שלום, גבירות יקרות, על מה אנחנו מרכלות היום? תזוזו קצת, אשמע את החדשות. בטח לא תשמעו דברים כאלה בטלוויזיה, אמר ראובן, צחקק בקול. הנשים גיחכו ופינו לו מקום בלחץ קל.
איפה היית? שאלה דודתי שלי בחיוך מתוח. הייתי במכולת. עברתי תאונה, אשתי עזבה אותי
הקשישה קראה: אפשרי, בני? הלכה לחבר שלי. אמרה שאני לא גבר אם אין לי עבודה.
דודתי השתוממה: רגע, גם הוא מובטל, אז מה ההבדל ביניכם?
ראובן נענע בראשו וצחק מריר: גם אני לא מבין.
ראובן יצא, ודודתי נשפה בייאוש: הנה, מגיעים הגברים! אין להם תעסוקה, רק מחפשים לחיות על חשבון אישה. וראובן… איזה גבר היה פעם! גבר יפה תואר באמת! מאז שאשתו וילדיו עזבו אותו, השתנה. וחבר שלו? היה הבעל הראשון במושב! ומירב איזה טבחית נהדרת! בעלה עזב, והיא חייה למען הילדים, אבל לא בורחת מאחד לאחר, מחכה שיתנו לה משהו. והם?
לא, לא בשביל להקים גדר או לסייד קירות הם מתחרים ביניהם. מה קורה היום במושב? בעבר, גברים יצאו לטיול, אבל היו עובדים. היום? בלי עבודה, בלי משפחה! אחרים עוזבים את המושב. ברור, מתוך חיפוש לחיים טובים יותר.
ואל תגידו לי, הוסיפה הקשישה, הילדים שלי פרושים בכל הארץ. הם באים לבקר פעם בחצי שנה. את הנכדים אני רואה רק בתמונות. פעם היינו חיים כולנו יחד הורים, ילדים כולם היו שמחים. שירים ושיחות עד הלילה. היינו מתאספים לקצור חציר. כל המשפחה, כל השכנים. או לחפור גינה יום אחד גומרים. נשארים עד הערב, ולמחרת חוזרים לעבודה. היום כל אחד לבד במשק שלו.
מירב חלפה לידן, גררה שק כבד, ושני ילדים רדפו אחריה. אתם עוברים דירה? שאלה דודתה. מירב נאנחה בייאוש.
כן, לאורי. איך אפשר אחרת? לפחות הוא מקבל קצבת זקנה. וראובן מה איתו? עושה כלום. אני חייבת להעמיד את הילדים שלי על הרגליים. אין לי שקלים. אי אפשר להתקיים מקצבת ילדים בלבד. אחרת הייתי שואלת מזמן. כנראה באביב אעבור לעיר, אקנה דירה קטנה, בלי גברים. נמאס לי כל הסיפור. לא יעשו כלום אם לא תבקש אבל רוצים לאכול. אין לי מה לעשות כבר כאן במושב. הגדול הולך לבית ספר בקרוב מי ילווה אותו? הבת תיכנס לגן. אני אמצא עבודה. חבל לי לעזוב, נולדתי וגדלתי פה. אבל אין ברירה, אני עוזבת. טוב, עזבתי. אחרת אורי יחפש אותי בכל המושב. להתראות, גבירות יקרות, אמרה מירב, אספה את המזוודות ונעלמה.
אני חושבת שהיא צדקה. מירב עדיין צעירה, יש לה ילדים לגדל. גם אני הייתי עושה כך במקומה. עכשיו לאן אלך? כואב לעזוב את הבית. בעלי המנוח בנה אותו, חשב שהילדים ישארו איתנו. פעם הלכתי לקטוף פטריות הלכתי לאיבוד. פעם אנשים הסתובבו בשבילים, היום הכול סבך. כך נחיה פה, לפחות יש קצבת זקנה בבית. “אני הולכת”, אמרה דודתי, קמה על רגליה, “המשק לא ממתין. צריך לחלוב את הפרה ולהאכיל את התרנגולות. נתראה מחר”.
הקשישה ישבה זמן רב לבד. נזכרה איך חייתה, איך גידלה את ילדיה. השנים עברו. רק השם יודע כמה עוד נשאר לה. עם חשכה נכנסה פנימה, אפילו אור לא הדליקה, ישר נכנסה למיטה לא צריך. כבר שלוש שנים שלא רואה כלום.
מירב נשארה במושב. בסוף לא הייתה לה תעוזה לשנות את חייה. כל עוד יש אנשים המושב חי. הרבה מושבים כאלה עומדים ריקים! רק בתי ישנים ובית העלמין נותרו, והאנשים באים לבקר פעם בשנהמאוחר בלילה, כשהשקט עטף את החצרות, נשמעה יללה של כלב, חתול חולף, ורוח עדינה עברה בין הגדרות הישנים. מירב ישבה על ספסל עץ סדוק, התבוננה בשתי ילדיה שבחרו בקפיצה אחר עששית ישנה שעוד דלקה ליד ביתה. פנימה בלבה, ידעה שיום שיגיע יאלץ אותה ללכת אבל בינתיים, הבינה, המושב נותן לה משהו שלא תמצא בשום עיר: געגוע לאנשים שנשארו, לאדמה שמריחה כמו שורשים, לחיים שנמשכים בדרכם המיוחדת.
הקשישה, בשקט ובחושך, חייכה לעצמה פתאום. כי למרות האבדן, עדיין נשמעים קולות של חיים בחוץ: ילדים צוחקים לפנות ערב, תרנגולת מפטפטת, צעד נרפה של מישהו בשבילים. אולי זה מה שנשאר זיכרון ואהבה שממשיכים להתגלגל בין בתי המושב, גם אחרי שהכול משתנה.
וכך, יום אחד, תזרח שמש חדשה מעל אדמתם, ואולי מישהו יחזור עם חלום, עם תקווה, עם רצון של פעם; אולי יתחיל שוב לשיר ליד הגינה, לספר סיפורים ליד הספסל. עד אז, החיים לא נעלמים הם ממשיכים לזרום, שקטים, מחכים למי שיגלה אותם מחדש.
