היום התחיל באופן די רגיל, אבל אז הגיעה אלינו ילדה חדשה בשם רותם. היא הייתה בגיל שלנו, אבל משהו בה היה אחר. השמלה שלה הייתה ישנה, מכוסה בטלאים, והשיער שלה – אדום וגולש – נאסף מאחור עם סרט דהוי. בעיניים הירוקות הענקיות שלה הייתה איזושהי עצבות שקשה להסביר. אחר כך הסתבר שרותם גדלה רק עם אבא שלה, בלי אמא – משפחה קשת יום, ותמיד היה מרגיש על פניה שהיא סוחבת את עול הדאגות.
בקבוצה שלנו היו גם התאומות נועה ודניאלה. נועה תמיד שמרה על יחסים טובים עם כולם, אבל דניאלה הייתה מטרד אמיתי: הייתה שוברת צעצועים של אחרים בלי להתנצל, ולפעמים זה הרגיש כאילו היא לא מפחדת משום דבר. אולי בגלל שאמא שלה הייתה מנהלת הגן, זה העניק לה תחושת ביטחון מוגזמת.
דניאלה ממש הייתה ‘על רותם’, בועטת בה, זורקת לה את האוכל בקפיטריה, מושכת לה בשיער. רותם ניסתה להבליג וספגה הכול בשקט, לפעמים דמעה זלגה לה, ומידי פעם היא מצאה לעצמה פינה לשבת בה לבד. ניסינו לעזור לה, אבל בדרך כלל זה הסתיים בכך שאנחנו קיבלנו עונש מהמורה כי דניאלה הייתה מחוץ לתחום.
אבל ביום ההולדת של רותם, היא הגיעה לגן בשמלה חדשה, ורודה ומהממת. השמלה הייתה מוארת בגוונים עדינים ומעוטרת באבנים קטנות שברקו בכל תנועה שלה. כל הילדים לא הפסיקו להחמיא ולשאול אותה על השמלה המיוחדת.
התאומות עמדו בצד, שותקות, והיה ברור שהן לא מרוצות מהתשומת לב שרותם קיבלה. רותם כל כך שמחה הייתה פשוט זוהרת, העיניים שלה התרככו והיו מלאות שמחת חיים. כשהיא שיחקה בחוץ, רותם ניסתה להימנע ממשחק בארגז החול כדי שלא ללכלך את השמלה החדשה. באותו רגע, היינו עסוקים במשחקים ולא שמנו לב שהיא התרחקה. פתאום שמענו צרחה חזקה הסתובבנו וראינו את רותם יושבת בשלולית עם השמלה שלה קרועה, דניאלה עומדת מעליה וצוחקת בצורה מרושעת. רותם הייתה נסערת ובכתה בלי סוף, אפשר היה לראות כמה נורא היא חוששת שאבא שלה יראה את השמלה ההרוסה.
“דווקא את לא נסיכה, את סתם קבצנית!” דניאלה קראה אחרי רותם בבוז. הסיטואציה הזו ממש שברה אותי. לראות ילדה חלשה, שכל מה שרצתה הוא יום מיוחד, ואיך שזה נהרס לה זה נשאר איתי עד היום. זה גרם לי להבין, עמוק בלב, כמה חשוב שלא לפגוע באנשים אחרים.
