מביך.
