שלום, בנות, מה קורה? על מה אנחנו מרכלות היום? תזוזו קצת, אני רוצה לשמוע חדשות אמיתיות לא מה שרואים בטלוויזיה, שם בטח לא תמצאו סיפורים כאלה, אמר ראובן וצחק. הנשים חייכו אליו ופתחו לו מקום.
“איפה היית?” שאלה אותה דודה שלי. “הייתי במכולת, ותוך כדי קרה לי משהו… אשתי עזבה אותי.”
הזקנה ממש נבהלה, “מה, ראובן שלי? באמת?”
“היא הלכה לחבר שלי. אמרה שאני לא גבר אם אני לא עובד בכלל.”
הדודה נראתה מופתעת, “אבל גם הוא לא עובד! אז מה ההבדל ביניכם?”
ראובן רק משך בכתפיו, “גם אני לא יודע באמת.”
ראובן הלך משם, והדודה אמרה, “הנה, הגברים באים! אין להם עבודה, רק רוצים לחיות על חשבון נשים. נכון שראובן… פעם היה גבר אמיתי! גבר יפהפה! וכשהאישה והילד עזבו אותו, הוא ממש השתנה. והחבר שלו? היה פעם הראשון שקנה בית בכפר! וחנה, היא טבחית נהדרת! הבעל שלה עזב אותה, אז היא חיה בשביל הילדים שלך. אבל לא, היא עוברת מאחד לשני, מצפה מהם למשהו. והם?”
“לא, לא כדי לבנות גדר או לצבוע קירות… הם פשוט מתחרים אחד מול השני. תגידי לי, מה קורה היום בכפר? פעם היו גברים עובדים, אבל היום? בלי עבודה, בלי משפחה! אחרים עוזבים את הכפר. ברור, מחפשים חיים טובים יותר!”
“אל תגידי לי,” הוסיפה הזקנה, “הילדים שלי התפזרו לכל הכיוונים. מגיעים לבקר אחת לחצי שנה. את הנכדים אני רואה רק בתמונות. פעם היינו גרים כולנו יחד הורים, ילדים וכולם היו שמחים. שרים, מדברים עד הלילה. היינו מתאספים לעבודה עושים חציר, מחפשים פטריות, חופרים בגינה כל המשפחה והחבר’ה. יום שלם בגינה, בערב חוזרים הביתה, למחרת חוזרים לעבודה. היום כל אחד עסוק בעצמו באדמה שלו.”
חנה עברה בסביבה, סוחבת שקים כבדים ואחריה שני ילדים רצים. “עוברים דירה?” שאלה הדודה. חנה נאנחה עמוק.
“כן, למשה. מה יש לעשות? לפחות יש לו קצבת זקנה. וראובן? מה איתו? הוא לא עושה כלום. אני חייבת לדאוג לילדים שלי. אין לי כסף, חיים מקצבת ילדים זה לא באמת ריאלי. באמת חשבתי לעבור לעיר באביב. לקנות דירה קטנה, בלי גברים. נמאס מזה. הם לא עושים כלום אם לא מבקשים מהם, אבל אוהבים לאכול. אין לי מה לחפש פה בכפר. הבן הגדול עולה לבית ספר בקרוב מי ילווה אותו? הבת שלי הולכת לגן, אני אחפש עבודה. זה כואב לי לעזוב, גדלתי פה, אבל אין ברירה. טוב, אני חייבת לזוז, אחרת משה יחפש אותי בכל הכפר. ביי, בנות,” אמרה חנה, ולקחה את הדברים שלה והלכה.
נראה לי שהיא צדקה. חנה עוד צריכה לגדל ילדים, הייתי עושה בדיוק כמוה. עכשיו איפה אלך? קשה לעזוב בית, בעלי ז”ל בנה אותו. היה בטוח שהילדים יגורו איתנו. פעם הלכנו לקטוף פטריות, הלכתי לאיבוד ביער. פעם אנשים דילגו על השבילים, היום כבר הכול סבוך. נמשיך פה, לפחות לפנסיה יש מי שדואג. “אני זזה,” אמרה הדודה שלי, קמה מהר, “המשק לא מחכה. חייבת לחלוב את הפרה, להאכיל את התרנגולות. נתראה מחר.”
הזקנה נשארה שעות לבד, נזכרת בימים שכל המשפחה גדלה יחד. השנים עברו מהר מדי, רק אלוהים יודע כמה עוד נשאר לה. כשירד החושך, נכנסה לבית, אפילו לא הדליקה אור, ישר הלכה למיטה אין לה צורך באור, כבר שלוש שנים לא רואה כלום.
חנה מעולם לא עזבה את הכפר. היא נשארה, לא העזה באמת לשנות את חייה. כל עוד יש אנשים בכפר הכפר חי. הרבה כפרים כאלה כבר ריקים. נשארו רק בתים ישנים ובית העלמין, והאנשים באים לבקר פעם בשנה.
