מירי, יקירה, שמעתי שיש לך קצת בעיות כלכליות?
מירי פורסת סלמון ומגלגלת אותו בבצק עלים. אמא שלה מטגנת לביבות על מחבת ברזל כבדה, הופכת אותן בקלילות ביד מיומנת.
כמו תמיד, מירי אחראית על המילויים. היא חותכת את הסלמון שקנתה בשוק, מגררת גבינה, קוצצת עשבי תיבול, ממלאה שמנת חמוצה בצלוחית חרסינה.
המשפחה מתכנסת אצל אמא שלה ביום ראשון האחרון של נובמבר, מסורת כל שנה אותו דבר. קודם לביבות אצל אמא, אחר כך תכנון לחגיגת הסילבסטר.
כולם מסובים לשולחן הגדול: אחותה נעה עם בעלה אמיר, דוד דוד עם דודה דינה, בני הדודים רועי ונדב. כולם אוכלים לביבות, שותים תה חם, משוחחים, צוחקים.
מירי, תעבירי את הסלמון, מבקשת נעה ומושיטה יד מעבר לשולחן.
הנה, בבקשה.
נעה לוקחת את הצלחת, מגלגלת כמות נדיבה על הלביבה שלה.
קנית אחלה סלמון. שמן כזה, נראה טרי.
בשוק קניתי. קצת יקר, ברור, אבל זה בדיוק מה שצריך ללביבות.
דוד דוד מוזג לעצמו עוד כוס תה.
טוב, משפחה, נדבר על העיקר. הסילבסטר מתקרב! איפה חוגגים?
העיניים של כולם נפגשות. נעה עונה ראשונה.
מה זאת אומרת איפה? אצל מירי, כמובן. כמו תמיד. לה יש בית גדול, לכולם יש מקום.
מירי מרימה מבט מהצלחת, מסתכלת בנעה.
יש עוד הצעות?
אין הצעות. אצלנו בדירה כולנו לא נכנסים. וזה כבר מסורת.
מסורת, מירי חוזרת בשקט.
דודה דינה מנגבת את שפתיה במפית, מניחה את הלביבה.
וגם תכיני את העוגה שלך, מירי. את הסווארדה שאת עושה. רק אצלך היא יוצאת כל כך טוב. בשנה שעברה דיברנו על זה עוד שבוע.
ותקני יותר קוויאר, מוסיף דוד דוד, לוגם תה. בשנה שעברה תוך חצי שעה נגמר הכול. הייתה קופסה קטנה. השנה תביאי שתיים שלוש. שיספיק לכולם.
מירי מביטה על פניהם המרוצים של בני המשפחה חיוכים, כתמי שמן של לביבות על השפתיים. אחר כך מעבירה מבט לבעלה. הוא באייפון, לא משתתף בשיחה, אבל כתפיו מתוחות. הוא שומע הכול, שותק, כמו תמיד.
הבן שקד עם אוזניות, מניע ראש לפי הקצב. בן שש עשרה, לא מעניין אותו שיחות של גדולים.
נו, מירי? נעה לוחצת. את מסכימה?
כן, מירי עונה בשקט.
אבל בתוכה משהו ננעל. בבית, ברגע שסוגרים את הדלת, בעלה מסתובב אליה מיד:
שוב את מאכילה את כל החבורה? כמה אפשר? אני ושקד כבר שלוש שנים מבקשים ממך להפסיק.
לא יודעת, מירי תולה את המעיל, תולה על מתלה.
מה לא יודעת? הסכמת! כמו תמיד. הנהנת בראש וזהו!
אמרתי “בסדר”. לא אמרתי שאני מממנת את הכול לבד.
הוא עוצר מולה, מופתע.
אז מה את מתכננת?
תראה. בינתיים אני לא יודעת בדיוק. אבל אמצא פתרון.
הולכת למטבח, מרתיחה מים, מוציאה את הלפטופ, פותחת אקסל. נפתחת טבלה ריקה.
מירי מעלה בזיכרון את שנה שעברה: בשר הודו ובקר. דגים סלמון. קוויאר אדום ושחור. פירות ים שרימפס, קלמרי. פירות קלמנטינות, ענבים, אננס.
ממתקים שוקולדים, עוגיות, מרשמלו. עוגה סווארדה. רושמת מספרים בעמודות, מחברת. משקאות, לחם, רטבים, קפה, תה, הוצאות קטנות.
אחר כך השנה שלפני. כמעט אותו הדבר. המספרים עולים כל שנה.
הבעל מציץ מעבר לכתף.
כמה יצא?
תסתכל.
הוא רואה את המספר למטה ומשרק חרש.
וואו. לא הייתי מאמין. זה כמעט כל המשכורת החודשית שלך.
יותר. משכורת וחצי. ועוד לא סיימתי לחשב יש גם קישוטים לשולחן, נרות, מפות, כלים. עוד כמה אלפים.
וכל שנה את מבזבזת ככה?
כל שנה. והם באים, אוכלים, שותים, משתוללים! אפילו “תודה” לא באמת אומרים. מבחינתם ככה זה צריך.
אז מה תעשי?
אדבר איתם.
שבוע אחר כך מירי מתקשרת לנעה.
נעה, צריך לדבר.
קרה משהו? את נשמעת מוזר.
על הסילבסטר. בואי נדבר פנים אל פנים.
נעה מגיעה בשבת בבוקר, נראית עצבנית. מתיישבת במטבח, מקבלת כוס תה.
דברי. מה בוער?
מירי שולפת דף מודפס של טבלת ההוצאות. מניחה מול אחותה.
ספרתי כמה אני מוציאה כל שנה על החג שלנו. תראי.
נעה רגילה במספרים ומסמיקה.
אבל לא ביקשנו ממך קוויאר שחור והודו.
ביקשתם! דוד דוד שנה שעברה אמר שעוף זה משעמם. רוצה הודו או אווז. קניתי הודו. וגם קוויאר הוא דרש יותר.
נעה לוגמת תה, מביטה על מירי אחרת מהרגיל.
ומה את רוצה?
אני לא יכולה להמשיך לשאת את כל ההוצאות לבד. בואו נחליט או שמתחלקים שווה בשווה, או שלכל משפחה חלק במנות. אין בעיה שאכין. שלא יחגגו אצלנו. אבל לא אשלם הכול לבד.
נעה משתעלת. מירי מושיטה לה מפית.
את רצינית? מה, נהיית ענייה?
לא. פשוט עייפתי לממן חג לעשרה אנשים שלוש שנים ברצף!
אנחנו משפחה, מירי! מה פתאום חשבונות? זה לא זרים!
זה דווקא חשבונאות. אני רואת חשבון בסוף. והמספר לא נעים.
אולי יש לכם בעיות? בעלך פוטר? לקחתם משכנתא?
הכול בסדר. שנינו עובדים. אני רק רוצה צדק.
נעה קמה, פוסעת במטבח, נעמדת ליד הכיור.
זה קטנוני. לספור שקל עם המשפחה.
זה לא שקל, זה אלפי שקלים! רוצה פירוט?
לא צריך. הבנתי. את חושבת שאנחנו מנצלים אותך.
לא אמרתי. רק רוצה לחלק הוצאות. זה הוגן.
זה אותו דבר.
אני רק מציעה חלוקה הוגנת. או שמתחלקים, או שנחגוג לבד. השנה אכין רק לנו.
נעה לוקחת את התיק.
השתנית. פעם היית נדיבה יותר.
פעם הייתי תמימה. עכשיו עייפתי.
אחר כך גל שיחה עם דוד דוד. מירי מזמינה אותו ואת דודה דינה לתה, מסבירה ומראה את הטבלה.
דוד דוד מתרגז מאוד, מנופף בידיים, טוען שזו שבירת מסורת, שהדור הצעיר ללא ערכים, פעם לא היה כזה.
מירי, מה את עושה? יש לי רק קצבת זקנה! מאיפה לי כסף לדברים האלה?
גם לי השכר לא בשמים! אני מצליחה רק כי אני מתכננת.
את מעליבה אותנו.
אני רק ישרה. את זה היה צריך להגיד מזמן.
ביום למחרת, שיחת טלפון עם דודה דינה.
מירי, יקירה,, שמועות שיש לך בעיות כספיות?
אין בעיות בכלל, דודה. פשוט לא רוצה לממן עוד את כל החג לבד!
אבל אנחנו הרי משפחה, מותק. איך אפשר לספור כסף בין קרובים?
אפשר ואפילו חשוב! במשפחה צריך להיות כנים.
כועסת על מישהו?
לא. הבנתי שלוש שנים אני משלמת על “משותף”, שהוא בעצם רק במילים. במציאות זה עליי.
אפשר לעזור? להביא סלטים, משהו?
בדיוק. שכל אחד יביא משהו. זה הוגן.
שבוע המשפחה שותקת. מירי מתכננת לחגוג רק עם הבעל והבן, בונה תפריט לשלושה, קונה מצרכים. הבעל אומר שהיא צודקת, הגיע הזמן.
גם שקד מפרגן.
אמא, את אלופה! סוף סוף שמת גבול!
שבוע לסילבסטר, ערב 24 לדצמבר, טלפון מנעה. הקול מתוח אך כבר לא כועס.
מירי, את בבית?
כן.
אפשר לבוא?
בואי.
נעה באה אחרי חצי שעה, מתיישבת לשולחן, מירי מגישה תה ועוגיות.
טוב, דיברנו עם כולם. מסכימים.
למה מסכימים?
לחלק הוצאות: דוד דוד יביא שתייה. אני לוקחת מנות בשר ודגים. דודה דינה ממתקים ופירות. את ואמא העיקרית ותוספות. מתאים?
מתאים. תודה, נעה.
ב-31 בחודש כולם מתחילים להגיע מהבוקר. דוד דוד מביא שקיות עם שתייה, מניח על השולחן, מנגב ראשו.
הבאתי. מקווה שיספיק.
מספיק, דוד דוד. תודה רבה.
נעה מגיעה עם מבחר בשרים מעושנים, סלמון טרי ושרימפס.
השקעתי, קניתי את הכי טוב.
מהמם. תודה, נעה!
דודה דינה מביאה עוגה יוקרתית, פירות וסוכריות.
הזמנתי עוגה מקונדיטוריה, והפירות הכי טריים.
מירי מציגה את המנה העיקרית: עוף בתנור עם קליפה זהובה, תפוחי אדמה ופטריות, תבשיל ירקות. מכינים את השולחן יחד.
בהתחלה האווירה מתוחה נעה מהדקת שפתיים, דוד דוד נוזף, דינה מתקנת את המפה.
אבל בהדרגה, כשהסועדים מתיישבים, הקרח נשבר. כולם אוכלים, מדברים, משתפים חדשות.
עד חצות הכול שוב כמעט כרגיל צוחקים, נזכרים בסיפורים, מבקשים משאלות.
מירי יושבת ורואה את המשפחה: הבעל מחייך ומשוחח עם דוד דוד על דייג, שקד בלי אוזניות, אפילו נעה מפסיקה להחמיץ פנים.
אחרי חצות, דוד דוד ניגש למטבח כשמירי שוטפת כלים. הוא מצטרף, מנגב צלחות.
מירי, צדקת! בילתי רגיל.
במה צדקתי?
בהוצאות המשותפות. אף פעם לא חשבתי, לא ספרתי כמה את שמה על המשפחה. כשאני קניתי בעצמי נפל לי האסימון.
מירי מרגישה הקלה אמיתית לא את העייפות העצובה שהייתה תמיד אחרי, אלא רגיעה, אפילו שמחה.
הפעם היא אמרה מה שחשבה. שמה דברים על השולחן. והמשפחה לא התפרקה, לא נעלבה קיבלה את הכללים.
בעלה מחבק אותה כשכולם הולכים לישון.
גאה בך, מירי. מאוד.
למה?
כי הצלחת להגיד “לא”. זה לא פשוט עם משפחה. ולא רק סירבת, הצעת פתרון צודק.
פחדתי שכולם ייעלבו, שלא יבואו, שהחג יתפרק.
אבל הוא הצליח! ושום דבר לא קרה, מלבד דבר אחד עכשיו כולם תרמו מהלב.
מירי מהנהנת. נכון. עכשיו זה חג אמיתי של כולם, לא מראטון פרטי שלה.
המסורת לא נעלמה, היא פשוט השתנתה נהייתה כנה וצודקת. זו הניצחון הכי גדול שלי השנה.
לא לשתוק! לא לסבול! להגיד כשקשה ולחפש מה שמתאים לכל הצדדים. אני הצלחתי ולכם אני מאחלת…
כתבו בתגובות איך אתם מתמודדים, לחצו לייק ועקבו אחרי הדף בשביל לא לפספס פוסטים הבאים!
