הבוקר התחיל עם ילדה חדשה בגן שלנו ילדה בשם אולה. היא הייתה בגילנו אך נראתה שונה שמלתה הישנה הייתה מלאה בטלאים, שיערה הג’ינג’י אסוף לאחור עם סרט דהוי, ועיניה הירוקות והגדולות הסגירו עצב שלא ניתן להסביר. בהמשך גילינו שהיא גדלה במשפחה לא מתפקדת. אולה חיה רק עם אביה, שלא הצליח להעניק לה את כל מה שילדה זקוקה לו, והחיים הצנועים שלהם חשפו את קשיי העוני.
בין הילדים היו תאומות בשם יעל ונעמה. יעל שאפה תמיד לשמור על שגרה רגילה, אך נעמה הייתה מכת נישמת בגן שוברת צעצועים ללא חשש, בטוחה בעצמה כי היא בתה של מנהלת הגן, והניצוץ הזה נתן לה תחושת חסינות לא שגרתית. נעמה בחרה שוב ושוב באולה בועטת בה, מקלקלת את האוכל שלה בארוחת הצהריים וגוררת אותה מהשיער. אולה סבלה בשקט, דמעותיה לעיתים זולגות כשהיא מתכנסת בפינה. ניסינו להתייצב לצידה, אבל לרוב הסתיים הדבר בעונש מהגננת, כי נעמה תמיד נשארה מחוץ לאשמה.
יום הולדתה של אולה הגיע, והיא הגיעה לגן עם שמלה חדשה, יפיפייה. גוון ורוד עדין עטף אותה, והבד רקם משחקי צבעים מרהיבים. התחתית של השמלה זרה באבני בד קטנות שהבריקו בכל תנועה, ושאר הילדים הפגינו הערכה ופרגנו לה בכל פה.
התאומות עמדו בצד, שקטות מתמיד, ומיד הורגש שהן לא מרוצות. אולה הייתה מאושרת, עיניה הירוקות נצצו מאושר. בשעה ששיחקנו בחוץ, היא נזהרה מלהתקרב לארגז החול כדי לא ללכלך את השמלה החדשה שלה. באמצע המשחק, איבדנו אותה לעין. פתאום נשמעה זעקה שקרעה את האוויר. כשפנינו אל מקור הרעש, ראינו את אולה בבוץ, שמלתה המלכותית קרועה. נעמה עמדה מעליה, מצחקקת ברשעות. אולה בכתה בכאב, חוששת מהאכזבה שתראה בעיני אביה כשיגלה את השמלה ההרוסה. “את סתם קבצנית, לא נסיכה!”, גיחכה נעמה בהתנשאות.
הסצנה הזו זעזעה אותי עמדתי מול הכאב של ילדה קטנה וחסרת הגנה, שיום מיוחד עבורה נהרס. הרגשתי כיצד הרגע הזה נחרט בי לעד, ותוך כדי בכיתי מתוך החלטה לעולם לא אזיק לאחרים.
