אלדד שמרו בלב חרטה על כך שמיהר להתגרש. גברים חכמים הופכים מאהבות לפסטיבל, והוא הפך אחת לאשתו.
האנרגיה הטובה שאלדד קיבל בעבודה נעלמה מיד כשחנה את רכב הסובארו ליד הבניין, ודרך את הסף. בבית חיכתה לו השגרה: נעלי בית נכנס ונעל, ריח גן עדן מהמטבח, ניקיון מופתי, פרחים בכד על השולחן.
כל זה לא ריגש אותו: אשתו בבית, מה עוד תעשה אישה בגילה כל היום? לאפות עוגות וסופגניות, ולסרוג גרביים לנכדים. טוב, הגזים עם הגרביים העיקרון ברור.
נעמה, אשתו, יצאה לקראתו עם חיוך שמתחיל בתשובות מתוסרטות, אבל תמיד קורץ לבישולי ערב:
עייף? אפיתי קצת בורקסים עם חצילים ופטה, וגם עוגת תפוחים כמו שאתה אוהב
ונפסקה, כשראתה את מבטו המר. עמדה לה מולי במכנסי בית, שערה תחוב תחת מטפחת הרגל מקצועי מתקופת עבודתה במסעדה.
העיניים שלה היו מאופרות בעדינות, ליפגלוס קל על השפתיים הרגל מהעבר שהפך, פתאום, למגוחך בעיני אלדד. מה היא מנסה להחיות כאן, בעצם?
כנראה לא היה צריך לפלוט את זה, אבל התפלק לו:
איפור בגיל שלך פשוט לא במקום. די, זה מיותר.
נעמה רעדה קלות, שתקה ונעלמה למטבח בלי לארגן לו שולחן. למען האמת, עדיף כך. בורקסים תחת מגבת, תה בזוג הוא מסתדר לבד.
לאחר מקלחת וארוחת ערב, הרכות חזרה אליו, יחד עם מחשבות על היום. אלדד התמקם בכורסה האהובה עליו, כשמגזין פתוח על הברכיים כאילו הוא קורא, בעצם רק עושה פוזה. נזכר מה אמרה העובדת החדשה מהמשפטים:
אתה גבר מושך, וגם ממש מעניין.
אלדד בן 56, ראש מחלקה משפטית בחברה מוכרת. תחתיו עובד צעיר מלימודי אוניברסיטת תל אביב, ושלוש נשים בנות ארבעים פלוס, אחת מהן בדיוק יצאה לחופשת לידה. במקומה הגיעו את עדי.
בזמן שהתקבלו, אלדד היה בשליחות בתל אביב ורק היום ראה את עדי לראשונה.
הזמין אותה ללשכתו להכיר. יחד איתה נכנס ריח פרפיום עדין ותחושת רעננות. הפנים האלגנטיות שלה בתוספת עיניים כחולות פקוחות, שפתיים אדמדמות, שומה בלחי. בת 30? הוא היה נותן לה עשרים וחמש.
גרושה, אמא לבן שמונה ודווקא זה נראה לו “בסדר”.
במהלך השיחה, פלרטט טיפה, ציין ש”יש לה עכשיו בוס ותיק ומבוגר”, ועדי צחקה והרימה ריסים: “אל תזלזל, אתה דווקא נראה טוב מאוד!”
נעמה, אחרי שנרגעה מהפגיעה, הגיעה עם תה קמומיל הערבי לשולחן. הוא התעצבן: “תמיד הכי לא בזְמָן.” אבל שתה בהנאה קטנה. פתאום חשב: מה עושה עכשיו עדי, צעירה, יפה? הלב עקץ אותו ברגש ישן קנאה.
****
אחרי העבודה, עדי עשתה סיבוב בשופרסל: גבינה צהובה, לחם, קרטון אשל. בבית, כלום מהחיוך. בדמות אוטומטית חיבקה את יובל, בנה, שנחפז אליה.
הורה שלה במרפסת, עם הסדנה, אמא בענייני ערב. עדי פרקה וקבעה מראש: יש לה כאב ראש ולא להתקרב. האמת, הייתה עצובה.
מאז שנפרדה מהאבי של יובל, עדי רק מנסה שוב ושוב להיות לגבר כלשהו “הכי חשובה”, לשווא.
כולם רציניים… אבל כולם נשואים היטב, ורוצים רומן קליל. האחרון, עבד איתה נראה מאוהב עד מעל הראש. שנתיים סוערות. אפילו שכר לה דירה (נוח לו, לא לה), וכשהתחיל להיות מסובך, ביקש להיפרד וגם שתעזוב את מקום העבודה. אפילו פתר לה עבודה חלופית. ועדי שוב גרה עם הוריה ויובל. אמא מרחמת, אבא חושב שילדים צריכים לפחות אמא בבית, לא רק סבא וסבתא.
נעמה, אשתו של אלדד, מזמן הבינה שהוא עובר משבר גיל. יש הכל, אבל משהו חשוב חסר. היא חששה לדמיין מה “החשוב” הזה. ניסתה לפייס: בישלה מנות שהוא אוהב, תמיד נראית טוב, לא נדבקת לשיחות עומק דווקא מתגעגעת לזה.
משתדלת להעסיק אותו בנכד, בגינה, אבל אלדד משתעמם, מסובב פנים.
ככה, מתוך שעמום וציפייה לשינוי, התגלגלה הרומן של אלדד ועדי במהירות. אחרי שבועיים בלבד, הוא הזמין אותה לצהריים, ולקראת ערב כבר הסיע אותה הביתה.
הניח יד, היא פנתה אליו בפנים סמוקות.
לא רוצה להיפרד עכשיו, תבוא איתי לווילה בשרון? אמר בקול המתחיל להיות צרוד. עדי הנהנה והרכב טס.
בימי שישי, אלדד מסיים מוקדם, אבל רק בתשע בערב, שלח מסרון לדאגה של נעמה: “נדבר מחר.”
לא ידע כמה לדייק בתמצית השיחה העתידית, שלמעשה הייתה מיותרת. נעמה ידעה, אחרי 32 שנות נישואים לא מתלקחים אש ככה.
אבל לאבד אותו זה לאבד חלק מעצמה. שייתן מבטים, יתלונן בסגנון של גבר, קרוב בכורסה שלו, אוכל, נושם לידה.
נעמה חיפשה מלים שירככו קריסת החיים (בעיקר שלה), נשארה ערה עד הבוקר.
מתוך ייאוש, שלפה את אלבום החתונה, שניהם צעירים, הכול עוד לפניהם. איזה יופי היא הייתה!
היא קיוותה שכשאלדד יראה קטעי אושר יבין שלא כל דבר זורקים לפח.
אבל הוא חזר רק ביום ראשון, והיה ברור נגמר. עומד מולה אלדד אחר, מלא אדרנלין, בלי מבוכה, אפילו לא טיפת אשמה.
הוא כבר החליט: היא חופשייה. מחר הוא מגיש תביעה לגירושין. הסדרי מגורים הבן ומשפחתו יעברו אל נעמה. הכל כחוק. הדירה, דו-חדרית, שייכת לו בירושה.
המשפחה תקבל שלושה חדרים עם הסבתא, לא נורא. רכב הסובארו שלו. לגבי הווילה יישאר לו זכויות ביקור.
נעמה הרגישה עלובה בכיין, לא מושכת, אבל לא שלטה בבכי. אותן דמעות חסמו לה את הדיבור. ניסתה לעצור אותו, ביקשה שיזכור את העבר, את הבריאות, לפחות שלה זה רק עורר בו כעס. התקרב, לחש כמו צעקה:
די כבר! אל תמשכי אותי לתוך הזִקנה שלך!
אי אפשר לומר שעדי התאהבה באלדד, וזו הסיבה שהסכימה להצעת נישואין, כבר בלילה הראשון בווילה.
סטטוס “אישה נשואה” קסם לה, ועוד יותר שמחה להכניס אצבע בעין לחבר שהיה ונעלם.
נמאס לה מדירת ההורים, מנוקשות אביה. רצתה עתיד יציב, ואלדד יכול לספק את זה. לא רע, אבל חששה מהגיל.
כעבור שנה, אצל עדי גדלה אכזבה. היא הרגישה, צעירה עדיין, רוצה חוויות מסעירות לא רק פעם בשנה, ורק אירועים סולידיים. מתה על הופעות, משתזפת בביקיני, בילויים עם חברות.
האופי שלה התאים לשילוב בית-עבודה-הנאה. גם יובל, בנה, כבר גר איתה, לא הפריע לפעילות.
אבל אלדד דעך. משפטי בכיר, קולט עניינים במהירות, פותר בעיות כל בוקר בבית, הוא נהיה אדם עייף, שרוצה רק שקט והרגלים שלו. אורחים, תיאטרון, אפילו כינרת הכל במנות קטנות.
הסקס רצוי, אבל מיד לישון, אפילו בתשע בערב.
וגם הבטן רגיש למטוגן, לנקניקיות, לאוכל מהסופר אשמת נעמה. אפילו מתגעגע לקציצות האידוי שלה. עדי בישלה לפי יובל, לא מבינה איך קציצה יכולה לגרום לכאבי בטן.
לא זוכרת תרופות בוגר צריך לטפל בעצמו.
וככה, החיים שלה צברו זמן בלי אלדד.
החלה לקחת את יובל כסיידקיק, התחברה שוב לחברות. מוזר, אבל הגיל של בן הזוג כאילו האיץ לה את החיים.
הם כבר לא עבדו יחד ההנהלה לא אהבה את זה, ועדי עברה למשרד נוטריון. אפילו שמחה בלי לראות את אלדד כל יום, שמזכיר לה את אבא שלה.
כבוד זה מה שהיא חשה כלפיו. מספיק אושר? מי יודע.
60 שנה מתקרבים, ועדי חולמת חגיגה גדולה. אבל אלדד הזמין רק שולחן במסעדה על רוטשילד, די משעמם. עדי לא נעלבה.
הברכות מהעבודה חגיגיות. כל הזוגות איתם התרועע פעם עם נעמה, לא הוזמנו. משפחה רחוקה, הקשר התפוגג איש צעיר עם צעירה.
על הבן כמעט ויתר, ניתק. ואם אבא לא יכול להיות אדון לחיים שלו?! ניחא, חשב שהניהול ייראה אחרת.
השנה הראשונה עם עדי הייתה דבש. יציאות זוגיות, חיוכים על הוצאות (מתבקשות), כושר, הופעות.
גם הגן לה עליה ועל יובל בתעודות דירה. לאחר זמן, חתם לה על הווילה כולה. עדי, בלי בושה, פנתה לנעמה שתוותר גם על החצי שלה כיOtherwise תמכור חלקה לנוכלים.
בכספו קנתה את כל הווילה, הצדיקה: יש נהר, יער טוב לילד. כל הקיץ, ההורים של עדי והנכד גרו שם. ולא נורא אלדד לא התלהב מבן זוגה הצעיר והקופצני. הוא התחתן מאהבה לעדי, לא בשביל חינוך ילדים זרים ועשירים ברעש.
המשפחה הקודמת נעלבה. מכרה בכסף את הדירה. הסדרי מגורים הבן מצא דירה חדשה, נעמה עברה לדירת סטודיו. איך הם מסתדרים, אלדד לא ידע.
ועכשיו, יום הולדת שישים כולם מאחלים בריאות ואהבה, אבל הוא לא מרגיש שמחה. כבר שנים תחושה מוכרת של חוסר סיפוק תפסה מקום.
את אשתו הצעירה אין ספק, אוהב. אבל לא עומד בקצב. אי אפשר “לאלף” או לנעול מחייכת, חיה בדרכה. הוא מרגיש אבל זה מעצבן.
אילו רק לשלב את הלב של נעמה עם הגוף של עדי! שתביא כוס תה, תכסה בשמיכה כשהוא נרדם. היה שמח ללכת איתה בשלווה בפארק, לשוחח בערבים במטבח, אבל עדי לא מחזיקה בשיחות הארוכות שלו. בלילה משתעממת. הוא לחוץ, זה מקשה.
אלדד שומר חרטה אולי פזז מדי בגירושין. חכמים בונים חג ממאהבת, לא בית!
עדי, עם קצב המזג שלה, תרוץ לפחות עשור ותישאר צעירה לידו. פער שלעולם יעמיק. אם יתמזל מזלו ייגמר הכול ביום אחד. ואם לא?
המחשבות הלא-חגיגיות הקישו בתופים בראשו, הלב הלם. חיפש את עדי במבט בין הרוקדים, יפה, עיניים נוצצות. כמובן, תמיד טוב להתעורר לצידה. אבל…
מצליח לנצל הזדמנות, מתחמק מהמסעדה, מחפש אוויר. אבל החברים מהעבודה מסתערים. לא יודע מה לעשות עם הבלבול המציף מזנק למונית. מבקש לנסוע מהר רק אחר כך יחליט לאן.
רוצה מקום שבו הוא העיקר. שייכנס, שמחכים לו. מקום שמעריכים בו את הזמן איתו, אפשר להירגע, לא לחשוב שהוא “זקן” מדי.
מתקשר לבן, כמעט מתחנן לכתובת של נעמה.
מקבל תשובה עוקצנית, אבל מתעקש זה “עניין של חיים ומוות”.
אומר שזה יום הולדת שישים בכל זאת. הבן מתרכך: “יכול להיות שאמא לא לבד יש לה חבר.”
“לא גבר חדש, רק ידיד.”
“אמא אומרת שהם למדו יחד שם מצחיק נדמה לי בּוּלבֶן.”
“בּוּלבּן, לא בּוּלבֶן,” מתקן אלדד. כן, הוא היה מאוהב בה אז. היא סוחבה כל תשומת לב. יפה, נועזת.
הייתה אמורה להתחתן איתו, אבל הוא אלדד הצליח להשיג אותה. ממזמן אבל מרגיש יותר “אמיתי” מהחיים החדשים שלו עם עדי.
הבן שואל:
בשביל מה אתה צריך את זה, אבא?
אלדד נבוך מהמילה “אבא”, מבין כמה התגעגע לכולם. משיב בכנות:
לא יודע, בן.
הבן מקריא כתובת חדשה. הנהג עוצר, אלדד יוצא לא רוצה לדבר עם נעמה מול אנשים. בודק שעה כמעט תשע, אבל היא תמיד הייתה ינשוף, עם קורטוב של בוקר בשבילי.
מצלצל באינטרקום.
לא עונה נעמה אלא קול עמום, גברי. אומר שנעמה עסוקה.
מה יש לה? היא בריאה? דאג אלדד.
הקול דרש, “מי זה?”
זה, אמנם, הבעל שלה! אתה בטח בּוּלבּן! צעק אלדד.
ה”קול” תיקון: “בּוּלבּן הוא רק ‘ידיד’, אתה הרי בעל לשעבר, אין לך זכות להטריד.”
איפה האהבה הישנה? שאל אלדד בציניות של קנאי.
לא, היא סתם הופכת לכסף טהור.
הדלת לא נפתחהאלדד עמד מחוץ לדלת, אוחז בידית, לא משחרר. נשף אוויר רועד, עיניו מחפשות חרך אור בין התריסים, כמו מבקש להציץ לרגע מהחיים שחילק ואז העביר הלאה, חיים שהפכו למשהו אחר בלעדיו.
פתאום הדלת נפתחה חרישית, ונעמה עמדה שם לא צעירה, אבל יציבה יותר ממעולם. שיער שיבה, חיוך קטן של הבנה, עיניים חמות בלי כעס. לידה, על הספה בפנים, ישב “ידיד” עם כוס תה, מניף ברכה לא מביכה.
אלדד הביט בה, חיפש סימנים של אֵבֶל או געגוע. היא רק אמרה בשקט:
מה רצית, אלדד?
המלים חפשו נתיב לצאת, אבל הכל התערבל. בסוף, בקול כמעט לחישה, פלט:
הייתי רוצה רק… שתסלחי לי. על הכל.
נעמה חייכה, ואז, רגע לפני שענה, הניחה יד על כתפו, רכה ומרפאת, כמו פעם:
כבר מזמן סלחתי.
הוא עמד שם רגע, לא יודע אם להיכנס או ללכת. ידע שבפנים מחכה לו עבר שלא יחזור, חיים שמישהו אחר בנה מחדש, בלי הקצב שלו, בלי התשוקה לעבר.
בעדינות, נעמה סגרה את הדלת מאחוריה, ואלדד מצא את עצמו שוב בחוץ, לבד, אבל הפעם משהו נפתח בו תחושת שחרור נוגה, קצת חופש שנחצב בלב.
הוא פסע למונית ולא ביקש יעד. רק אמר לנהג: “סע, תן לי זמן עם עצמי.”
בעיר החולפת מאחור, אלדד חש סוף סוף את כל מה שחיפש: תקווה שקטה, אפשרות להתחיל מחדש לא עם אהבות גדולות, אלא במקומות הקטנים, בין כוכבי הלילה, כשהאדם מבין שמה שנשאר לו הוא פשוט להיות מישהו טוב יותר לעצמו.
המונית התרחקה, ופעם ראשונה מזה שנים, אלדד הרגיש באמת חי.
