רחלי הגיעה לגיל 64, וממשיכה לממן את ההוצאות של בנה בן 33, שלא הצליח אף פעם לצאת לדרך משלו.
רחלי תמיד פינטזה על שתי משאלות:
שהילדים שלה יגדלו בטוב ובבריאות,
ושמתישהו גם היא תזכה לאיזו מנוחה אמיתית.
לא מותרות,
לא חו”ל,
לא פינוקים
רק לשלשל רגליים, לנשום.
אבל החיים לימדו אותה אחרת.
הבן הגדול שלה, לביא, סיים תואר ראשון אבל לא מצא עבודה קבועה.
ניסה ארבעה עבודות זמניות.
כולן עם שכר מינימום,
בלי תנאים סוציאליים,
שעות משמרת מתישות.
ניסה לשכור דירה.
השקל לא הספיק.
ניסה לחסוך.
הכסף נגמר אחרי החשבונות.
ניסה “להחזיק את עצמו”.
המציאות שברה אותו.
אז חזר הביתה.
עם תיק גב, כמה חולצות,
ושברון לב שאתו לא חלק בקול.
רחלי קיבלה אותו כמו שרק אמא יודעת:
אוכל חם, מיטה מוצעת,
ומבט שאומר: “אל תדאג, לביא, יהיה בסדר.”
עברה תקופה.
עברו שנים.
הדלת תמיד נשארה פתוחה בשבילו.
ואז הגיעה יום ההולדת ה-64 של רחלי.
עוגה צנועה,
שלוש נרות,
משאלה שלא נאמרה.
וכשהיא חילקה חתיכה, לביא שמע אותה לוחשת משהו שחתך עמוק בלב שלו:
“הלוואי שאוכל להפסיק לעבוד, אפילו שנה אחת, לפני שאסיים את הדרך.”
לביא הוריד את העיניים.
לא מתוך בושה
אלא בגלל הצביטה.
באותו רגע הבין סוף סוף משהו שדחה שנים:
זה לא שלביא לא רצה לעזוב את הבית.
זו המדינה שמאלצת גם בוגר מוכשר לחיות כנער בגוף של גבר.
המשכורות בקושי מספיקות,
שכירויות חונקות,
ההזדמנויות נדירות,
והמחירים… דוהרים על כולם.
רחלי לא נשברה מבֵּן מפונק,
אלא שהחזיקה אחד שהמדינה קצצה לו כנפיים.
ולביא לא “נשען על אמא”.
הוא חלק מדור שעובד יותר,
וקונה פחות.
באותו ערב, כשצפה באמא שלו שוטפת כלים ביום ההולדת שלה, נשבע בליבו:
“אמא, אני לא אתן לך לסחוב אותי עד יומך האחרון.
אני אמצא דרך.
גם אם זה ייקח זמן.
גם אם אכאב.
גם אם אתחיל מאפס שוב ושוב.”
כי יש אמת שמבקעת את הלב:
הרבה הורים ממשיכים להחזיק ילדים בוגרים
לא כי בחרו,
אלא כי לחיות בארץ יקר יותר מן החלומות.
והרבה ילדים נשארים בבית
לא כי נוח להם,
אלא כי אחרת ילכו לאיבוד ברחובות.
מילות סיום
אל תשפוט צעיר שעדיין לא עזב את הוריו.
אל תסובב גב להורה שעדיין נותן מעל ומעבר.
הבעיה היא לא במשפחה
הבעיה היא במציאות, שהשאירו להם להתמודד מולה.
