מפנסיה שלה, בִּלְעָדֵי התשלומים הקבועים לעירייה וקניית מצרכים בשוק הנחות השבועי, הייתה רבקה אלמליח מתירה לעצמה מותרות קטנה אחת שקית קפה טרי בפולים. הפולים היו קלויים מראש, וכשפתחה בקצה השקית, התפשט ניחוח ממכר בחלל החדר. לנשום היה צריך עם עיניים עצומות, להתנתק מיתר החושים, ואז פלא! יחד עם הריח הנפלא הייתה מתמלאת בכוח כמו בשיחת לילה על המרפסת. וחוזרות הדמיון והזיכרונות: מנופי מטעי קפה הרריים באתיופיה הרחוקה, גשמי קיץ רועמים, שיחות מנומנמות בלילות תל-אביב החמים ושלוות חופים נשכחת.
דברים כאלה לא זכתה לראות במו עיניה, אולם סיפורי אביה, שנהג להיעלם במסעות מחקר באפריקה ובדרום אמריקה, לא נשכחו מליבה. בכל ביקורו בארץ היה מרתיח קפה שחור חזק מאז, הניחוח תמיד מחזיר אותה אליו: איש דק גזרה, כהה פנים והרפתקן לעילא.
היא ידעה זה שנים שהוריה המאמצים אינם הוריה הביולוגיים. תחילת המלחמה, הייתה אז בת שלוש, יתומה ומבוהלת, ניצלה רק בזכות אישה חמה שהפכה להורים ולבית של ממש. מאז כמו כולן: ילדות רגילה, לימודים, שירות לאומי, עבודה, נישואין, הולדת בן ולבסוף, בדידות. בנה יחידה, לפני שנים רבות, בחר לנדוד בעקבות רעייתו לחיפה. מאז בנה כמעט ולא שב לבקשה. אמנם שמר קשר, שלח לה מדי חודש כמה מאות שקלים, אך היא לא הוציאה מהכסף חסכה לחשבון מיוחד, כדי שיום אחד ישוב לבנה. כך, עם הזמן, נאספה לה סכום מכובד, שישוב אליו. בבוא העת…
לאחרונה, לא מרפה ממנה המחשבה כי חייה היו טובים, מלאים דאגה ואהבה, אבל בעצם זרה בדרכה. לולא המלחמה, הייתה לה אולי משפחה שונה, בית אחר, הורים אחרים, גורל אחר. הוריה האמיתיים כמעט ואינה זוכרת. ובכל זאת, תכופות עלתה בה דמות ילדה אחת, מוחשית לה מתמיד חברתה למשחק באותן שנות ילדות מוקדמות, ילדה ששמה היה מיכל. לעיתים נדמה, כאילו שוב נשמע קולה של שכנתם המבוגרת: “מיכלי, רבקי!” האם הייתה לה אחות? רק חברה? זה לא התברר לעולם.
הרהוריה נקטעו בצפצוף חד מהטלפון. על המסך הופיעה הודעה הפנסיה הועברה לחשבון! ברוך הבא, בדיוק בזמן. תוכל עכשיו לטייל לקניות ולקנות את הקפה את האחרון בישלה אתמול. נשענת על המקל ומעקפת שלוליות סתוויות, צעדה עד פתח המכולת.
על המדרכה, לצד הדלת, התכרבלה לה חתולה אפורה-פספוסית, מבוהלת, בוחנת את העוברים והשבים ואת דלת הזכוכית לסירוגין. ליבה של רבקה נכמר עליה: “קר לה, מסכנה, בטח רעבה. הייתי מביאה אותך הביתה, אבל… אחרי שאעלם למי תישארי? למי תהיי חשובה?” למרות החשש, רכשה לה שקית מזון זול לחיות.
בזהירות לחצה את המזון הרטוב לכלי פלסטיק. החתולה חיכתה לה בשקט, מביטה בה באהבה, כאילו הבינה לגמרי. פתאום יצאה מהמכולת אישה רחבת גוף וקשוחה. בלי הקדמות, בעטה בכלי ושלחה את חלקי האוכל לכל עבר:
כבר אמרתי אלף פעם אל תתנו להן אוכל פה! צעקה. הפנתה גבה ונעלמה.
החתולה, בהיסוס קל, החלה לאכול את השאריות שעל המדרכה, בעוד רבקה רעדה מהתרגשות ומתחושת חוסר צדק. לחץ בחזה אותתו לה על תחילת מיגרנה והיא החלה מדדה לעבר תחנת האוטובוס שם ישבו ספסלים. משם גיששה אחר גלולה בתיק, שוב שוב לשווא.
הכאב גבר, ראשה הלם, מוחה התערפל וזעקה כבושה פרצה מגרונה. פתאום חשה מגע יד נעימה על כתפה. חצי עיניה נפקחו, ומול עיניה ניצבה נערה מודאגת:
הכל בסדר? אפשר לעזור במשהו?
בתיק, שם… לחשה רבקה חלושות שימי לב, יש שם שקית קפה, תפתחי…
רבקה אספה אליה את שקית הפולים, נשמה שוב ושוב את הניחוח. הכאב נחלש קמעה.
תודה, ילדה טובה, לחשה חלושות.
קוראים לי שירה, חייכה הנערה אבל תודה באמת מגיעה לחתולה. היא לא משכה ממך עין ומיאנה חזק כל-כך!
וגם לך, יקירתי, ליטפה רבקה את החתולה, שעלתה והתיישבה לצידה על הספסל. בדיוק היא, הפספוסית.
מה קרה? שאלה שירה בדאגה.
מיגרנה, יקירתי. כנראה התרגשתי יותר מדי… הודתה רבקה בעוד ידה ליטפה את הכלבה שבאהבה הניחה כף על ברכה.
אציע ללכת איתך עד הבית בטח יהיה לך קשה לחזור לבד…
סבתא שלי גם סובלת מהתקפים כאלה, סיפרה שירה, כשהחזיקו יחד ספל קפה חלש עם עוגיות קטנות בדירתה של רבקה. האמת, היא סבתא-רבה שלי, אבל כולנו קוראים לה “סבתא”. היא חיה במושב, יחד עם אמא, אבא ובני המשפחה. אני גרה כאן, בירושלים, לומדת במכללה לרפואה, רוצה להיות פארמדיקית. גם היא קוראת לי ‘ילדה טובה’. ודעי לך דומה לה כל-כך, לרגע חשבתי שבאמת את היא! ולא ניסית לחפש קרובי משפחה באמת?
שירוש, איך אמצא אותם? בקושי זוכרת את שמי. אין לי מושג מאיפה אני. רק זוכרת היטב: פינוי, צעקות, ריצה מטורפת, פיצוצים… אימה שלא נגמר. לאחר מכן, אותה אישה שאספה אותי הפכה לי לאמא, גם כשבאה המלחמה. ובעלה, כששב, הפך לי לאב לכל דבר. מהמשפחה הישנה, נשאר רק שמי. כנראה שכולם נספו, גם אימא, גם מיכל…
באותו רגע, הבחינה רבקה בהבעה מוזרה על פני שירה, שנעצה בה עיניים כחולות גדולות:
רבקה, יש לך במקרה נקודת חן בכתף ימין, בצורה של עלה?
רבקה כמעט נחנקה מהפתעתה, החתולה עצרה נשימתה.
מאיפה את יודעת?
לסבתא שלי יש בדיוק אותו סימן שמה מרים. עד היום היא בוכה כשנזכרת באחותה התאומה, רבקה. נעלמה בהפגזה, באותם ימי פינוי. כשנאלצו לחזור לגטו, הם שרדו איכשהו שם. אבל רבקה הלכה לאיבוד. לא הצליחו למצוא אותה, למרות הניסיונות…
בבוקר המחרת, רבקה לא מצאה מנוח. הלכה לחלון, חזרה לדלת, מצפה אולי תבוא אורחת. החתולה האפורה-פספוסית לא עזבה אותה, חשה את התרגשותה.
אל תדאגי, מרגלית, הכל בסדר, לחשה רבקה ומתחה בעדינות את ידה ללטף את ראשה של חתולתה האהובה, רק הלב שלי פועם חזק מדי, נדמה.
לבסוף נשמע צליל הפעמון. בדחילו ורחימו פתחה רבקה את הדלת.
שתי נשים מבוגרות עמדו על הסף, שותקות, עיניהן נוצצות, מלאות תקווה. כאילו הביטו בראי זיהו אחת אצל השנייה את שער הכסף המקורזל, עיניהן הכחולות והקמט החכם בזווית הפה.
הראשונה נאנחה בהקלה, חייכה, פסעה קדימה וחיבקה:
שלום, רבקוש!
ובפתח, מנגבות דמעות של אושר, עמדו אנשיה המשפחה, שנמצאה לבסוף.
