מקרה בליל השנה החדשה.
למעיין ממש לא התחשק לחזור הביתה. יום העבודה בשלושים ואחת בדצמבר היה קצר, וכל הקולגות שלה רק נשים ברחו בשמחה לילדים, לבעלים ולסלט ירקות קצוץ עם מיונז. מאושרות, בוהקות ונרגשות, עמוסות שקיות תפוזים וכוסות יין מתנה מכל אחת מהמיכאל אילן, המנהל.
אבל אף אחד לא חיכה למעיין בבית. והיא גם לא הייתה צריכה להכין סלט ירקות לאף אחד. היא הביטה בהר תפוזים בשקית הניילון השקופה שעל שולחנה, ונאנחה.
לא, באמת אין מה למהר הביתה. מעיין שקעה בדו”חות. כעבור זמן מה, נכנס אל המשרד מיכאל אילן גברתן חסון עם כובע צמר ומעיל עור פתוח הגבר היחיד במשרד וגם הבוס.
או, את פה לבד? שכחתי לקנות מתנה לאשתי, את קולטת? פלט בפזיזות ונכנס למשרדו.
לא חלפה חצי דקה ושוב הופיע.
למה את עדיין פה לבד? למה לא הולכת הביתה?
כי גם בבית אני לבד, מיכאל אילן.
הבוס, שבדיוק התכוון לפרוץ החוצה אל אשתו, עצר לפתע, התיישב ליד שולחנה של מעיין והביט בה במבט חמור.
תקשיבי, מעיין, די עם הפרצוף הזה. שנה חדשה, תתעודדי קצת זה חג, צריך לשמוח! עם פרצוף כזה את תישארי לבד עוד הרבה זמן. נשים צריכות לחייך! קדימה, מספיק, הוא נבח וטרף את כל הניירות מידיה, ערם אותן על השולחן, שחררתי את כולן, ואת מה את עושה פה?
אל תדאג, מיכאל אילן. עוד רגע אני הולכת. אתה רוץ לאשתך, אני אסדר פה ואסגור את המשרד.
את בטוחה? שאל בחשד.
ברור!
אז אני עף. שתהיה לך שנה אזרחית חדשה שמחה!
מעיין שוב נאנחה. באמת, מה היא עושה פה? הגיע הזמן ללכת.
״להזמין פיצה אולי? מעניין אם הפיצריות עוד פתוחות.״
לטלפון הראשון אפילו לא ענו. בשני, בחורה עליזה הודיעה לה שהם פתוחים עד שש רק, ואיחלה שנה טובה. מעיין הביטה בשעון שש וחמש דקות. ניסתה עוד פיצריה: הפעם קיבלו ממנה הזמנה!
היא אספה את העניינים, לבשה מעיל, לקחה את התפוזים והיין, ויצאה מהמשרד.
והרחוב פשוט לקח לה את הנשימה. אוויר החורף הקרר במקצת את לחייה, השלג פצפץ ברגליים. עמודי התאורה נתנו את כל האור שבעולם, ואורות צבעוניים ריצדו בכל מקום. אנשים מיהרו לבתיהם, עמוסים בשקיות וקופסאות. עדיין חנויות נשארו פתוחות, וכל המאחרים רכשו מתנות ברגע האחרון. מעיין חשה איך אווירת החג מתגנבת בהדרגה גם אליה.
״על מה את מעכבת את עצמך!״ גערה בעצמה ונכנסה בהחלטיות לסופר.
לא עבר זמן רב וכבר הייתה בביתה, מפרקת את השקיות.
״הלוואי שתפוחי האדמה יספיקו להתבשל,״ חשבה.
הפעילה טלוויזיה, פיזרה שרשרת נורות על החלון וחיברה לחשמל. לאורך המשקוף רצה נחש צבעוני מהבהב. מעיין רקדה צעד קצר ומצחיק, ידה למעלה, ומייד ניגשה למטבח להתחיל להכין את סעודת החג.
״מגיע לי, לא? לעצמי!״
בעוד תפוחי האדמה מתקררים במרפסת, כבר תרמה לשולחן פרוסות לחם עם חומוס ודג מלוח האהוב עליה. דליקטסים בשריים מהסופר הסתדרו יפה מעל חסה טרייה. קוביות גבינת צפתית, אננס, קערית תפוזים מתנה מהמנכ״ל.
עוד חצי שעה וגם הסלט היה מוכן, עוף השתזף במחבת. מעיין גררה את השולחן הקטן לסלון, פרשה מפה עדינה, והתחילה לערוך. כוס יין, כוס מיץ, סכין ומזלג לצד הצלחת. היא התרחקה צעד ושפטה את התוצאה בעין בוחנת, כאילו הכל מוכן לאורחים.
בעשר וחצי ניגשה לפתוח את היין, ואז צלצל האינטרקום.
הזמנת פיצה? שאל קול גברי עליז.
״אוי ואבוי! שכחתי!״
בהחלט, תעלה, ענתה, לוחצת על הלחצן.
מה אשלם לך? שאלה את הגבר הצעיר שניצב מולה עם קופסת פיצה.
כלום. זו מתנה.
חיוכו היה אמיתי ונעים.
אני לא יכולה, ישר deduct מהמשכורת שלך.
לא deduct שום דבר, מבטיח. זו פיצוי על האיחור במשלוח. קחי, הנה הפיצה שלך.
מעיין הבינה שבידה עוד בקבוק יין סגור.
תחזיק את היין רגע, ביקשה והושיטה לו את הבקבוק, תוך שהיא מקבלת ממנו את הפיצה, אני רק אניח את הפיצה במטבח.
אתה לא ממש נראה שליח, אמרה כשחזרה.
אני לא. אני הבעלים של הפיצריה. שחררתי את כל הצוות מוקדם ערב חג, למשפחות. ואז ראיתי את ההזמנה שלך באפליקציה, אז החלטתי להביא בעצמי. אותי אף אחד לא מחכה, בניגוד לפיצה. התעכבתי מעט בדרך.
נשארו עשר דקות! קראה מעיין, תפתח כבר את היין, עוד רגע שנה חדשה ולא נספיק לשתות.
קל! יש לך כוסות?
היא מהרה לארון ונשמע פקק מתפוצץ.
לחיים לשנה היוצאת!
לחיים!
הם השיקו קלות ושתו בלגימה.
אוי, מה עשינו!
מה קרה? נבהל הגבר.
שתית יין, אבל אתה נוהג!
וואלה, הוא חייך שוב.
אז מה תעשה עכשיו?
כנראה אשאר.
גם מונית אי אפשר להזמין
נכון, הסכים בעליזות.
תשמע, תוריד נעליים ובוא פנימה, אחרת נבלה את ראש השנה במסדרון!
איזה בית חמים יש לך.
תמלא, מהר, הנשיא כבר סיים לנאום!
שנה טובה, אה
מעיין, ענתה.
שנה טובה, מעיין! אני דביר.
שנה טובה, דביר! תנסה את הסלט שלי, הכנתי לבד. יש לי רק מכשיר אחד, רגע, אולי תאכל ישר מהקערה שיהיה.
היא דיברה בלי לעצור, וכל כך שמחה פתאום. דביר היה נחמד, הכל הרגיש קל וטבעי.
וואו, הרבה יותר טעים מהקערה. יש לך לחם שיפון? אני רעב ברמות.
ברור שיש!
כשהיא חזרה עם הלחם, דביר כבר חיסל שתי שוקי עוף.
לא התאפקתי, מצטער, אמר עם פה מלא, את בשלנית מדהימה, מעיין!
איזה כיף לי, דביר. האמת, חשבתי שהכל ילך לפח. תראה כמה הכנתי. אין מצב לאכול לבד.
מה לבד? אני איתך!
נו, תעזור לי!
גם לה התחיל לבא הבטן.
הם אכלו סלט מהקערה, שתו עוד יין, ראו את מופע השנה החדשה בטלוויזיה וצחקו על שטויות.
נראה לי גמרנו את היין!
יש לי עוד בקבוק באוטו! אקפוץ להביא!
רגע, אני באה איתך!
איזה אוויר מדהים, פיזרה ידיים.
הם עמדו ליד הרכב של דביר, מסביב קיפצו זיקוקים.
תגידי, מעיין, תסכימי להתחתן איתי? לא עכשיו, עוד שנה! תכירי אותי קצת.
מקווה שאתה צוחק.
בחיים לא!
אז אני מבטיחה לחשוב.
עד אז ממשיכים לחגוג?
מעיין חייכה בשמחה, דביר לקח מהאוטו את השקית ומיחד הם חזרו להמשיך את החג הרועש, למלא את הלילה בתכניות, אולי חדשות אולי ישנות, אבל הפעם לשניים.
