מרץ ההוא – אותו חודש בלתי נשכח

אותו מרץ ההיסטורי
מרץ לא רק חודש, אלא מבחן תקופתי לחוסן נפשי.
בעיקר כשאהבה שלך מוזרה כמו מזג האוויר לא ברור אם זו אביב, סוף העולם, או שמישהו שפך צבע אפור על כל תל אביב.
אהבה של אורי ודבורה התחילה במרץ, וזה מסביר הכל.
זוגות אחרים נפגשו תחת ואלס של פרחי שקדים בקריית גת, אבל השניים האלה נפגשו כשאורי פיזר על דבורה שפריץ של מים ממדרכת רמת גן, והיא במקום לבכות, שלפה שלג רטוב (שהרגיש לאורי כאילו יש בו אבן בגודל גוש דן) והעיפה לו אותו על השמשה של האוטו.
אהבה ממבט ראשון?
אצלם זה היה אהבה מהקפיצה הראשונה.
מרץ בעיר שלהם היה תקופה בה רומנטיקה יוצאת החוצה במגפיים לגשם.
רוצה לטייל?
אורי לוחש בשקט בטלפון.
אין לי סירה, משיבה דבורה באירוניה.
אני אזרוק אותך על הגב.
בסוף הדייטים שלהם נראו כמו אימון לסיירת גולני בטבע סביב אשקלון, כשאורי בגבורה סוחב את דבורה בין אגמים של מי שלגים, והיא בינתיים מחזיקה מעליו מטריה שמנסה לברוח לכיוון באר שבע יחד עם התקווה שלהם לגרביים יבשות.
את יודעת, היה מפל philosophic אורי, כשהנעליים שלו משמיעות פכפוך זה עומק הרגש.
אנחנו עכשיו כמו שתי ברווזים בכיכר.
הברווזים טסו לחמימות עוד באוקטובר, אורי.
אנחנו עכשיו כמו שני פינגווינים ששכחו את הדרך לאנטארקטיקה.
האהבה שלהם הייתה בנויים על פרטים קטנים: רגש עמוק במרץ לא טבעת בשמפניה (כי יש בה קוביית קרח, ברור), אלא חצי טבליית אקמול מחולקת במשבר.
זה בשבילך, אורי מוסר לה חצי מהסבון/טבליה הצהובה בחגיגיות.
ממש חצי מהלב.
למה זה מלא בשערות של החתול?
זה תוספת.
נותן חיסון.
דבורה מסתכלת עליו עם כובע מצחיק עם פונפון, אף אדום ועיניים מבריקות ומבינה: זה זה.
“קוד היקום” שהוציא תקלה וחיבר שני אנשים שמסוגלים לצחוק כששניהם חולים (ובעבור גבר, כידוע, זה כבר כמעט חירום רפואי).
הרגע הכי רומנטי הגיע בסוף החודש.
השמש החליטה סוף סוף לצאת, לחשוף את כל מה שהחורף החביא מתחת לשלג.
העיר נראתה כאילו היא אתר צילום לסרט על מלחמת עובדי העירייה.
הם עמדו על גשר ליד הירקון.
רוח בגובה שלושים מטר לשנייה ניסתה לקרוע מאורי את המעיל.
דבורה, התחיל אורי, מנסה להתחרות בצלילי האביב, את בשבילי כמו…
כמו פרח נרקיס ראשון!
כזה חיוור ומציץ מתוך גאנק?
דבורה מסדרת את הצעיף שכבר פעמיים חנק אותה.
אורי נתקע רגע.
לא, כזו חזקה.
למרות מרץ הזה, עדיין איתי.
גם אחרי שהפלת את הטלפון שלך לתוך שלג שהתגלה כשלולית.
דבורה הסתכלה עליו, התעטשה (בול כשהטרמפ בבת ים חלף) וצחקה.
טוב, גיבור-נרקיס.
בוא הביתה.
קניתי קילו לימונים, יש לי מתכון לעסיס לימון חם.
אם נשרוד את יום ראשון, אני מכריזה עלינו כאתר לאומי.
הם צעדו ברחובות, נזהרים מהקרחונים על המדרכות.
אהבה עמוקה מאוד עומק בדיוק עד הברך, כי זה היה גובה השלולית בכניסה לבניין שלהם.
אבל זה בכלל לא שינה להם.
כי באותו מרץ ההיסטורי, לא משנה כמה נקיים הנעליים שלך, אלא מי מחזיק לך את היד, כשאתם מחליקים ביחד אל אפריל הבלתי נמנע
עבר עוד שנה.
הגיע שוב “אותו מרץ”.
העיר חזרה להיות סט לצילום סרט “עולם המים” עם תקציב של עשרה שקלים.
אורי ודבורה עומדים מול שלולית ענקית שלקחה את כל החצר.
השכנים מתבקשים צמודים לגדרות, מנסים לעבור על קצה הקרח, ואיזה פנסיונר עוצר עם מבט תקווה בשמיים אולי יצוף הליקופטר הצלה, לפחות יונת שלום עם ענף זית.
אורי, דבורה מביטה על נעלי הספורט הלבנות החדשות שלה, שנרכשו בפרץ אופטימיות בלתי מוסברת.
אנחנו אנשים בוגרים.
יש לנו משכנתא, עבודה ודוח שנתי.
אי אפשר פשוט
אפשר, אורי קוטע אותה.
מתוך הגב שלו הוא שולף זוג מגפי גומי צהובים, עם ציור ברווזים מחייכים.
קניתי, במידות שלך.
דבורה נאנחת.
זו אותה “אהבה עמוקה”, כשהבן זוג יודע לא רק את מידת הרגל שלך, אלא גם עד כמה את מוכנה להתדרדר.
חמש דקות אחרי, הם כבר בלב השלולית.
המים בחיוך, השמש שוקפת בקרח, העוברים ושבים מסתכלים עליהם כאילו ברחו ממוסד מאוד נחמד ומאוד סגור.
את יודעת, דבורה קופצת, יוצרת מטח של מים על השכן עם כובע פרווה.
זה השיגור הכי טוב של האביב!
זה קוד ברווזון צהוב, אורי עונה ברצינות.
המערכת ניסתה להטביע אותנו בדיכאון, אבל לנו יש עקבים אטומים למים.
הם עמדו בלב הכאוס האביבי הזה מגוחכים, רטובים, אבל מסונכרנים לחלוטין.
זו הייתה אהבה ממש מוזרה, שניתנת להבנה רק למי שמסוגל למצוא את הקרקע כשהשאר רואים רק בוץ.
אורי חיבק אותה, ברגע הזה השמש חיממה כל כך, שהמעילים התחילו להעלות אדים.
אנחנו בוערים, דבורה ציינה.
לא, אורי חייך.
פשוט סוף סוף התחממנו.
באותו מרץ הם למדו את הלקח: אם החיים מביאים לך שלוליות תקנה את המגפיים הכי צבעוניים ולמד לרקוד בהםודבורה הביטה בו, רטובה עד העצמות, ובעיניים שלה הדהד המרץ ההיסטורי, אותו מרץ בו היא גילתה שאהבה אמיתית לא מתחבאת מאחורי מטריות או מגפיים, אלא פורחת דווקא בתוך כל שלולית מקרית, כשהלב שלה ושל אורי מתפוצצים מצחוק ושמש חמה שלא הייתה שם קודם.
אורי, שעוד לא ידע איך להגיד את כל מה שרצה, פשוט שלף מבין המים מעטפת פתק מקומט (שהסתיר בכיס המעיל עוד מהחורף), נתן לה, ודבורה פתחה וראתה: ציור של שתי ברווזים עם לב אדום ביניהם, וכיתוב: “חיים של מרץ, תמיד ביחד.”
ובתוך אותה שלולית, בעודם עומדים מול העולם שרק התמסר לקצת שמש, דבורה החליטה השנה יהיה היסטורי באמת.
היא חיבקה אותו, צחקה בקול, ואז אמרה:
אם נשרוד עד אפריל, אני מכריזה עלינו כמשק טבע.
משק טבע זוגי, אורי תיקון אותה, עם ברווזי זהב ומגפי גומי זוהרים.
והרוח, שידעה בדיוק עם מי יש לה עסק, שלחה מכת חום קטן על זוג משוגע אחד, שבחר להגיד לעיר ולמרץ אנחנו כאן, ואנחנו, כבר מזמן, טובעים באושר.