מקום ריק
את הפכת למקום ריק, עינב. מבינה? ריק. מקום.
הוא אמר את זה באדישות, כמעט בלי רגש, כאילו הוא מקריא רשימת קניות. עמד עם הגב אליה ליד חלון הסלון, והביט החוצה אל החצר של הבניין ברחובות. שם איזה שכן הוריד את הכלב, כלב לברדור קטן בצבע חום-בהיר, ומשך את הרצועה בהתלהבות לכיוון ערימת דשא.
עינב אסף ישבה על הספה עם ספל תה קר ביד. התה התקרר כבר מזמן, אבל היא לא יכלה להניח את הספל לא מצאה מה לעשות עם הידיים.
מה זאת אומרת? שאלה בשקט.
מה ששמעת, דביר סוף סוף הסתובב אליה. פניו היו משועממות, כמעט עייפות, כאדם שנדרש שוב להסביר משהו מובן מאליו. אני מסתכל עלייך ולא רואה כלום. ריקנות. אפרוריות. את מסתובבת, מבשלת, ישנה… את כמו רהיט, עינב. רהיט מוצק, טוב אבל רהיט.
היא הניחה את הספל על השולחן. חיכוך קל בין החרסינה לעץ.
עשר שנים, אמרה.
מה עשר שנים?
אנחנו יחד עשר שנים.
אז מה? הוא משך בכתפיו, חצה את החדר, התיישב מולה בכורסה. עשר שנים זה מספיק זמן להבין שזה מיצה. אני לא רוצה להמשיך ככה. אני רוצה… הוא השהה, חיפש את המילים. להרגיש משהו. ואת כבר לא נותנת לי את זה. את פשוט לא נמצאת, למרות שאת פה.
משהו בתוכה, איזה עמוד קטן ועיקש, החל להישבר לאט.
לאן אני אלך, דביר?
זו כבר הבעיה שלך. הוא שלב רגל על רגל. הדירה, את יודעת, רשומה על שם אמא שלי. אז משפטית אין לך פה כלום. אני לא ממהר, אבל… שבוע יספיק? תמצאי משהו.
שבוע יספיק, היא חזרה כמו רובוט.
יופי. הוא לקח את הטלפון מהשולחן והתחיל לגלול במסך. מבחינתו, השיחה הסתיימה.
עינב קמה, הלכה לחדר, סגרה את הדלת מאחוריה. נשכבה על המיטה, הביטה בתקרה הלבנה שם היה כתם קטן שהיא התכוונה לכסות אותו כבר שנתיים. לעולם לא צבעה.
מהסלון נשמע טלוויזיה. דביר מצא תעסוקה.
היא לא בכתה. רק שכבה ובהתה בתקרה עם הכתם. בתוכה היה שקט שקט של בית שנשבר בו חלון.
***
השבוע התמרח בזמן מעורפל. דביר בקושי היה בבית, בא מאוחר, יצא מוקדם. כמעט לא דיברו. עינב ארזה את חפציה, וגילתה עד כמה זה קל ומשפיל כמעט ולא היו לה שם חפצים אמיתיים. כמה שמלות, מעיל חורף, קופסה עם תמונות מהימים ההם, מגזיני תפירה ישנים שהיא מעולם לא דפדפה בהם.
בהתחלה רצתה להשאיר את המגזינים, ואז הוציאה חזרה.
התקשרה לדודה שלה, דודה רותי, שגרה בצפון ראשל”צ והייתה קרובת משפחה מהצד של אמא שלה. לא ראתה אותה מאז ההלוויה של אמא לפני שבע שנים. רותי הקשיבה, לא מיהרה להגיב, ואז אמרה:
בואי. יש לי חדר פנוי, קטן, אבל יש. תשארי עד שתסתדרי.
רותי גרה באחד הבניינים הישנים בצפון העיר, כמעט ליד קצה הבניינים אזור שלא ממש אהבה, עם הבניינים המבולטים, טיח מתקלף ומשפחות עם ילדים שמשחקים בין העצים.
עינב עלתה עם שתי תיקים ומזוודה בערב שישי.
וואי, כמה רזית, אמרה רותי כשפתחה את הדלת. הייתה נמוכה, רחבה, עם פנים חמות ומקומטות וניחוח אקליפטוס שישבתי רק אצל מבוגרים ישראלים. כנסי, אל תעמדי בפרוזדור. רוצה לאכול משהו?
אין לי תיאבון, דודה רותי.
צריך לאכול, פסקה והלכה למטבח.
החדר היה קטן: ספה צרה, ארון ישן, חלון שפונה לקיר של הבניין השכן. על אדן החלון שלוש עציצי גרניום פורחים באדום.
עינב הניחה את התיקים, התישבה על הספה. הקפיץ חרק קלות.
את רוצה תה? צעקה רותי מהמטבח.
כן, השיבה.
ורק אז, בחדר הקטן הזה עם הגרניום, היא בכתה סוף־סוף.
***
אחר כך הגיע זמן לא נעים, זמן של בוקר בלי חשק לקום. הייתה מתעוררת מוקדם, שומעת את רותי רותחת מים למיחם, מבעד לחלון רעש מכוניות ראשונות. שוטפת פנים, שותה תה, מביטה על הקיר המוזר מול החלון.
רותי הייתה חכמה, לא חקרה, לא ייעצה, לא הבטיחה “יעבור”. היא האכילה אותה מרק עוף, נתנה לה לראות חדשות, ולפעמים בשקט בערב הוציאה קלפים “רמי?” היו משחקות כמעט בלי מילים.
הכסף של עינב היה מועט. כל מה שהיה לה בחשבון שמונה אלף שקל אולי חודש או חודש וחצי אם תהיה חסכונית, לא יותר. היא הסתדרה.
עבדה כרכזת חשבונות במשרד קבלני קטן, העבודה נשמרה: שלוש פעמים בשבוע רכב ישן ג’ונסון לחברה בדרום תל אביב, סידרה מסמכים והרוויחה חמשת אלפים שקל מספיק לה ולתשלום סמל לכיוון רותי שלא הסכימה לקבל עד שארזה את המעטפה על השולחן וברחה לחדר.
בערבים היה הכי קשה. מחשבות סבבו סביב עשר השנים: ארוחות, חופשות, ימים חולים, חגים, מריבות, פיוסים, טיולים לכנרת. והוא ראה בה “ריק”. כנראה צדק היא לא הרגישה בו כמעט כלום. או שהוא נכבה. או שניהם.
לפעמים הייתה פותחת את הטלפון, גוללת את התכתבויותיהם, תמונות מטיול במצדה. הוא מחבק אותה, שניהם צוחקים. היא כבר לא זוכרת על מה.
ערבים כאלה הייתה מתכסה שמיכה עד הראש, נכנסת לשקט.
יום אחד רותי הציצה בחדר:
ישנה כבר?
לא.
שומעת. שתיקה. את רעבה?
לא.
אז תשכבי. עוד פאוזה. את יודעת, אני גם זרקתי גבר. פעם. לפני שנולדת. חשבתי שהלב שלי יישבר. לא נשבר.
רעש טריקה רכה, רותי כבר לא שם.
עינב חשבה: כמעט חמישים. להתחיל מאפס לא פשוט.
***
את המכונה מצאה בתחילת החודש השני.
רותי ביקשה ממנה לעשות סדר בארון העליון בפרוזדור, “אף אחד לא פתח אותו חמש עשרה שנה”. עינב הסכימה רצתה להתעסק.
שלפה מגזינים ישנים של “לאישה”, מטריות שבורות, קופסאות כפתורים, בקבוקי בושם ריקים, גלויות ברכה דהויות. עמוק בפנים, נגעה במשהו כבד עטוף סדין ישן.
פרשה את הסדין.
זו הייתה מכונת תפירה ישנה, גוף מתכת שחור ומעוטר בזהב, קצת מתקלף אבל עדיין יפה. על הלוח קראו “ירדן”, באותיות עגולות מימים רחוקים.
דודה רותי! קראה.
רותי יצאה מהמטבח, מגבת על הכתף.
וואי, ירדן! צהלה כמעט. של אחותה של אמא שלי. שנים לא נגעתי בה. לא יודעת אם עובדת.
אפשר לנסות?
רותי בחנה אותה ברצינות מסוימת.
יודעת לתפור?
פעם ידעתי.
קחי.
עינב לקחה את המכונה לחדרה, הניחה על השולחן לצד החלון. ניגבה, שחררה שאריות בד שכנראה נתפר שם שלושים שנה לפני. מצאה בקופסה קשישים של חוטים, מחטים, סרט מדידה, מספריים קהות משהו.
גם שמן מכונה היה, אבל התייבש, אז קנתה בקיוסק שמן, שימנה, ניקה, סובבה את הגלגל. בהתחלה קשה אחר כך חלק.
ישבה שלוש שעות על המכונה. התעסקה עם הסליל, השחילה חוט.
אז חתכה פיסת בד ישנה, שמה תחת הרגלית ולחצה על הדוושה.
המכונה נעה, דופקת תפרים ישרים. עינב הרגישה משהו זר, כמו דם חוזר ליד רדומה: כואב וחי יחד.
עצרה, בדקה את התפר. ישר. מצוין.
פינה קטנה בראש התעוררה.
***
הייתה בת שמונה עשרה כשתפרה הבגדים של עצמה, של אמא, חצאיות משמלות ישנות, חולצות מנפת קרית גת. הייתה הולכת לראות את חגית מהסטודיו ממול כשהיא יוצרת דוגמאות, גוזרת, תופרת ביד. חגית השתעשעה בה, הסבירה לה הכול.
אחר כך הגיע הצבא, ואז דביר, החתונה, והחיים. את המכונה הראשונה שמכרה מהמשכורת זרקה ברגע שעברה לדביר “תופסת מקום”. ויתרה בלי מאבק הייתה מאוהבת, חשבה שדברים אחרים חשובים יותר.
ואז עשר שנים של שגרה תפירה נשארה זיכרון חמקמק. מדי פעם ראתה שמלה יפה ושאלה את עצמה למה לא לתפור? ואף פעם לא תפרה.
עכשיו, על יד המכונת “ירדן”, כבר הרגישה אחרת. חיפשה ברשת בגדי נשים, מדדה ביד את הבדים, קנתה שאריות יפות בשוק התקווה.
טיילה בין הדוכנים, נגעה בבדים כותנה כחולה ואפורה, פלנל רך, לייקרה. נעצרה אצל מוכרת בד ישן בגוון תכלת-אפור.
כמה יש פה?
ארבעה מטר.
לוקחת הכול.
המוכרת חתכה, עטפה.
למה זה?
שמלה, ענתה עינב.
ופתאום זה נשמע טבעי.
***
את הגזרה ציירה בעצמה: שמלה ישרה, עם חגורה, צווארון עומד ושרוול שלושה רבעים. לא משהו מתחכם פשוט, נכון.
רותי הציצה, שתקה. פעם אחת הביאה תה.
בחרת צבע יפה, ציינה.
עינב קצת חששה לגזור. לבסוף החלה לגזור והתחושות הרעות התפוגגו.
שלושה ימים תפרה.
התבוננה, פירמה, הרכיבה מחדש. הסתחררה בתוך העולם של בד, חוט, ורגל מכונה שעות ריקנות נבלעו בהתרגשות קטנה.
כשסיימה, תלתה שמלה על קולב.
שמלה טובה. פשוטה, תכלת-אפורה, עם חגורה מבד דומה, צווארון אלגנטי.
מדדה.
עמדה מול מראת הכניסה המראה ישנה, קצת כהה בקצותיה, אך השתקפה היטב.
עינב הסתכלה זמן רב לא ראתה “כלום”, לא “מקום ריק”, לא “רהיט”. ראתה אישה חמישים, שיער כהה בקוקו פשוט, גב זקוף, מבט שהתהווה בו משהו חדש זהיר, אבל קיים.
השמלה התאימה. ממש.
עינב! קראה רותי מהמטבח. בואי, תראי מה יצא.
עינב נכנסה, רותי הביט בה, שתקה.
זהו, אמרה לבסוף. עולם אחר.
והחזירה פניה לסיר, הטחינה דרשה את שלה. אבל עינב ראתה את החיוך הקטן.
היא חזרה לחדר, נגעה בבד. שמלה לא לוחצת, לא עוטפת מדי נכונה. משהו בתוכה שעמד להישבר התיישר מעט.
***
היא יצאה עם השמלה חדשה בשבת.
סתם לסיבוב. רותי שלחה אותה לקנות לה כדורים בלחץ דם, עינב לבשה את השמלה, זרקה עליה ז’קט אביבי ויצאה.
היה נעים אוקטובר יבש, האוויר הצלול. עצי הברוש כבר בצהוב.
הלכה לה לאט, שמה לב למה שקורה: חתול יושב על אדן חלון, קשישה סורגת בספסל הגינה, ילד מושך את אמו ללשלולית.
הגעתי לבית מרקחת. סמוך אליו נפתח בית קפה קטן, “פינת עמל”. על הדלת נכתב: “קפה טרי ומאפה בבוקר”.
נכנסה. הזמינה קפוצ’ינו וכריך כי היום אפשר.
חמישה שולחנות ישבו בבית הקפה. בפינה, אישה בשנות השישים, שיער כסוף קצר, עגילי כסף גדולים, לבושה היטב, קוראת את הטלפון.
עינב התיישבה בשולחן חלון.
אחרי עשר דקות, לגימת קפה היא כמעט לא חשבה על כלום, רק הרגישה בסדר.
סליחה.
האישה ניגשה.
לא רוצה להיות חטטנית, אמרה אבל השמלה שלך יפהפה. איפה קנית?
תפרתי בעצמי.
האישה התרשמה.
את תופרת?
לא, רק למדתי פעם. עכשיו נזכרתי.
הגזרה פשוטה לכאורה, וגם מאוד נכונה. אני מבינה בזה קצת עבדתי פעם בבית אופנה.
תודה, גמגמה עינב.
מרים, הציגה את עצמה, אפשר פשוט מרים.
עינב.
יש לי שאלה. אם תרגישי לא בנוח תגידי לא. עוד שלושה שבועות יש לי יום הולדת שישים וחמש. רוצה להיראות טוב ואין שום שמלה שמוצאת חן בעיניי. הכול או מבוגר מדי או צעיר מדי. כמו שלך בדיוק אני רוצה. תסכימי לתפור לי?
עינב חשבה. אי שם בפנים משהו זז.
אסכים, אמרה.
***
מרים הגיעה אחרי יומיים. הביאה בד שבחרה לבד מהחנות בנחלת בנימין קרפ בורדו כהה, מבריק מעט, איכותי.
עינב מדדה מידות אצלה בחדר, רשמה במחברת. אחר כך ישבו להרעיף תה, ציירו סקיצות, הגיעו יחד לדגם: שמלה A, שרוול אמצע, מחשוף V, קלאסי.
זאת, קבעה מרים.
בעוד שבועיים מוכן.
וכמה?
עינב לא תכננה כסף.
לא חשבתי, הודתה.
אני אגיד כמה העבודה עולה בתל אביב. מרים נתנה מחיר.
זו הייתה משכורת של שבועיים בכלכלה שלה.
בסדר.
כשהלכה, רותי נכנסה מהמטבח:
שמעתי, מחיר מצוין.
כן.
תמשיכי לתפור, עינב. את יודעת.
עינב הסתכלה עליה.
למה נתת לי לבוא לגור אצלך, דודה?
רותי שתקה, ואז אמרה:
כי את הבת של בתיה. בתיה פעם עזרה לי. ככה סוגרים מעגלים.
היא יצאה למטבח.
עינב ניגשה לחלון. פתאום ראתה גרפיטי שמעולם לא הבחינה בו פרחים כחולים ויפים שצומחים על הקיר.
***
השמלה של מרים הייתה חוויה אחרת לא בשבילה, אלא בשביל מישהי אחרת. אחריות כבדה. בריכוז מדדה, חתכה, תפרה. עשתה הכול מדויק.
חמישה ימים עבדה.
כשמרים באה למדוד היה לה בעיניים הכול.
אלוהי, אמרה. זה אני אחרת לגמרי.
זו את. רק בשמלה טובה.
זה קצת יותר מזה, השיבה מרים. להרגיש שהתפרו עלייך. פיזית.
היו תיקונים קלים, ומרים לא רצתה להוריד את השמלה.
אני אספר לחברה שלי גילי. גם לה יש ארוע בקרוב. את יכולה לתפור גם לה?
כן.
ויש לי כלה במשפחה צריכה שמלה, לא כלה, שמלת ארוע. תסכימי?
בהחלט.
מרים הנהנה כאילו ציפתה לזה.
***
שני החודשים שאחרי היו טירוף: גילי רצתה חליפה, עוד שתיים הגיעו, הבת של אחת מהלקוחות רצתה שמלה, עוד אחת ראתה באינסטגרם, והנה עוד שלושה.
החדר של רותי התמלא גלילים, בדים בכל מקום, מכונת “ירדן” פעלה כל ערב.
יום אחד, בבוקר, רותי נכנסה:
כדאי לך לחפש מקום גדול יותר.
יודעת.
פה אני לא יכולה, כבר צפוף.
בטח.
היה לה כבר כסף יותר מחצי שנה בבנק. נכנסה לאתרי השכרה, עברה בין חנויות יד שנייה, בדקה דירות במרכז הרחובות. שתיים נראו לא מתאימות, השלישית מושלמת: קומה שנייה בבית ערבי ישן, עתיק, משופץ, הרבה אור. יקר.
היא חישבה. שכר דירה, מכונה מקצועית, שולחן חיתוך. כל החסכונות ותצטרך הלוואה.
התקשרה למרים. לא ידעה למה.
מרים, אפשר להתייעץ?
בטח.
הסבירה, מרים שתקה, ואז אמרה:
תקחי את המקום. אני אתן לך הלוואה בלי ריבית, תחזירי מתי שתרצי.
אני לא יכולה לקבל
עינב, קטעה אותה מרים. את נתת לי במתנה שמלה של החיים. תני לי להחזיר. זו לא צדקה. זו עזרה רגילה.
והוסיפה: חמש חברות שלי כבר מחכות אצלך, אז זה גם האינטרס שלי שתהיה לך סביבה נורמלית.
***
את הסטודיו פתחה בתחילת דצמבר.
הביאה איתה את “ירדן” סמל בלבד, כי רכשה מכונה ואוברלוק מקצועיים. ה”ירדן” קיבלה מקום של כבוד.
הסטודיו היה מואר: שולחן חיתוך, עמדות עבודה, מדף בדים ואביזרים, מראה גדולה. על הקירות שמה סקיצות מהדגמים ממוסגרות. רותי באה לבקר הסתובבה, נגעה במדפים.
יפה כאן, אמרה.
דודה רותי, אמרה עינב, אני רוצה להחזיר לך על החדר.
הביאה מעטפה. רותי ניסתה לסרב.
צריך, התעקשה עינב. חישבתי בדיוק.
רותי לקחה, חשבה, ואז אמרה:
אני צריכה מקרר חדש. הישן מטרטר כמו משאית.
נלך ביחד לקנות.
נסעו לחנות מכשירי חשמל, רותי חקרה את כל ההבדלים בין דגמים, בסוף בחרה אחד גדול ונוצץ.
***
דצמבר הביא עשרות הזמנות חגים, שמלות, חליפות, חולצות לאירועים. עינב עבדה עד תשע בערב, קפה שלישי, צליל המכונה ליווה אותה.
ינואר נרגע. גייסה עוזרת יעל, צעירה שיודעת לסיים תפרים ולעשות תיקונים, אך לא לגזור לבד. עינב לימדה, נהנתה לראות אותה מתקדמת.
את הספרים בבניין השאירה. הודיעה שמסיימת. ביקשו להישאר עד אפריל, הסכימה.
מרץ קיבלה טלפון ממספר לא מזוהה. אישה. רוצה ללמוד קורס תפירה.
אני לא מורה.
מרים המליצה.
תבואי.
התחילו סדנאות קטנות. אחר כך קבוצה. תחושה אחרת לגמרי, ללמד.
באביב עברה סופית מהחדר של רותי. שכרה דירת חדר ליד הסטודיו: שלישית, מטבח מואר, קירות לבנים, ללא כתמים. פירקה לבד, תלתה וילונות שתפרה בשישי בערב עם תה וניחוח של גשם.
ביום הראשון בביתה החדש ישבה עם תה, הביטה לחלון. נוף לגינה עם ברושים.
זה שלה. זר, קטן שלה.
***
המפגש עם דביר היה בסוף מאי.
הלכה הביתה דרך הגינה אחרי יום עבודה ערב חמים, ריח יסמין, צהרי השמש מלטפים עלים טריים. התיק כבד בדוגמאות.
ראתה אותו מרחוק. השתנה רזה, הז’קט התרחב, הצעדים שלו כבר לא בטוחים.
גם הוא הבחין בה. נעצר.
עינב התקדמה, והוא אמר:
עינב.
שלום, דביר.
הביט בה. מבט זר עייף, אולי.
את נראית טוב.
תודה.
את גרה פה?
כן.
אפשר לדבר?
הסתכלה בו פניו טרוטות, לא עייפות־עבודה, עייפות־חיים. נפרדו על ספסל.
דביר שתק רגע.
היא עזבה, אמר לבסוף. זו שעזבתי בשבילה. הלכה לפני חצי שנה. אמרה שאני משעמם, שאין לי שאיפות. מבינה את האירוניה?
כן.
גר אצל אמא שלי. העבודה לא משהו. החברה נסגרה. הכול הלך. חושב על הטעות. טעיתי, עינב.
היא שתקה.
את היית שם בשבילי, עשית הכול, היית אמיתית. ואני עצר. קראתי לך מקום ריק. נראה שהוא מתכווץ. זה לא נסלח. אבל חשוב לי שתדעי אני חושב על זה הרבה.
עינב הסתכלה בברושים ריח של עלים וסלט. מישהו מנגל בחצר.
דביר, לא אשמתך שהתאהבת ונגמר. זה קורה. זה נגמר.
אני יודע.
אבל זו אשמתך איך אמרת. “ריק”, “רהיט”, “לכי”. זה היה אכזרי. לא בגלל שאתה רע פשוט, אכזרי. וזכרתי את זה הרבה זמן.
אני יודע.
אבל עשית לי גם טוב.
תקע מבט.
דחפת אותי. פחדתי. יצאתי עם שני תיקים ושמונת אלפים, בלי שמץ מה לעשות. גרתי אצל דודה רותי כמו יתומה, בכיתי הרבה. היה רע.
עינב
תחכה. אני לא רוצה להכאיב, רק לספר אמת. מצאתי את מכונת “ירדן”, נזכרתי שכל החיים אהבתי תפירה. הפסקתי כי התפשרתי כי אתה אמרת שזה תופס מקום, כי ככה זה. התחלתי מחדש, בהתחלה לעצמי, אחר כך לנשים. עכשיו יש לי סטודיו משלי. אנשים באים, זה ממלא אותי אושר.
הוא נראה מופתע.
אם היית משאיר אותי שם, הייתי ממשיכה לבשל לך תבשיל ולא הייתי מגלה את עצמי. לא אומרת שאתה גיבור רק שככה יצא.
את סולחת?
לא נושאת כעס. זו לא סליחה זה לא לחזור. אין לי עניין לחזור. לא מתוך נקמה. אני חיה חיים משלי, אולי לראשונה.
הביט לאופק.
מה עם רותי?
טוב. קניתי לה מקרר. מבקרת בשבתות, משחקות רמי.
חיוך אמיתי נולד לו.
תמיד היית טובה, עינב.
גם אתה לא רע, אמרה בשקט. פשוט כבר לא מתאימים.
היא קמה, הרימה את התיק.
את צריכה ללכת?
כן. מחר בוקר יש לקוחה.
שמח שטוב אצלך. באמת.
גם לך, ענתה.
זו הייתה אמת פשוטה, בלי מרירות. הלכה בשביל. עוד הרגישה את מבטו לשנייה, ואז לא.
צל ברוש ארוך נמתח על הכביש. עינב התקדמה, התיק כבד עליו גזירת צמר ירוק כהה וקטלוג אביזרים. מחר שמונה, פגישה עם רחל לוין מורה בגמלאות שחולמת על חצאית חורף “פשוטה, מתאימה גם לתיאטרון וגם לרופא”.
עינב חשבה על הגזרה, איך להחמיא למבנה הרחב של רחל. חצאית ישרה דורשת תחכום איזון בלי להדגיש.
מצד אחר, הריחה את ריח היסמין, שמעה ילד שר את השיר מהסדרה, מהחלון עלה ריח חביתה ביתי.
***
בסטודיו, החליטה לא לעבוד בערב. נכנסה רק לקחת את פנקס המידות. “ירדן” ניצבה שם על שידה קטנה.
עינב העבירה אצבע על המתכת.
תודה, אמרה לה בשקט.
זה מצחיק, להודות למכונה. אבל למי להגיד תודה? לרותי, למרים, ליעל? לשרשרת מושלמת של מקרים שהתחילה בעוול לוהט והסתיימה כאן.
לקחה את הפנקס, כיבתה אור, ירדה במדרגות לרחוב.
העיר חיה. אנשים צעדו, מכוניות, ילדים צוחקים ערב רגיל של מאי.
נכנסה ל”מעדנייה של חנה”, קנתה חלה עם שומשום וצנצנת דבש טוב דבש מאישה מבוגרת בגבעתיים שמביאה כל שבוע.
ערב טוב, אמרה עינב.
ערב טוב, חייכה חנה. דבש מצוין הפעם מאי אמיתי. תנסי מחר על חלה.
תודה! אנסה.
יצאה. בתיק לחם, דבש, פנקס מידות, קטלוג אביזרים. עליה שמלה שתפרה לעצמה שבוע שעבר: פשתן בצבע שנהב, חגורה רכה, שרוולים רחבים. שמלה טובה. להלביש נעימים.
הלכה רגלית עשר דקות, חושבת על חצאית של רחל, לרכוש חוטים חדשים, שבעוד שבוע יעל תדע לגזור לבד.
אחר כך הפסיקה לחשוב פשוט הלכה.
שמיים בהירים על גגות, סנוניות עפות. חיים של עיר מורכבים, בלתי צפויים.
אושר נשי אחרי גירושין? הבדיחה בכתבות נשים. עינב לא ראתה את זה כך. היא רק חשבה: הנה, אני חוזרת הביתה. יש עבודה, שאני אוהבת ויודעת. יש דודה רותי, יש לקוחות שיוצאות מרוצות, יש “ירדן” על השידה. יש שמיים עם סנוניות.
זה מספיק.
לא נסיך לא עני. פשוט מספיק. אולי זו בדיוק התשובה למה שמחפשים כשאומרים “להתחיל חיים חדשים”. לא ברגע אחד, לא באבחת קסם שמלה אחר שמלה, סטודיו, דירה, ערב מאי וחלה ודבש.
התקשרה לרותי:
דודה, את בבית?
איפה אהיה? בטלוויזיה.
סתם שואלת.
תבואי בשבת?
אבוא. לאפות עוגה?
עם תפוחים. אני אוהבת.
בטח. עם תפוחים.
הניחה הטלפון בכיס. פתחה את הדלת.
בבית ריח פשתן גזרה אתמול על שולחן המטבח בגשם שלא התחשק לצאת. שאריות בד כבר פינה, אבל הריח, טוב.
הרתיחה מים, חתכה לחלה, פתחה דבש. הוא היה שקוף, דבש־מאי אמיתי.
הסנוניות נסבו בשמים, הערב ירד.
עינב מרחה דבש על חלה, נגסה, חשבה שחנה צדקה: דבש מעולה. מעולה.
***
הבוקר עלה צלול.
רחל לוין באה בדיוק בשמונה. אישה נמוכה, אנרגטית, שיער לבן מסודר בגל ועיניים מלאות חיות מאחורי משקפיים.
עינב אסף, אמרה מהדלת, הבאתי תמונה. רוצה משהו כזה. רק לא מדי נפוח.
הוציאה ציור מהתיק.
עינב בדקה: חצאית יפה, פשוטה. מעניין להתאים.
תתמקמי. אסביר לך איך נעשה.
רחל התיישבה.
את יודעת, אמרה, מביטה בסטודיו, שנים חיפשתי כזו חצאית. בחנויות הכול לא נכון. שכנה סיפרה עלייך “אני מרגישה שלמדתי להיות אישה בזכות שמלה”, היא אמרה. המלצה טובה לדעתי.
ההמלצה הכי טובה, הסכימה עינב.
פתחה את הפנקס, לקחה סרט מדידה.
תעמדי כאן, בבקשה.
רחל קמה, הזדקפה, הביטה במראה הגדולה.
חמש שנים אני בפנסיה, סיפרה, חשבתי לא צריך להשקיע איך אני נראית. ואז קבעתי כן צריך. יש עוד הרבה חיים. לא רוצה להסתובב ככה-ככה.
בדיוק, עינב החמיאה.
מדדה, רשמה, חשבה על הגזרה. הסטודיו שטוף שמש, קרני בוקר על רצפת עץ. “ירדן” עומדת בשקט בפינה. יעל תגיע בעשר, בשתים עשרה יבואו זוג צעירות נוספות.
