מקום ריק
את הפכת למקום ריק, דקלה. את מבינה? מקום… ריק.
הוא אמר את זה בשוויון נפש, כאילו מקריא סקר אחרון במחירי הגבינות. עמד עם הגב אליה, מביט מהחלון על הרחוב. למטה, מישהו טיול כלב פקינז קטן, שנראה מלא במרץ וגורר את בעליו ישירות לשלולית הקרובה.
דקלה מזרחי ישבה על הספה, כוס תה בידיה. התה כבר מזמן התקרר, אבל הידיים חיבקו את הכוס כי לא היה להן לאן ללכת.
מה אתה מתכוון? שאלה בקול כמעט בלתי נשמע.
פשוט ככה. יואל סוף סוף פנה אליה. פניו הביעו שעמום ועייפות של אדם שנמאס לו להסביר את הברור מאליו. אני מסתכל עלייך ולא רואה כלום. ריק. אפרפר. את הולכת, מבשלת, ישנה. את כמו פריט ריהוט, דקלה. ריהוט טוב, אבל עדיין ריהוט.
היא הניחה את הכוס על השולחן. פס הקול הדק של החרסינה על העץ נשמע לרגע בחלל.
עשר שנים, אמרה.
מה “עשר שנים”?
חיינו יחד עשר שנים.
נו, אז? הוא משך בכתפיו, חצה את החדר והתיישב מולה. עשר שנים. זה מספיק כדי להבין שאין כבר טעם להמשיך. אני לא רוצה ככה יותר. אני… חיפש מילה. אני רוצה להרגיש משהו. ואת לא גורמת לי להרגיש. אין בך השראה. את בכלל לא פה אפילו כשאת כן פה.
דקלה הרגישה שמשהו קטן שחלחל בה מתחיל להתעקם לאט לאט.
לאן אלך, יואל?
זאת כבר בעיה שלך. הוא שילב רגל על רגל. הדירה רשומה על שם אמא שלי, את יודעת. אז מבחינה משפטית, את לא קיימת. אני לא לוחץ, אבל… שבוע מספיק? תמצאי משהו.
שבוע יספיק, חזרה על המילים, כמעט בלי להרגיש.
אז טוב. הוא שלף את הנייד מהשולחן והתחיל לגלול. מבחינתו השיחה נגמרה.
דקלה קמה, נכנסה לחדר השינה, סגרה את הדלת. נשכבה על המיטה, מעל הכיסוי, ובהתה בתקרה: לבנה, עם כתם קטנטן בפינה, כזה שבא לה לסייד כבר שנתיים. ולא סיידה.
ברקע טלוויזיה זמזמה משהו. יואל מצא עיסוק לעצמו.
היא לא בכתה. רק שכבה ובהתה, בגבול שבין עייפות לשקט. מקום ריק בלב, כמו אחרי שנופץ חלון בבית.
***
השבוע עבר במין ערפל. יואל כמעט ולא היה בבית יוצא מוקדם, חוזר מאוחר. דקלה ארזה חפצים, וזה היה כל כך מביך לגלות עד כמה מעט באמת היה לה בדירה. כמה שמלות, מעיל חורף, קופסת תמונות מהעבר, מגזינים לתפירה ששמרה סתם כך לא נגעה בהם שנים.
היא כמעט השאירה את המגזינים, אבל חזרה ולקחה.
התקשרה לדודה שלה מצד אמא, רותי, שלא דיברה איתה מאז השבעה. רותי הקשיבה בשקט ואמרה: “בואי. חדר קטן יש. תישארי עד שתתארגני.”
רותי גרה בקרית שמונה, בצפון הרחוק, איפה שאוטובוס עובר פעם בשעה, והמכולת היחידה היא “מכולת יצחק”. דקלה אף פעם לא אהבה את השכונה: בלוקים ישנים, מרפסות שהקירות מתקלפים, עצי תות שמצטברים בשלכת.
היא הגיעה בערב שישי שתי שקיות ומזוודה.
אלוהים, איך רזית! נחרדה רותי בפתח. נמוכה, מוצקה, פנים טובי לב ספוגי קמטים. קצת מריחה אוכל ביתי, קצת מנטה ווליום. תיכנסי, אל תעמדי בפתח. תאכלי משהו?
לא, דודה.
תאכלי. פסקה ורצה למטבח.
החדר שקיבלה היה קטנטן ספה צרה, ארון ישן וחלון לקיר אטום של בלוק ממול. טפטים דהויים. בעציץ שלושת גרניום אדום פורח כאילו רק בשביל להכעיס.
דקלה הניחה את התיקים, התיישבה. הקפיצים חרקו.
תרצי תה? צעקה רותי מהמטבח.
כן.
ורק ברגע ההוא, בחדר הקטן עם הגרניום, על רקע טפטים שאבד עליהם הכלח, בכתה סוף סוף.
***
אחר כך בא זמן לא טוב, זמן מוזר שבו לקום בבוקר הרגיש כמו אקט הירואי. היא מתעוררת בשש, שומעת את רותי מחממת קומקום, את המכוניות מבחוץ. קמה, מצחצחת, שותה תה, מביטה מהחלון על אותו קיר אטום כל בוקר.
דודה רותי הייתה נבונה. לא שאלה, לא ייעצה, לא הבטיחה ש”יעבור” ולא הציעה “תמצאי משהו טוב יותר”. רק מילאה קערת מרק, השאילה את השלט לטלוויזיה, ובערבים פתחה חפיסת קלפים: “רוצה טיפה לשחק רמי?”
והן היו משחקות, בשקט גמור.
היו לדקלה קצת חיסכון כל הכסף שהיה לה: 4200 שקל. בערך חודש של חיים בסולידיות במושגים ישראליים. היא לא בזבזה.
עבדה כאחראית חשבוניות אצל קבלן בינוי קטן, והמשיכה להגיע שלוש פעמים בשבוע לאופיס הרועש בפ”ת. קיבלה 2800 ש”ח נטו, מזה שילמה לרותי למרות שזו ניסתה לסרב והסתפקה במעטפה על שולחן המטבח.
הערבים היו הגרועים המחשבות כרסמו שוב ושוב: עשר שנים. לא מעט. עשר שנים של בקרים, מחלות, חגים, ים, ריבים, פיוסים. הוא הסתכל עליה וראה… כלום. כנראה זאת היתה. או שזה הוא. אולי שניהם.
לפעמים עיינה בצ’אט הישן עם יואל, גוללת לאחור לתמונות מהחופשה בעין גדי. הם צוחקים אחד לשני. לא זוכרת למה.
בערבים כיסתה עצמה בשמיכה עד הראש.
פעם אחת רותי פתחה חריץ בדלת: “דקלה, ישנה?”
לא.
שמעתי. רעבה?
לא.
טוב, תשכבי. פסק זמן קטן. גם אני, את יודעת, גירשתי את בעלי. מזמן, את עוד לא היית בתכנון. בכיתי כמעט התפגרתי אז. לא התפגרתי.
דלת נסגרה.
דקלה שוכבת בחושך. “אז בעוד רגע חמישים, דקלה. יאללה, להתחיל מחדש.” כאילו זה פשוט.
***
את מכונת התפירה מצאה חודש אחרי.
רותי ביקשה ממנה לרוקן את הצילינדר מעל הדלת מקום שהפך למוזיאון גרוטאות. דקלה קיבלה באהבה היה לה צורך להסיח את הידיים.
תוך כדי סידור, שלפה משם מגזינים של “לאשה”, מטריה שבורה, קופסת כפתורים, בקבוקוני בושם ריקים. בין כל אלה, עמוק בפנים משהו כבד, עטוף ביריעת בד ישנה.
זה היה מכונת תפירה ישנה, גוף שחור-מתכתי, עיטורים זהובים דהויים יפהפיה. כתוב עליה: “תנובה” שיק ישראלי של פעם.
רותי! קראה דקלה.
רותי הופיעה, מגבת על הכתף.
או, ה’תנובה’! כמעט צהלה. של אחות של אמא שלי, דודה יפה. שנים לא נגעתי. עובדת? אין לי מושג.
אפשר לנסות?
רותי הסתכלה על דקלה ואמרה: “ברור.”
גררה דקלה את המכונה לחדרה. ניקתה, הסירה שאריות חוטים ישנים. בקופסה של דודה יפה מצאה חוטים, מחטים, סרט מידה, מספריים ישנים קהים.
השיגה בחנות חומרי גלם שמן למכונה, שימנה קלות. בדקה את הגלגל, הלך קשה אחר כך התרכך.
ישבה עליה שלוש שעות, פיצחה את המנוף, התקינה חוט, בדקה על חתיכת בד ישן שמצאה בארון.
המכונה תפרה בשקט נעים של קצב עקבי, ודקלה הרגישה דקירה שהזכירה שלהחזיק יד רדומה אחרי התעוררות קצת כואב, אבל תחושה עזה.
הסתכלה על התפר. ישר. מדויק.
בפינה חבויה בלב שלה, משהו רעד קלות.
***
הייתה פעם בת שמונה-עשרה, ותפרה. תמיד תפרה. כל מה שהיה משמלות ישנות עשתה חצאיות; חולצות קנתה מבד במבצע, גזרה לבד. מול הסמינר היה סטודיו קטן, דבורה התופרת האגדית תמיד הייתה שמחה להראות איך עובדים. היא עברה לאוניברסיטה, פגשה את יואל, חתונה, ואז השגרה המעיקה, שהשאירה מעט מקום. את המכונה הראשונה שקנתה בשכרה, מכרה כשהתחילו לגור יחד “תופס מקום”, אמר. היא הרגישה אז, שטוב יותר ככה.
השנים עברו ושכחה כמעט לחלוטין את התפירה. רק לפעמים, מול חלון ראווה, הייתה חושבת מה היה אילו…
עכשיו היא יושבת בגבול קרית שמונה עם המכונה של דודה יפה, מאזינה למכונת התפירה, ורק מחייכת.
יום אחרי נסעה לשוק לא הקניון, אמיתי של פעם, עם בדים מגולגלים. נגעה, מדדה, שאלה מחירים. נעצרה אצל דוכן עם בד כחול-אפור פשוט, יפה.
כמה יש? שאלה.
ארבע וחצי מטר.
קונה הכול.
מה תתפרי? שאלה המוכרת.
שמלה, ענתה דקלה בביטחון והופתעה מקולה עצמו.
***
פרסה את הבד על הרצפה עם גזיר גזרה ששירטטה מהראש, ומהשראה ישנה מתוך מגזין שמצאה בין הדברים של רותי. שמלה פשוטה, קלאסית.
רותי הציצה פנימה לפעמים, רק פעם אחת הביאה לה תה בלי לומר מילה. “בחירה יפה של צבע,” אמרה, והמשיכה הלאה.
דקלה פחדה לגזור לרגע. מצאה מספריים חדים מהמגירה. נגעה בקו, חתכה. הפחד נעלם מיד.
עבדה שלושה ימים לא כי זה דרש, אלא כי לא רצתה למהר. אחרי חשבון סיים הערב השלישי, עשתה תפר אחרון, גיהצה, תלתה.
שמלה טובה. פשוטה, יפה. חגורה מאותו הבד, גזרה אלגנטית.
מדדה בחנה במראה שבמסדרון מראה ישנה, עם מסגרת קצת חלודה.
דקלה התבוננה בדמותה אישה. לא ריק, לא “ריהוט”. פשוט אישה בגיל חמישים, פנים ישרות, שיער ככה-ככה, מבט שלאט נדלק בו ניצוץ.
השמלה ישבה מצוין.
דקלה! קראה רותי מהמטבח. תבואי להראות מה יצא.
יצאה עם שמלה, רותי הסתובבה, שתקה שנייה ואז פסקה: “הנה, זה כבר משהו אחר.” פנתה חזרה לתבשיל אבל חיוך נשאר לבהות ברק.
דקלה חזרה, התיישבה, ליטפה את הבד. רך, בלי למשוך, יושב בול.
משהו קטן בפנים התיישר קצת.
***
יצאה עם השמלה בשבת. רותי שלחה לקנות לה תרופות בבית מרקחת ואמרה “תלבשי, תוציא אוויר”.
היה שלכת על העצים, אוויר יבש, שקיפות של אוקטובר. הרחוב הרגיש בהיר, סוף קיץ גולש לסתיו.
הלכה, מרגישה אחרת לא מהר, לא מוסחת. ראתה ילד משחק במדרכה, כלב שועט אחרי עלה, זקנה סורגת.
ליד בית המרקחת עמדה קפה פינה קטנה בגבול הנעלמות. שלט: “לחמים טריים וקפה”.
נכנסה. ביקשה קפוצ’ינו וקרואסון. כי מותר.
חמישה שולחנות, פינתי. ליד החלון ישבה אישה מבוגרת, שיער לבן, עגילים גדולים, מבט של “לא מתרשמת מאף אחד”. קפה וכוס לידה.
דקלה התיישבה, שתתה, שקט נעים. ואז שמעה:
סליחה.
הרימה מבט. האישה לבנה-השיער.
לא רוצה להציק, חייכה אבל השמלה שלך מאוד יפה. איפה קנית?
תפרתי לבד.
הבעת הפתעה, חצי התפעלת.
את תופרת?
לא. סתם… הייתי, ועכשיו שוב.
הגזרה מעולה. נראה פשוט אבל תפירה מדויקת. עבדתי שנים בסטודיו בתל אביב.
תודה.
מרים, הושטת יד סתם מרים.
דקלה.
דקלה, אני שואלת שאלה משונה: לי יש יום הולדת שישים וחמש עוד שלושה שבועות. רוצה שמלה אבל לא מוצאת כלום שנראה טוב. הכול או לסבתות, או לנערות. כזה בדיוק כמו שלך את תוכלי לתפור לי?
דקלה הביטה בה מבט שקט, אמיתי.
כן.
***
מרים באה אחרי יומיים. הביאה בד בורדו-כהה עם ברק עדין בד שתפרה עליו כנראה ברוסיה המשפחתית.
דקלה מדדה מידה, ציירה סקיצה, ישבו במטבח עם רותי ושתו תה.
גזרה הייתה פשוטה, גזרה ישרה-קלאסית, שרוול שלושת רבעי, וי עדין במחשוף.
בדיוק זה, אישרה מרים. תוך שבועיים אני חוזרת.
כמה?
דקלה לא ידעה מה לומר. מרים קבעה “בדיוק כמו סטודיו טוב, אל תתבזי.” זו הייתה משכורת חודשית כמעט.
לפני שמרים הלכה רותי יצאה מהמטבח “שמעתי. מחיר יפה.” דקלה הנהנה.
תמשיכי לתפור. את טובה בזה.
רגע שקט. “תגידי, למה קיבלת אותי בכלל? כמעט לא הכרנו…”
רותי הרימה כתפיים. “כי את הבת של יפה שלי. ויפה פעם עזרה לי. עכשיו תורי.” הלכה למטבח.
דקלה הציצה מהחלון. על הקיר ממול הבחינה פתאום בגרפיטי בוהק: פרחים כחולים רצים מעלה.
***
השמלה למרים הייתה התנסות אחרת. לא בשביל עצמה, אלא עבור מישהי. אחריות.
גזרה לאט, פחדה להרוס את הבד היקר, ואחר כך בביטחון. תפרים מדויקים, רוכסן בעבודת יד, פס נסתר.
בפעם שמרים באה למדידה “וואו, מי זו המדהימה הזו במראה?” אמרה, הסתובבה. “הכול מרגיש נכון.”
היו שיפוצים קלים, מרים ביקשה להישאר בשמלה “לי יש חברה, שולה. לה גם שמלה ליום הולדת. את תסכימי?”
בשמחה.
ועוד משהו: הכלה של הבן שלי מתחתנת, צריכה שמלה, לא כלה, אבל חגיגית. את יכולה?
בהחלט.
מרים חייכה כמו שציפתה לקבל את התשובה הזו.
***
שני החודשים הבאים היו טירוף. לא רע, טירוף טוב: שולה, ואז בת השכנים של מרים, ואז צעירה מגבעתיים לאירוע חברה. פוסט בפייסבוק הביא עוד שלוש מתעניינות.
החדר של רותי נהיה צפוף: בד על המיטה, בדים בחלון, מכונת “תנובה” שורקת ערב-ערב.
רותי לא התלוננה, רק בוקר אחד סיננה: “דקלה, את צריכה מקום משלך.”
יודעת.
אי אפשר פה עוד הרבה.
יודעת דודה.
היה כסף יותר מחצי שנה במשרד. ועדיין, לקוחות היו.
נסעה למרכז העיר, ראתה חללים להשכרה הראשונים היו מדכאים: חדר לח, חדר נמוך. בשלישי בית ישן, גבוה, מואר, עץ. יקר.
היא התלבטה אם תשכור ותיקח הלוואה ילכו כל חסכונות ועוד…
התקשרה למרים.
מרים, רוצה עצה.
מרים: “תקחי, אני נותנת הלוואה, בלי ריבית, תחזירי מתי שאפשר.”
אי אפשר…
דקלה, את עשית לי את השמלה הכי יפה בחיים. תני לי להחזיר. גם מגיע לי מחכות עוד חברות. זו לא צדקה זה הגון.
***
דקלה פתחה את הסטודיו בדצמבר.
הביאה את “תנובה” כסמל בלבד. קנתה מכונה מקצועית, חתכה, תלתה בגאווה.
הסטודיו מואר, שלחן עבודה, שני עמדות תפירה, מדפים בדים. רותי באה, ליטפה מדף, התבוננה במראה.
יפה, אמרה קצרות.
רותי, דקלה הושיטה מעטפה. זה חדר, זה החודשים, ספרתי.
לא צריך…
צריך.
רותי לקחה. “הגיע הזמן לקנות לעצמי מקרר חדש, הישן עושה קולות של טרקטור.”
קונים מקרר.
נסעו לקנות. רותי בודקת את הדלתות, משווה תאים. בחרה גדול, כסוף.
איזה יופי, היתה בעצב שקט של שמחה.
***
דצמבר הביא המון הזמנות לפני חנוכה, לפני סוף שנה, לשווקים. דקלה עבדה עד שמונה-תשע, שותה עוד תה, מאזינה למכונה.
ינואר התרכך. גייסה עוזרת: נעמה, אישה צעירה, טובה בניקוי קצוות. לימדה אותה וההתלהבות הדביקה את שתיהן.
את המשרד עזבה. הודיעה עוזבת באפריל. הם התרשמו, ביקשו להישאר עד אז.
במרץ התקשרו: “אני תופרת שמעתי עלייך, רוצה קורס.” דקלה גמגמה, “אני לא מורה!” “אבל מרים המליצה!” “בסדר, בואי ננסה.”
כך התחילו חוגים קטנים קבוצה מדויקת. הספיקו לזמן בלו”ז.
באביב עברה מדירה של רותי.
שכרה דירה קטנה קרוב לסטודיו קומה שלישית, מטבח מואר, קירות לבנים. תלתה וילונות שתפרה בעצמה.
ביום הראשון, יושבת עם תה, מביטה מהחלון גן קטן, תותים.
הדירה קטנה-זרה-אבל שלה.
***
המפגש עם יואל הגיע בסוף מאי.
הלכה מהסטודיו הביתה לא ממהרת, רוח נעימה, ריח פרחים, שקיעה. עברה עם תיק מלא בדים.
הוא הופיע ממול, השתנה במשהו: רזה, החולצה פחות מסתדרת. עיניו פגשו בה נעצרו.
דקלה.
ערב טוב, יואל.
הביט בה, מופתע: “את נראית טוב.”
תודה.
את גרה כאן?
כן.
שקט. אישה עם עגלה עברה לידם.
דקלה, אני… רק רציתי לדבר. אפשר לשבת שנייה?
היא בדקה אותו היטב עייף אחרת.
בוא נשב בספסל.
התיישבו. יואל הביט בידיו.
לא יודע איך להתחיל.
ישר ולעניין.
היא הלכה. ההיא שבגללה… חצי שנה כבר. אמרה שאני משעמם, שאין לי שאיפות. מבינה את האירוניה?
כן.
גר אצל אמא. עבודות עלובות. הכול התפרק. לפעמים אני חושב טעיתי, בגדול.
דקלה שתקה.
היית יקרה לי, לא הערכתי. חיפשתי משהו… בעצם תיארתי אותך כמקום ריק. מבין היום כמה זה היה אכזרי. רק שתדעי.
הביטה בעצי התות ריח עלים, שקט.
יואל, זה קורה שלא אוהבים יותר. זה קורה.
אבל איך עשיתי את זה את המילים. “ריק”, “ריהוט”, “לכי”. זה נשאר בי הרבה. ידעת?
כן.
אבל, האמת? עשית לי שירות.
הפתיע אותו.
זרקת אותי. פחדתי, עזבתי עם שני תיקים וארבעה אלף. לא ידעתי מה לעשות. גרתי אצל רותי, בכיתי. היה זמן קשה.
דקלה…
רגע. ברותי מצאתי מכונת תפירה וזכרתי שאני פעם ידעתי. ואהבתי. והפסקתי כי לשנינו לא היה מקום. התחלתי לתפור. בהתחלה לעצמי, ואז לאנשים. סטודיו יש לי. אני אוהבת מה שאני עושה.
יואל נשם עמוק.
אם לא היית מעיף אותי הייתי עוד מרתיחה מרק ולא יודעת רגש. ככה יצא. זה לא הופך אותך לגיבור, זה פשוט המציאות.
את לא סולחת?
לא כועסת. זה לא אותו דבר. אני לא חוזרת, כי זו לא הנקמה אני פשוט במרחק מהעבר שלי. פעם ראשונה.
איך רותי?
מצוין. קנינו לה מקרר. באה אליה בראשון, משחקות רמי.
תמיד היית בן אדם טוב, דקלה.
גם אתה לא רע פשוט לא היינו מתאימים.
היא קמה. הוא גם.
את ממהרת?
כן. מחר אני קמה מוקדם. לקוחה בשמונה.
בסדר. שמח שטוב לך.
גם לך, יואל.
והאמת איחלה בלב שלם. בלי טינה ובלי ניצחון.
הלכה דרכה, הרגישה את מבטו גב אל גב ואז הפסיק.
עץ התות הטיל צל צר. התיק כבד, בפנים בד ירוק כהה ומגזין כפתורים. מחר בשמונה באה ליאורה מורה לפנסיה שרוצה חצאית לחורף: “לא מנופחת, מכובדת, גם לתיאטרון וגם לרופא.”
דקלה חשבה איך תתאים את הגזרה לליאורה לא גבוהה, רחבה באגן. צריך תחבולה שהחצאית לא תדגיש, דווקא תאזן.
חשבה. וגם, פתאום שמה לב ריח הלילך חזק יותר בערב. ילד רוכב על קורקינט, שר בקולי קולות. מישהו מטגן תפוחי אדמה ריח בית אמיתי.
***
בסטודיו לא עברה על עבודה היום. סיכמה עם עצמה לא לתפור אחרי שבע. נכנסה רק להרים פנקס מדידות. “תנובה” על השולחן. דקלה ליטפה את המתכת.
תודה, לחשה.
קצת מגוחך לדבר למכונה. אבל למי תגיד תודה לרותי? למרים? לנעמה? אולי לכולן. אולי לצירוף הנסיבות שיצר צדק מתוכו עוול.
אספה את התיק, כיבתה את האור, ירדה במדרגות לעיר.
רחוב שקט של ערב. ילדים, מכוניות, צחוק רחוק. ערב רגיל של מאי.
בדרך קפצה ל”מאפיית הלחם הטוב”, קנתה לחם עם גרעינים וצנצנת דבש מאישה קשישה “חמש עשרה, תודה”. בוקר תנסי עם לחם לא תתחרטי.
תודה, אשמח.
המשיכה. בתיק מדידות, קטלוג כפתורים, לחם ודבש. לובשת שמלה שתפרה פשתן בצבע שנהב, חגורה רכה, שרוולים רחבים. נעים.
עשר דקות לבית. חושבת על החצאית של ליאורה, שצריך להזמין עוד חוטים, שנעמה כבר תופרת לבד גזרות בסיסיות.
ואז מפסיקה לחשוב. פשוט הולכת.
השמיים עדיין ורודים בשקיעה. סנוניות עפות. החיים ממשיכים בכל מורכבותם.
אושר גרושות, היו כותבים במדור נשים. כאילו זה זן נפרד. דקלה לא ראתה כך. היא חשבה: הנה אני הולכת. יש עבודה שאני אוהבת. יש רותי בראשון. יש לקוחות שמחות. יש “תנובה” על השולחן. ויש שמיים, וסנוניות.
זה, בעצם, מספיק.
לא אגדי. לא מעורר רחמים. פשוט מספיק. אולי באמת זו השיבה לאהוב את עצמך בגיל חמישים: לא ביום, לא בלחיצה. שמלה, שתיים, סטודיו, דירה, ערב מאי, לחם ודבש.
התקשרה לרותי.
רותי, את בבית?
איפה עוד. רואה “האח הגדול”. מה שלומך?
סתם, התגעגעתי.
שקט קצר.
תבואי בראשון?
כן. להביא עוגת תפוחים?
ברור, אם לא קשה.
בשמחה.
סגרה, עלתה הביתה. ריח של פשתן גזרה על המטבח אתמול, גשם. הניחה את הלחם, פתחה דבש. בהיר, מזמין.
הסנוניות עדיין מרחפות, הערב מתקדם.
מרחה דבש על לחם, טעם מתוק. צדקה המוכרת דבש מעולה.
***
הבוקר הגיע בהיר.
ליאורה התייצבה בשמונה כמתוכנן קטנה, מלאת אנרגיה, לבנה בשיער, עיניים בורקות מאחורי משקפיים.
דקלה, הבאתי דוגמה. הדפסתי תמונה רק לא פומפוזי.
דקלה בחנה קלאסי, מכובד. מתאים.
תשבי, נמפה.
ליאורה שחה: “אני שנים חולמת על כזו חצאית. לא הלכתי לחנויות תמיד לא מתאים. שכנה אמרה ש… אחרי השמלה שלך הרגישה שוב בן אדם. וזה, ידעתי המלצה חמה.”
הכי טובה, מסכימה דקלה.
פותחת את הפנקס, מודדת בסרט.
תעמדי כאן, בבקשה.
ליאורה נעמדה, יישרה כתפיים, הביטה במראה.
את יודעת, הוסיפה, אני כבר ארבע שנים בפנסיה. אמרתי לעצמי לא צריך להשקיע בלבוש. ואז קלטתי למה לא? עוד מלא שנים לחיות בעזרת השם, למה ללכת בכל דבר.
נכון, אמרה דקלה.
מדדה, כתבה, בנתה גזרה. הסטודיו מואר, שמש עוקבת אחרי עץ התות. ב”רקע תנובה” שקטה. נעמה תבוא בעשר, וכבר יש מישהו בתור לאחת-עשרה.
