החתול הביט בה בדממה. נוטלת אוויר ונאזרחת באומץ, נגה שלחה יד לעברו, מקווה ששרוולי מעיל העור שלה יצילו אותה מציפורניו של הפרוותי הטרמפיסט
המשמרת הסתיימה, ונגה עברה כלפי החלק האחורי של האוטובוס, בודקת בקפידה מתחת לכל מושב.
האוטובוס בשביל נגה היה כמעט כמו בית, ובביתה תמיד היה סדר נוצץ. כנראה כי אף אחד לא היה שם ללכלך.
נגה, הגיע הזמן שתמצאי חתן היו מציקות לה גאולה ודינה, המפקחות בתחנה. עבר לך כבר גיל עשרים ושמונה, ואת עדיין לבד. וגם המקצוע שלך לא ממש “נשי”! פה הגברים נשברים מהנוסעים, כאלה עצבניים נהיים לפעמים!
לי דווקא נוסעים נחמדים ענתה להם נגה. ואני אוהבת את העבודה שלי. וחוץ מזה, בעל לא מגדלים כמו חתול או כלב!
המפקחות היו מחליפות מבטים, הרי הן ידעו עם גבר יש פי כמה וכמה טרחה מאשר עם חיית מחמד עם זנב.
אז לפחות תאמצי חתול יעצו לה. שלא תהיי לבד!
נגה הייתה נאנחת:
בינתיים, אפילו חתול לא דבק בי הייתה מחייכת ועוזבת הביתה, מדליקה מוזיקה, מכינה לעצמה ארוחת ערב, קוראת קצת ונרדמת
הימים בשביל נגה היו דומים להפליא. היא לא אהבה את השבתות היה לה יותר מדי זמן פנוי. אז היא פשוט עשתה סיבוב ברחבי העיר, יושבת לנוסעת באוטובוסים כדי להרגיש שמישהו לוקח אותה אל חיים קצת אחרים.
היום הזה לא היה שונה מהרגיל. אחרי המשמרת, הלכה לנקות את הספסלים באוטובוס.
כשעשתה סדר מתחת למושב האחורי, אחזו בעיניה שתי עיניים זוהרות.
מי אתה? מ’יושי מ’יושי! איך הגעת לשם? נגה כרעה ברך. הלכת לאיבוד?
החתול לא הפיק קול, רק הביט בה.
בהיסוס, שלחה נגה יד, מקווה שמעיל העור ישמור עליה מהציפורניים של הפולש.
החתול נתן לה להוציא אותו. נגה יכלה סוף סוף להסתכל עליו טוב יותר.
הוא היה מרהיב.
היא לא ידעה הרבה בגזעים, אבל הצורה של הראש והפרווה הארוכה רמזו שהוא פרסי אמיתי. על צווארו היה קולר עם תליון.
אליהו קראה נגה כשהפכה את התווית. אולי על שם הנביא? או אולי קוסם גדול וסודי?
החתול פיהק בחינניות, לא שולל את האפשרות.
טוב, אדוני החתול, מה נעשה איתך? איפה מתחילים לחפש את הבעלים?
החתול הביט בה מיואש. כאילו אומר: “מאיפה לי לדעת? אגב, אשמח לאכול משהו ולישון!”
נגה הבינה שאין לה הרבה אפשרויות. כלומר, היו שתיים, אבל איזו מין אדם משאיר חתול אבוד ברחוב?
טוב, אז הלילה אתה איתי. מחר אתלה מודעות עם התמונה שלך, בטוח שמישהו מחפש אותך!
החתול הסכים. אך רגע לפני שיצאה איתו מהאוטובוס, התפתל וברח מתחת למושב. חזר, מחזיק משהו בפיו.
מה הבאת? שאלה בהשתוממות.
החתול הפיל לכף ידה כרטיס לוטו.
וואלה! הבעלים שלך איבד גם אותך וגם כרטיס לוטו?
החתול פיהק שוב, כאומר: “בואי נלך הביתה, נמאס לי!”.
בדרך חזרה, נגה חשבה אם לכתוב במודעה גם על כרטיס הלוטו ומה אם יגיע מישהו שרק רוצה את הפרס?
חייבים להיות חכמים! כרגע עדיף לדאוג לאוכל לאורח.
מה בא לך? תהתה מול מדף המזון לחתולים במכולת השכונתית.
אליהו בדק את השקיות ואז שלף בעוז את אחת מהן.
זה? בטוח?
החתול תלש את השקית ונגה הבינה שאין ספק.
אתה גאון! חייכה אליו.
החתול השמיע מיאו משועשע, כאילו אומר ברור!
נגה עשתה קניות גם לעצמה, ושתיהם חזרו יחד לביתה.
תרגיש בבית! שחררה אותו על הרצפה.
אליהו מיד פתח בסיור בבית, ונגה פנתה למטבח להכין לו אוכל. לא היה לה קערות לחתולים, אז השתמשה בצלוחיות רגילות.
אחרי שאכל, נגה צילמה אותו וכתבה מודעה פשוטה בלי שם, בלי כרטיס.
היא הדפיסה, הראתה לו, צחקה: “כזה יפה יצאת!”
למחרת תלתה את המודעה באוטובוס, תוהה מה תעשה עם החתול כשיהיה לה משמרת הרי אי אפשר להביא אותו, זה מסוכן. ולהשאיר לבד, אחרי שהוא הלך לאיבוד? אכזרי מדי.
ואז נזכרה בשכן שלה, עידו בחור גבוה, מגושם מעט, עם משקפיים שתמיד עובד מהבית. פרילנסר, מספיק לו מחשב וחיבור לאינטרנט.
פה ושם היו נפגשים במדרגות כשנגמר לו הלחם, אבל לא ממש החליפו מילה. היום, היא החליטה לנסות.
היא קיפצה לדלתו, והוא פתח עם חולצה קרועה, ביתית, ומכנסיים רופפים. כשהבינה את הבקשה, הנהן עידו בקלילות ולקח את מפתח הרזרבה.
לרגע נגה התבאסה שהוא אפילו לא טרח לשאול אם אולי תה היא חזרה לדירה וקראה: “מ’יושי! אליהו!”
החתול ישב ליד דלת המרפסת, מבקש בגלוי לצאת.
נגה פקפקה שניה, אבל החליטה שחתול כזה חכם לא יקפוץ מהקומה השמינית, ופתחה את הדלת.
במהירות עלה אליהו על המעקה, וינגה הבהילה אליו, ליתר ביטחון.
החתול הביט בה מתנשא במעט, ואז הגביה ראשו לשמיים.
נגה ליטפה את פרוותו, הביטה לשמיים וראתה כוכבים.
מעליהן נצנצו עיניים בוהקות של אינסוף, וכוכב נופל שט לעבר האופק, כמו דמעה.
החתול נדחף אל כפה, כאומר: “תאחלי משהו!”.
היא עצמה עיניים, ביקשה משאלה.
היא נרדמה מיד כשנשכבה, אולי כי חתול פרסי השמיע לה נעימות ערסול מרגיעות.
בבוקר העירה לעידו על ההוראות, יצאה למשמרתה.
כל היום חלפה העיר ומאזין לאף אחד לא מעניין אותו מה עושה החתול היפהפה שמצאה.
נגה התביישה, אבל עמוק בלב שמחה כבר התחילה להיקשר. חזרה הביתה מלאת ציפייה.
בדירה ריח של קפה טרי. עידו ישב עם ספל במטבח.
קפה שלך על הפנים, מצטער, אז הבאתי מהבית צחק. בא לך?
ברור! צהלה. ואיפה אליהו?
החתול הופיע בפינת המבואה, מתרפק על רגל נגה.
הוא בסדר, אמר עידו והתכופף ללטף אותו. האמת לא עבדתי כל היום. התחלתי לכתוב סיפור כמו פעם, שכתבתי אגדות. על חתול.
תראה לי! הופתעה נגה בהתלהבות.
עידו קצת נבוך, אבל נכנע.
הם שתו קפה, קראו את הסיפור, ואליהו ישב לידם, מביט בהתנשאות סבלנית כאילו הם גורים שובבים.
הסיפור מצא חן בעיני נגה. כשעידו שב לביתו, קיננה בליבה עצבות קלה אבל החתול נשאר.
לא חלף זמן וקול נקישה בדלת.
אליהו התייצב, נכנס למזדרון, ונגה שאלה:
מי זה?
בעיניין המודעה.
היא הססה, אבל פתחה. בפתח עמד זקן גבוה עם מעיל ארוך ושחור, מחייך.
אין צורך לחשוש, גברת. באמת באתי בשביל החתול. שמו אליהו. אוי, הנה הוא כבר בא
החתול פרץ לזרועותיו, ברור שאין זייפן.
תיכנס, לחשה נגה.
משום מה דמעות חנקו אותה. איך כל-כך מהר אפשר להיקשר לחתול?
הזקן הסניף את הקפה, חייך, והיה ברור שהוא והחתול מתקשרים בלי מילים.
אפשר לקבל כוס קפה? ביקש.
נגה הכינה בנדיבות קפה מהסוג שעידו הביא. בזמן הזה, הזקן והחתול שוחחו שיחה אילמת.
לבסוף שאל הזקן: מצאתם עוד משהו באוטובוס?
פניה של נגה הסמיקו. היא הגישה את כרטיס הלוטו, אבל הוא הדף בידו.
זה שלך, אמר בחיוך.
אבל הוא שלך! מחתה נגה.
אבל את מצאת, ואליהו לא מתנגד התעקש.
ואם יזכה? נבהלה.
למה לסרב להזדמנות להיות קצת מאושרת? השיב ברוך.
נגה השפילה עיניה. זה בדיוק מה שביקשה מהכוכב של אתמול.
תני מקום לאור בחיים, עודד הזקן. ולא לשכוח, אולי עוד ניפגש. במיוחד אם תחזרי
“מאיפה אחזור?” רצתה לשאול, אך הזקן כבר הלך וסגר מאחוריו.
המפתח הסתובב והכל שקע בשקט. נגה נרדמה מיד, וחלמה על הסיפור שכתב עידו.
על קוסם רב עוצמה, שכל חייו דאג רק לעצמו והשאיר אותו בלב ריק. כעונש, נהפך לחתול, ונגזר עליו להסתובב בין אנשים עד שיביא שמחה לאחרים.
בבוקר הלכה שוב לעבודה, והעיר נראתה מוארת, המון אנשים חייכו, האוטובוס דהר בשמחה.
כשהצליבה כרטיס הלוטו, לא התפלאה: זכייה בחופשה באילת.
מה שבאמת הפתיע אותה כשהמנהל חייך: “נגה, תצאי לנפוש. הגיע הזמן.”
היה ים, היו כוכבים, והלב התמלא התחדשות.
כשחזרה, הביאה צדפים ומזכרות והים בתוכה.
בהיכנסה לדירה, פגש אותה עידו במדרגות. גבוה, מגושם במקצת, שיערו פרוע.
באו אליך אתמול, אמר. השאירו משהו בשבילך
הוא נעלם, וחזר עם גור חתולים אפור, פרוותי. פניו, מבעו מוכר מאוד.
טוב, לפסים יש תמיד מבט יהיר משהו.
זה הבן של אליהו כלומר, של החתול שמצאת. וקוראים לו דוד.
הזקן אמר שהם וסומכים רק עלייך, התבלבל עידו, וחזר: בעצם רק עלינו.
מיאו! פיהק הגור, מתרפק לעבר נגה.
היא הושיטה יד ופגשה גם את ידו של עידו.
וכך, בעולם היה עוד קצת טוב, חום, ורגש כי לפעמים צריך רק לתת הזדמנות קטנה ואושר גדול ימצא אותך.
